פסוק ב:ואמר ויסע (תרגום פרק כ'), חזר אברהם על מעשה זה ואמר על שרה שהיא אחותו, והלא כבר ראינו מה שגרם לו (דבר זה) במצרים מן היגון והתוכחה. גם אנו רואים את הכופרים המונין אותנו בכך עד היום ואומרים: מפני מה לא אמר את האמת ולא בטח בה', כי יותר טוב היה שיחטאו הם תוך ידיעה (שהיא אשתו) משישקר הוא, ויביא את שרה בצרה, ואנשי הארץ יהיו נקיים מעוון במעשיהם עמה. ונאמר, ובאלהים נעזר: הנוכח במקום המעשה רואה מה שהבלתי נוכח אינו רואה, ואברהם היה אחד מן החכמים והמאמינים, שאינם "מניחים דבר שלא במקומו". וכשאנו רואים שפחד מפני המות, אנו יודעים, שאמנם נתאמת אצלו, שדרכם להרוג אנשים בגלל נשותיהם, ולפיכך ירא היה אברהם שיהרגו אותו, ויקחו את שרה באיסור, ואסון יבוא עליה ועליהם, ואולי גם תאבד האומה כולה עם המלך אם יעזרו לו, או על שתיקתם, ומשום כך ראה לנכון לאמור "אחותי היא", בדרך הסתרת מלה אשר הזכרנו, דהיינו שהיא קרובתו, דבר שהוא מותר מצד הלשון, ועל ידי זה יחלץ הוא מן המיתה ומן האסון, והם – מן החטא. ואם יכשלו בחטא ויקחו אותה, הרי בהכרח יהיה זה באחד משני האופנים: או שידברו עמו עליה בצדק וביושר, ואם לא ישיא אותה להם, לא (יקחוה), או שיתנהגו אתו בכפייה, ולא יבקשו ממנו רשות עליה, ואז הרי עוד יש בידו לתת לה גט פיטורין, ותהיה היא מותרת על פי הדין, והם נקיים מעוון חמור, ואף שאינם ראויים לכך; ולא עוד, אלא שיתכן שהיה דרכם לתת גט לאשה בשעת סכנה מפני השלטון. ואמר אברהם 'אחותי היא' ולא אמר 'אשתי', כי כך היה האמת, ויהיה זה כמו שהיה היוצא למלחמה, בזמן שלטון ישראל, נותן גט על תנאי לאשתו, כמו שאנו מחייבים בזמננו את המפליג בים לתת גט על תנאי לאשתו, וכמו שהיה הכהן הגדול ביום הכפורים נותן גט בתנאי לאחת מנשיו. ואם עשה זאת (הרי מוטב), ואם לא, הרי אפשר היה לו לעשות כך בכל שעה שיראה צורך בכך, ולהציל את הכל. הלא תראה, שהתורה חוזרת על מעשהו זה, ומדברת על כך בנעימה של שבח, וגם מזכירה דבר דומה לזה אצל יצחק, מבלי להתבייש בכך. ואלמלי היה בזה מהמכוער והמגונה, לא היתה חוזרת על זה, ואף הוא לא היה עושה זאת מעיקרא. ואם כן הדבר, מה מקום היה לענוש את פרעה ואת אבימלך? נאמר, אלהים יתע' רצה שלא תצא שרה מתחת ידי אברהם, ולו היתה רק שדהו, שכן כתוב: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל צדיקים", וכדרך שאמרה התורה: "ולא יחמוד איש את ארצך". ומה שאמר לאבימלך: "והיא בעולת בעל" מתפרש יפה בשני האופנים. ומה שאמר: "הגוי גם צדיק", אפשר שנתכוון בזה רק לעצמו, וכדומה לזה אמר במקום אחר: "לעם נכרי לא ימשול למכרה", כלומר לאיש נכרי. ויתכן גם כן שנתכוון לעצמו ולעמו, וכמו שאמר: "עלי ועל ממלכתי", הואיל והם הניחו לו לעשות כך, וכל שכן אם עזרו לו. ומה שאמר: "הלא הוא אמר לי", כוונתו: היחס שביניהם ידוע רק מדבריהם, ואי־אפשר לבררו באופן אחר, ובפרט כשהם באים מארץ אחרת. והוסיף: "והיא גם היא", כלומר אלמלי היו דבריהם סותרים אלה את אלה, היה ספק נופל בלבי. ואמר: "בתום לבבי", על כוונתו, "ובנקיון כפי" – על מעשיו, ולפיכך לא חזר המלאך ואמר: "ובנקיון כפיך", כי לא היה שם מעשה כלל. והכוונה האמיתית של "ואחשך" על ידי הודעה, לא על ידי כפייה, כלומר, הודעתיך שהיא בעולת בעל, כדי שתמשוך ידך הימנה. והוסיף: "על כן לא נתתיך", כלומר, באזהרה, אמרתי לך: הנך מת כדי שתמנע ממנה. והוסיף "על כן לא נתתיך", כלומר: באיום, אמרתי לך "הנך מת".
פסוק ו:ובדרך דקדוק והשערה, מילת "מחטוא" נכתבת בשלושה אופנים: מחטו, מחטא, מחטוא, וזה כנגד שלוש מדרגות שבחטא, קל, בינוני וחמור. הקל, כגון של אבימלך, שהרי אפשר היה על ידי גירושין, כמו שביארנו, ולפיכך נכתב 'מחטו', והבינוני כשל שמואל, לולא ביקש רחמים על העם, ומפני כך כתוב שם: "חלילה לי מחטא ליי", והעוון החמור – לשנות משפטי ה' ולדבר עליו סרה, ולפיכך כתוב: "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני". ובאופן זה נאה לומר בדרך השערה בכתיבת סלו, סלא, סלוא, בשלוש מדרגות, באשר תהיה מדרגת כל אחד מהם גבוהה משל חברו. ואומרו 'כי נביא הוא', אינו נתינת טעם להחזרת האשה, אלא נימוק למה שאמר 'ויתפלל בעדך', כלומר: מפני שהוא נביא תפילתו נשמעת, ככתוב "ואם נביאים הם ואם יש". ואומרו: דע כי מות תמות (הכוונה) בעצירת רחם, כמו שיפרש אחרי כן 'כי עצר יי', באיום והתראה, לא בפועל. ומסתבר שסיבת מה ש'יראו האנשים מאד' הוא מאורע סדום שחל לפני זמן לא רב, ואולי עוד לא שקט בה העשן, ואפשר שבשביל כך קדם ואמר: והנה עלה קיטור הארץ. ואמירתו לאברהם: מה עשית לנו ומה חטאתי לך היא להגדלת החטא, כי לא ידע את הסוד על דבר הגירושין. והוסיף: ומה חטאתי לך, כאילו אמר: לו גם חטאתי לך, לא היית רשאי לגמול לי רעה בסיבת פשעי, ואברהם לא ענהו על כך, כי לא היתה פה שאלה. וכשאמר לו: 'מה ראית' (בשאלה) השיב לו. ואומרו 'וגם אמנה' (וג'), מוכיח, שקרובת האם היתה יותר חמורה, בעיני האנשים, מקרובת האב, והחוש מחייב כך, כי לגבי האם הרי רואים שהיא מעוברת ט' חודשים, ויולדת בצרחה, והשכנים מתאספים, והיא יונקתו ומגדלתו, ואילו האב אינו ידוע אלא בהגדת האם. ובדרך זו נוהגנו בגויים שהתיהדו, כי אמגושי שהתיהד עם אשתו שהיא אחותו מאמו, לא מאביו או דודתו שהיא אחות אמו מן האם, לא מן האב, אנו מפרישים אותם זה מזו, אבל בדודתו מצד האב לא, שהרי (אפילו) אשת אביו עצמה מותרת לו, וזה מפני שאבהות אינה ידועה בחוש, אלא בהגדת האם, והתורה לא האמינתה, מפני שהיא גויה.
פסוק יג:ויהי כאשר התעו אותי' אפשר לפרשו בשני אופנים: א. לשון הוצאה, והיא מגזרת "ושיני כפירים נתעו", כי נשירה והוצאה (של השן) אחת הן. או מענין התעאה, דהיינו: כשהתעה אותי מבית אבי, באומרו לי "לך לך", צוותי על הדבר הזה, ולא היה זה עול מצדו (של אלהים) אלא נסיון לשם תגמול. והכסות שהזכיר אבימלך לשרה, לא לה נתנה אלא לנערותיה, וכמו שאמר 'לכל אשר אתך'. ואפשר שלשם נימוס אמר כך, כמו שאמרה אביגיל בדבר המתנה, ונתנה לנערים, וכל שנתן אבימלך לאברהם לא נתן, אלא כדי שיבקש עליו רחמים, ואברהם גמל לו בעד כל זה בדרך שיזכר אחר כך. ואת כל ונוכחת, מגזרת נכח, שפירושו מול או נגד, כלומר: הכל לפניך, קחי מה שאת רוצה, ואמרי מה שאת רוצה. והשאלה בענין זה היא: אם הנגע עוד לא חל באבימלך, וה' רק התרה בו, מהו שאמר 'וירפא אלהים'. ונאמר: ה'רפואה' כאן אינה בהוראת ריפוי ממחלה (שכבר באה) אלא במובן מניעת מחלה, וכאמור "כי אני ה' רופאך", ומילת 'רפואה' היא בת שבע הוראות.
