א וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ ב וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכ֣וֹר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ ג אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃ ד וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃ ז וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ ח וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ ט וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ יג כִּ֣י לִי֮ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יד וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ טו פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃ טז וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃ יז וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃ יח וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי׃ יט וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל׃ כ וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃ כא לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי׃ כב פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ כג מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה׃ כד וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל׃ כה וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כו וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ כז וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי׃ כח בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃ כט מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה׃ ל וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֶלִיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל׃ לא וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ לב וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃ לג לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי׃ לד וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃ לה וּנְשִׂ֤יא בֵֽית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה׃ לו וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֮ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ׃ לז וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם׃ לח וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד ׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה ׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ לט כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ מ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃ מא וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מב וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מג וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמ֛וֹת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃ מד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ מה קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מז וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃ מח וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃ מט וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃ נ מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ נא וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני. הנה רש"י הקשה האיך כתיב ואלה תולדות משה הא לא הוזכרו כאן רק בני אהרן ותי' דנקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה ביום דיבר ה' אל משה נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה עכ"ל וקשה הלא אפילו כל דקדוקי תורה ניתנו מסיני מפי הגבורה רק דאמרו לא יכולנו לשמוע מפני האש הגדולה הזאת והא תינח בשאר ישראל משא"כ בנדב ואביהוא אשר כבר העיד עליהם הכתוב ויחזו את האלהים ובאמת הם היו יכולים לקבל כל פרטיה ודקדוקיה מסיני כמשה רבינו ע"ה בעצמו דבהם נסתר הטעם לא יכולנו מפני האש הגדולה אך נראה דאיתא דהקדוש ב"ה היה שונה התורה עם משה לשלישים ולרביעים ולא הועיל לו ותמיד היה נשתכח ממנו עד שנתנה לו הקדוש ב"ה במתנה וזה היה מעלת משה משא"כ בנדב ואביהוא שבאמת שמעו ולא הועיל עד שלמדם משה ושפיר מוכח מכאן שכל המלמד בן חבירו תורה הוי כאלו ילדו או נראה לפרש דעל כן נקרא תולדות משה דבאמת ראוים היו נדב ואביהוא למות ביום מתן תורה שהציצו בשכינה אך משה ביקש עליהם רחמים והוי כאלו ילדם וזהו פירוש הכתוב ואלה תולדות אהרן ומשה הטעם דהיו תולדות של משה על ביום דיבר ה' וגו' והוי להם למות באותו יום רק בתפלתו תיקן אותם ולכך נקראו לו תולדות:
פסוק ב:
ואלה שמות בני אהרן נדב וגו'. נראה לבאר דלכאורה קשה למה היה בירושה לבני אהרן ולא לבני משה רק דבאמת בא הכתוב לתרץ דחשב דנדב הוא הבכור ולו היתה ראוי הכהונה הגדולה אחר אביו ולא להצעיר וזה הוא הענין במשה דהבכור ניתן לעבודת כוכבים ומזלות ולא יאות לו המלוכה ולצעיר ג"כ אינו ניתן:
פסוק ג:
אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. הא דכתיב שני פעמים בזה אחר זה אלה שמות בני אהרן נראה דמנהג העובדי כוכבים ומזלות הוא באם אחד עולה לגדולת הכומרים לפי שינוי מפעלו והדרתו כך הוא גם כן שינוי שמו והזהיר התורה על זה שאינו כן בישראל וזה שכתב אלה שמות בני אהרן שני פעמים לבל ישנו את שמם ע"י עבודתם ומשמרתם או נראה דכבר הקדמנו לעיל דניצולו בזכות משה ביום מתן תורה רק דיאמר דניצולו מפני ששינו את שמם ולכך אמר הכתוב אלה שמות דמקודם בלי שינוי ולפי זה אין לומר דשינוי שמם היה מועיל להם רק בחסדי ה':
פסוק ד:
וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'. נראה לבאר על דשינה כאן הלשון מן פ' שמיני דכתיב שם וימותו בקרבתם לפני ה' ונראה דבאמת חד טעם הוא והא בהא תליא דהנה לכאורה קשה להבין על מה הביאו אש זרה וגם ביותר תמוה עליהם דעלו בהר ולא היו יראים מפני האש הגדולה אשר כבר הוזהרו לבל יגעו בהר כל הנוגע בהר מות יומת רק דחשבו והבינו דאש של מעלה אינו מכלה ולכך הציצו בשכינה ומזה הטעם חשבו ג"כ שאש של מעלה לא מהני מידי לקרבנות כי אינו מכלה ולכך הביאו אש זרה וזה היה מסתעף על הקרבתם לפני ה' ושפיר חד טעם הוא:
פסוק ד:
ובנים לא היו להם. דידוע מה דאיתא בגמ' מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב נאמר מיתה דדוד שהניח בן כמותו שייך בו לשון שכיבה ויואב לא הניח בן כמותו נופל בו לשון מיתה והיינו נשכחתי כמת מלב כי אין לו זכרון בארץ כלל וז"ש כאן וימותו וקשה למה לא כתוב בהן לשון שכיבה לכך אמר ובנים לא היו להם ואין שייך בהם לשון שכיבה:
פסוק ד:
או נראה דהכתוב בא לומר הא דלא מתו בניהם של נדב ואביהוא על דבר חטאיהם אשר חטאו לנכות אותו על כן אמר הכתוב ובנים לא היו להם ולא הוי להו לנכות רק וימותו בעצמם ונראה לתרץ קושיו' העולם שהוקשו הא אהרן גם כן היה מקטיר קטורת באש זרה רק נראה דידוע דשני מיני השפעות הם מלמעלה האחת הוא השפעה לקיום כל המין היינו לאומות העולם וכל ברואיו הכל ביחד רק השפעה השנית אינה יורדת רק על ישראל עם קדוש אשר בחר בם ה' מכל העמים משא"כ לזולתם וזה היה ענין הקטורת של אהרן להוריד השפע זאת לכל המין ולכך בקטורת צריך להיות חלבנה היינו שיחדיו ידובקו ויהיו צדיקים ורשעים חד בחבירו זכה משא"כ בני אהרן הם הביאו קטורת פעם שנית היינו רצו להוריד השפעה ממעל על ישראל עם קדוש ובזה אינו צריך אש זרה וזהו שקלקלו באש זרה וזהו שדייק לעיל בפרשת שמיני אש זרה אשר לא צוה אותם. איתא במדרש דמיתת בני אהרן היה דהיו באים שני חוטים ונתחלקו לארבע והיה נכנס בתוך חוטמיהם וצריך להבין למה נענשו דוקא במיתה זו רק נראה דידוע מה דאיתא בגמר' דכל המורה הלכה בפני רבו ישכנו נחש וידוע כשבאו לישראל במדבר אמרו האיך נלך לארץ נחשים באו שני חוטים של אש והמיתום נמצא דלא היה נחשים במדבר והנה אמרו בגמרא דלא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבן וראוי להם שינשכם נחש רק על דהיה במדבר סיני ולא היה כאן נחשים ולכך מתו באותו מיתה כעין מיתת נחשים:
פסוק ד:
ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. על פני דייקא והיינו בחייו דבאמת נשמתן של נדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס והוא היה ג"כ כה"ג רק זה היה לאחר מותו משא"כ אלעזר ואיתמר ויכהן על פני אהרן אביהם על פני דייקא היינו בחייו:
פסוק ה:
וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי וגו'. ונראה לתת טעם למה הקריבם דוקא משה דהנה הרמב"ן נתן טעם על מה שלא שעבד פרעה את שבט לוי הוא על דהיה לוי ראש ישיבה במצרים דכתיב יורו משפטיך ליעקב כדאיתא בזוהר ולכך היה להם חירות ממסים וארנונות כדאיתא בגמרא המקבל עליו עול תורה וכו' אך לי נראה לתת טעם אחר דידוע מה דאיתא בגמר' דמשיחא יתיב בשערי דרומי והוא סובל עונות ישראל דמשיח הוא מתקן בתיקוני' לגאולת ישראל ואם כן אם הוא אינו סובל יסורים של ישראל אינו ראוי כלל להיות משיח וזהו היה כוונתו של פרעה לבטל שבט לוי מעבודה לבל יגיע להם גלות ואינם מוכנים לבוא מהם מושיען של ישראל ולשוא חשב כי ה' הפיר מחשבתו וא"כ עיקר הגרם לביטול עבודה משבט לוי היה משה ולכך הקרב את מטה לוי:
פסוק ז:
ושמרו את משמרתו וגו'. דהנה ידוע מה דאיתא יבוא זהב של משכן ויכפר על העגל וזהו שייך דווקא בישראל משא"כ שבט לוי דלא חטאו בעגל ויאמרו דאינם צריכין כלל לעבודת המשכן לכך הזהירה התורה באזהרה יתירה להם ושמרו את משמרתו וגו':
פסוק ט:
ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל. דכבר חל גם עליהם השעבוד במצרים והם בטלו מהשעבוד וישראל נשתעבדו תחתיהם והוצרכו לעבוד תחתיהם עבודת המשכן:
פסוק יב:
ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו'. איתא במדרש מלמד שנתערבו זה בזה בנות ישראל בבני לוי ובנות לוי בבני ישראל ויש לתת טעם למה שמדרש הוזקק לפרש כן ונראה דשבטי י"ה עדות לישראל היינו שהיו משתעבדים בהם במצרים ואמרו אם בגופם שלטו כל שכן בנשותיהם ובשבט לוי לא שייך לומר כן דלא היו משתעבדים בהם כלל וזהו הענין דביחוס בני ישראל כתיב למשפחותם לבית אבותם ובשבט לוי לא כתיב ביחוס לבית אבותם והיינו מטעם הנ"ל דלא היה צריך לכך בשבט לוי וזהו הענין כאן דהקב"ה לקח את שבט לוי לעבודת המשכן ולא שאר ישראל וח"ו יהיו סבורים דממזרים הם ולכך פי' המדרש דנתערבו ופי' הפסוק מתוך בני ישראל דגם בלוים יש תערובות מזרע ישראל וצ"ל דכשרים ושפיר אמר שבטי יה הוא עדות לישראל: