א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃ ג וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃ ד וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ה וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ו וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃ ז וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ח וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ט וַֽיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃ י וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יא וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יב וַֽיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃ יג וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יד וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ טו וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃ טז וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יח וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃ יט וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כ וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כא וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃ כב וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כג וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ כד וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כה וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃ כו וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כח וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃ כט וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהוָֽה׃ ל וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ לא וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ לב וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ר' סעדיה גאון

סעדיה גאון

פסוק א:
זה ספר (תרגום ה', א – ל"א). בכל הפסוקים האלה יש לבאר עשרה ענינים, שבעה מהם יסודיים ואחריהם שלושה שהם מילואים והוספות. הראשון מהשבעה, מהי התועלת במה שאמר עוד הפעם בדמות אלוהים עשה אותו זכר ונקבה, אחר שכבר פירש את כל זה במה שקדם? ונאמר, הודיענו ששבעת המקרים העיקריים שחלו בהזדווגות אדם וחוה נהגו בכל זרעם, ולפיכך חזר עליהם בתולדות יוצאי חלציהם. ומפני מה לא חזר עליהם אצל קין והבל, מפני שזרעם נכרתו, הבל נהרג, ומזרעו של קין לא ניצל אף אחד, בשעת המבול, ורק זרע שת נשאר. והדבר הראשון מהדברים החוזרים בשת הוא שאלוהים נתן לו את צורתו והוא מיוחס אליו, אף על פי שלא בראו אלא באמצעות אדם וחוה, האמצעות לא הוציאה אותם מהיות בריותיו (של אלוהים), והנה ייחס את שת אל אלוהים כדרך שייחס את אדם. ב. גם שת נוצר בצורה המקובלת והשולטת. אמנם אין צורתו דומה לשל אדם בכל שרטוטיה אבל הרושם וההרכב הכלליים הם אחד. ולפיכך אמר בשניהם בדמות אלוהים עשה אותו, וכן ביתר האנשים. ג. חייב שיהיו כל זכר ונקבה נשואים במצב הדומה לשל אדם (וחוה), שלא יותר לאיש להיות בלא אישה ולא לאישה בלא איש. ד. שיהיה כל איש קודם לאשתו ומושל בה, כאדם וחוה. ה. שיהיה הוא ולא היא מושל בכל הקנינים, קרקעות ומטלטלים, כמו שהיה הכל ברשות אדם קודם שבאה חוה ותהיה היא שותפת לו. ואמר: ורדו (שתהיה היא מושלת) בצוויו או ברשותו. ו. חובה על בני אדם לפרסם את נישואיהם כמו שנישואי אדם וחוה היו ידועים ומשובחים ומבורכים ככתוב: ויברך אותם. ז. שיהיו כל איש ואשתו שוים בהתנהגותם בצדק וביושר זה עם זה לאחר שהם מזדווגים לפי דין התורה, ככתוב: ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. (השאלה) השניה מהשבעה, מה היא החכמה שיש במה שעשרה דורות אלה האריכו ימים כל כך הרבה? נאמר כמו שאמרנו כבר קודם: כדי שירבו זרעם, כי לא ברא מבני אדם אלא שנים, ואלמלי היו חייהם קצרים היו הדורות מחליפים זה את זה שווה בשווה, ולפיכך האריך את ימיהם כדי שיראה כל אחד מהם בנים ובני בנים בחייו. ג. מפני מה לא פירש (הכתוב) את כל מה שקרה בתקופת הזמן ההוא או מקצת ממנו, משת עד נח? ונאמר, כדי שיקל עלינו ולא ניטרח לקרוא בתורה את תופעות התקופה ההיא על תולדותיה. ד. למה הרחיב את הדיבור וחזר ואמר בכל פעם: "אחרי הולידו", "ויולד בנים ובנות"? נאמר: זוהי דרך החכמה לקפל את פרטי התולדות, ולהאריך בעיקריהן. ה. הודיענו שכשאנו מספרים סיפור מותר לנו להגידו עד מאה שנים מחזמן, ולשוב אחר כך אל מה שהיה חמישים שנה קודם. והסיבה לכך, רצה למצות תולדות אדם כמו שהתחיל ב"זה ספר" (תולדות אדם) והגיע בזמן עד שמונה מאות שנה – סוף תולדות אדם. ואחר כך חזר למה שהיה תרצ"ה שנים קודם לכן והתחיל בתולדות אנוש, ונכנס לתוך הזמן בתת"ז שנים עד שהשלים לנו תולדות שת. שוב חזר אל שלפניו בתשי"ז שנה והתחיל בתולדות קינן והגיע בזמן עד תתי"ה שנה, עד שהשלים תולדות אנוש. וחזר אל מה שלפניו בתשמ"ה שנה והתחיל בתולדות מהללאל. וכן בשאר כל הדורות, עבר בתולדות כל אחד מהם עד תקופה ארוכה מהזמן, כשהוא מפרש וממצה תולדות אדם אחד וחוזר לזמן שלפניו לפי מה שהחשבון מחייב, כשאחד יוצא, ומתחיל בתולדות השני. וכן בדורות שלאחר נח ובתולדות דורות רבים, ולא אאריך לפרטם. ו. אחרי מה שהתרגלנו לכך שאפשר שיהיה הצדיק נעשק על ידי הרשע ואלוהים לא יצילהו מידו, ואפילו כשהוא הורגו, כמו שאירע להבל, מפני שאלוהים, בידו הנדיבה, יכול לגמול לו על כך, הודיענו גם כן שאפשר שאלוהים יתן חיים קצרים לצדיק בעוד שאחרים מאריכים ימים. וזה הוא הסיפור על חנוך שמפורש בו שהיה צדיק, ככתוב: ויתהלך חנוך את האלוהים, וכל הליכה את אלוהים או "לפני אלוהים", או "אחרי אלוהים" משמעותה יראת האלוהים וחסידות ככתוב: את האלוהים התהלך נח. ויעקב אמר: האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, אברהם ויצחק. ועל הכהן הצדיק אמר: בשלום ובמישור הלך אתי. ונאמר: אחרי ייי אלהיכם תלכו. ונאמר: כי מלאו אחרי ייי כי לא מלאו אחרי, וכדומה לזה. ומשום כך חי חנוך (רק) שס"ה שנה, אף על פי שבני דורו חיו ת"ת ותת"ק. אבל בעולם הבא יהיו חייו מרובים, לפי צדקתו. ואפשר ... אל הענין הזה שאלוהים ידע שיותר טוב לו למות כי היה ... או שיבחר לסור מצדקתו.... שיהיה דומה לאסונות ... ואף על פי שידע שישוב (מצדקתו) כמו שביארנו בספר האמונות ... מה היה בענינו של חנוך. ויש אומרים שלא מת, אבל אין לסמוך עליהם, כי לא עמדו על פירוש הכתוב שאני מפרש. ובין אלה שאומרים שחנוך מת, כדברינו וכדברי התרגום....