פסוק א:אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. הרצון בזה שאין לירוא לישראל שימותו על דבר משכן ה' כמו שאמר כל הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לנוע וזה כי אתה ובניך והם הכהנים ובית אביך אתך והם הלוים תשאו עליכם עון המקדש אם יקרב אחד מכם במקום שאין לו רשות להכנס כאלו תאמר אם יכנס כהן גדול לפני לפנים בזולת יום הכפורים או אם יבאו אל אהל מעד או אם יגשו אל המזבח הבלתי ראוים לזה וכן תעשו בלויים אם יקרבו במה שאין להם רשות בו מהמשכן אבל איש על עבודתו ועל משאו:
פסוק א:ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם. ר"ל מה שהיה מהשגגה בענין העבודות שיעשו הכהנים במקדש יהיה משא העון על אהרן ועל בניו:
פסוק ב:וילוו עליך וישרתוך. ר"ל בעניין הכהונה וזה השרות הוא בעניין השיר שהיו משוררים הלוים בשעה שהיו הכהנים עובדים עבודתם אלא שהלוים לא יהיו לפני אהל העדות לעבוד עבודת הכהנה אבל יהיו הכהנים מבפנים לפני אהל העדות והלוים מבחוץ ולמדנו גם כן מזה המאמר שאמר ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות שהוא ראוי שישמרו הכהנים בית המקדש תמיד ובזאת השמירה ילוו עליהם הלויים כמו שאמר ושמרו את משמרתך ומשמרת כל האהל אבל יהיו בזאת השמירה הכהנים לפני אהל העדות והלוים מבחוץ וכבר למדנו שזה ההלוות שהלוו הלוים לכהנים הוא עניין העבודה בשיר מאשר אמר אך אל כל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו והנה כלי הקדש הם החצוצרות שהכהני' היו תוקעים בהם בשעת העבודה. והמזבח היא העבודה הנעשית בענין הקרבנות ויתר הדברים הבאים באחת מהמזבחות ומאשר לא הוציאם כי אם מאלו הענינים למדנו שהם משתתפים להם בענין אינו בכל הקדש ואינו קרב למזבח וכבר נתפרסם עוד ענין שרות הלו' בשיר בספר עזרא:
פסוק ג:ושמרו את משמרתך ומשמרת כל האהל. הוא משמרת כל העבודה המיוחדת להן ומש שימנום עליהם הכהנים בשמירתם כשיעשו להן גזברים ואמר כלים לשמירת הדברים אשר בבית ומשמרת כל האהל כשיהיו מהם שוערים ביום לשמור הבית ובלילה שלא ישנו קצתם כדי שתשלם לו השמירה תמיד ולא ימותו גם הם גם אתם. ולמדנו מזה שהלוים שנכנסו בעבודת הכהנים חייבים מיתה ולזה אמר גם הם ואמר גם אתם להורות שאם לא הקריבו הכהנים אליהם הלוים לעבוד עבודתם המיוחדת להם אבל עבדו הכהנים אותם העבודות הנה הכהנים חייבים מיתה ומזה המקום למדנו שכל מי שנכנס בעבוד' חברו כאלו תאמר שעבדו בני קהת עבודת בני גרשון או הפך:
פסוק ד:ונלוו עליך ושמרו וגו'. אחשוב שהרצון בעבודת האהל פירוקו והקמתו ומשאו על האופן הקודם ר"ל שהכהנים היו משימין הלוים איש על עבודתם ועל משאם:
פסוק ד:וזר לא יקרב אליכם. זו אזהרה כוללת לכל העבודות המיוחסות לכהנים וכבר ביאר בסוף זאת הפרשה העונש והוא אמרו והזר הקרב יומת וזאת המיתה היא חנק לפי מה שהתבאר מהשרשים הכוללים:
פסוק ה:ושמרו את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח וגו'. הוא האזהרה שלא להתעצל בשמירתן כדי שלא יקרה עון בעניני שמיר' המקדש ובעניני העבוד' שתעש' במזבח ובזה האופן יהיו ישראל נשמרים ממה שהיו יראי' באמרם כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות כי הכהנים והלוים ישמרום מלהכנס במקדש ובעבדה באופן הנזכר אחר זה:
פסוק ו:ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתו בני ישראל. ר"ל שרבתי אותם לי ובחרתי בהם לעבודתי ולזאת הסבה לא היה ללוי חלק ונחלה בתוך בני ישראל והיו נתונים להם המעשרות כדי שיחיו בהם בזולת עמל ויהיה להם פנאי בחכמה ובתורה לעבוד השם יתע':
פסוק ו:לכם מתנה נותנים להשם. אמר שהלוים הם מתנה לכהנים אך לא שיעבדו הלוים הכהנים אלא בדברים שהם לה' והם העבודות הנזכרות שהיו מיוחדין ללוים והיו הכהנים משימין אותן עליהם לעבודת אהן מועד:
פסוק ז:ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם וגו'. ר"ל שאהרן ובניו לבדם יתעסקו בעבודת הקרבנות והנלוה אליהם ובקטרת ובמה שהוא מבית לפרכת יתעסק בו אהרן לבדו אחת בשנה כמו שקדם:
פסוק ז:עבדת מתנה אתן את כהנתכם. א"ל שזאת העבודה הוא לכם מתנה ואין מנהגה כמנהג העבודות שיכבדו על העובד אבל הנני נותן לכם מתנה נפלאה כזאת הכהונה אם מצד עצמותם לפי מה שהתבאר מדברינו בענין הקרבנות אם מצד המתנות הנתנות לכם מישראל בסבת הכהונה כמו שזכרנו בסמוך:
פסוק ז:והזר הקרב יומת. מפני 'סמך זה המאמר לעניין העבודה למדנו שלא יתחייב זר מיתה כי אם על העבודה ודבר העבודה הוא מה שהוא מכוון בעצמותו כמו נתינת האש על המזבח ועריכת העצים ומה שידמה לזה ואולם מה שאינו מכוון בעצמותו כמו הרמת הדשן ומה שידמה לו לא יתחייב מיתה עליו הזר וכבר ביארו זה ז"ל ממה שאמר עבודת מתנה אמרו עבודת מתנה עבודת מתנה ולא עבודת סלוק:
פסוק ח:וידבר השם אל אהרן. ראוי שלא יעלם ממנו שזה המאמר היה למשה בעבור אהרן וכן העניין בכל מה שדומה לזה כי התורה בכללה נתנה לנו ע"פ משה מפי הגבורה:
פסוק ח:ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי. בעבור שמצאנו בזה המקום לך נתתים למשחה ולבניך לחק עלם ובמה שכלל בזאת הפרשה מעניין אלו התרומות אמר נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך ידענו שאין הכונה לזכרי כהנה לבד ומה שזכר נתנו לזכרים ולנקבות ולפי שמצאנו שמה שהוא לזכרי כהנה לבד הוא קדש הקדשים ידענו כי בו העיד בזה הפסוק ולזה המשיך הספור אחריו בענין קדש הקדשים ולפי שהתרומה אשר בקדש הקדשים היו לשם יתע' והנותר הוא לכהנים ולא יזכו הכהנים בנותר אם לא זכה המזבח תחלה באלו התרומות אמר שכבר נתתי לך את משמר' תרומותי שתעשה מה מה שצויתי להקטיר על המזבח זה המורם:
פסוק ח:לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה. ר"ל הקדשים ההן שנשארו אחר התרומה לך יהיה לאכלה ולבניך כי לא יאכלו אותם כי אם זכרי כהנה או אפשר שנאמר שיכלול בזה המאמר גם כן חלק הכהנים מקדשים קלים כי הם לא יזכור בו גם כן כי אם אחר' שזכה המזבח במורם מהם להשם ואמר ולבניך לבד לפי שזה דבר כולל לכל חלק הכהנים מן הכהנים היו קדשים היו קדשי הקדשים או קדשים קלים ואין הענין כן בבנות כי לא יאכלו מקדשי הקדשים:
פסוק ח:לך נתתים למשחה. ר"ל לגדולה ולזה ראוי שלא יקל בהם לאכלם כמנהג מאכל הפחותים אבל ראוי שינהגו באכילתם בכבוד לכבוד השם יתעלה:
פסוק ח:ולבניך לחק עולם. ידמה שרמז בה לקדשי הקדשים שינם נאכלים כי אם לזכרי כהונה שמהם הורם להשם כמו שביארנו והנותר הוא לאהרן ולבניו ואמר תרומותי לפי מה שירימו בהם בזה מתחלף למה שירימו להש' והמשל כי המורם מהמנחה היא זולת מה שמורם מהחטאת ואם הובן זה לפי הכונה השנית שזכר יהיה יותר מבואר ההבדל באלו התרומות בין קצתם קדש וקצתם קדש קדשים ואין ראוי לספק עלינו איך יקרא הכתוב קדשי בני ישראל מה שהוא קדש הקדשים וזה כי כל קדשי הקדשים קודש ואין כל קדש קדש קדשים ועוד על כל פנים צריך להודות שכבר נכלל בזה המאמר קדש קדשים אחר שזכרה התורה בפרטו זה הכלל:
פסוק ט:זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש. לפי שאמר זאת תחלה באופן כולל שב לבאר הבדל אלו התרומו' במה שיוחדו קצתם מן קצת ואמר מן האש להעיר שמן האש יזכו בו הכהנים ר"ל כי אחר שזכה המזבח בחלקו יזכו הם בחלקם וזה יורה על האמתת הביאור שביארנו במה שאמר ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי:
פסוק ט:כל קרבנם לכל מנחתם. ר"ל הקרב לכהנים כל המנחות לפי מה שנתבארו דיניהם כמו שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים ומנחת חוטא ומנחת נדבה:
פסוק ט:וכל חטאתם. זהו הקרב לכהנים מחטאת יחיד או חטאת צבור היה שיהיו עוף ולא בהמה:
פסוק ט:ולכל אשמם. זה הקרב לכהנים מכל אשם היה שיהיה אשם גזלות או אשם מעילה או אשם ודאי או אשם תלוי ואשם נזיר ואשם מצורע ונכלל עמו לוג שמן של מצורע שכבר היה בא עם האשם אחר שלקח המזבח חלקו מכל אחד מאלו:
פסוק ט:קדש קדשים לך הוא ולבניך. זה שב לכל אלו הדברים שכל אחד מהם הוא קדש קדשים לפי מה שהתבאר במקומו והם לאהרן ולבניו הנזכרים לבד או לבנותיו:
פסוק י:בקדש הקדשים תאכלנו. אחשוב שיהיה הרצון בזה שיאכל אותו במדרגת קדש הקדשים שהוא נאכל במקום קדוש וזה שכבר נתבאר בספר ויקרא שאלו נאכלים במקום קדוש והנה קצת רבותינו ביארו מזה שאם לא יוכלו הכהנים לאכלו בקדש כגון שהקיפו גוים את כל העזרה הנה יותר להם לאכלו בהיכל שהוא קדש הקדשים והנה יהיה הרצון נאמרו בקדש הקדשים תאכלנו שם תוכל לאכלו לא למנוע ממנו אכילתו בקדש כי כבר נתבאר בספר ויקרא כי הוא נאכל בקדש:
פסוק י:קדש יהיה לך. מגיד שאם לא יאכלנו ראוי שינהג בו קדושה ר"ל גם במה שאינו נאכל ממנו:
פסוק יא:וזה לך תרומת מתנם וגו'. כלל בזה חזה ושוק של שלמים ותודה והוא מה שאמר לכל תנופות בני ישראל כי היה בו תרומה ותנופה נכלל בזה גם כן המורם מאיל נזיר' כי הוא נקרא תרומה וזכר שזה נאכל לכל טהור בית הכהן היה זכר או נקבה לא לבלתי טהור ואח"כ זכר התורה במה שאמר כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן וגומ'. לפי שהתרומה אינה נוהגת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כגון דגן תירוש ויצהר ובזה נכללה תרומה מעשר וזאת התרומה נקראת ראשית כמו שאמר דגנך תירושך ויצהריך ראשיתם אשר תתנו לה' כלל בה עם אלו הדברים הנזכרים חלה כי היא נקראת ראשית ותנתן לכבוד השם ואפשר לאומר שיאמר שכבר נכללו בזה גם כן ראשית הגז כי היא נקראת ראשית בפרשת שופטים והזרוע והלחיים והקבה כי הן כמו ראשיות לדברים שלוקחו מהן כמו שנבאר בג"ה בפרשת שופטים ולזה נזכרו שם שאר הדברים המתוארי' בשהם ראשיו' כמו ראשית דגן תירוש ויצהר וראשית הגז וכבר אמרו ז"ל בספרי אמנם יתבאר שהו' לא דבר בכאן מראשית גז כי אמר בסוף כל טהור בביתך יאכלנו ואין ראשית הגז נאכל ולזה יהיה אמרו ראשיתם אשר תתנו להשם שם אל חלב יצהר ולא חלב תירוש ודגן ר"ל התרומה ולזה לא יכלל בזה הזרוע והלחיים והקבה לפי הפשט וכלל החלה בזה כי הוא מחלב דגן והוא גם כן ראשית בכורי כל אשר בארצם למדנו מזה שהבכורי' הם מתנה לכהנים והוא מבואר שהקדושה חלה בבכורים אם קרא להם שם אף על פי שלא נגמרה מלאכתם כי לא נאמר בהם דגן תירוש ויצהר כמו העניין בתרומה ולא עוד אלא אפילו קרא להם שם במחובר לקרקע קדושה חלה עליהם וזה מבואר ממה שהישרנו אליו ורז"ל למדו זה מזה הפסוק רוצה לומר שאף על פי שהוא בארצם נקרא בכורים וראוי שלא יעלם ממנו כי הכונה בזאת המצוה לתת בכורים מהפירות ששבח בהם ארץ ישראל במה שספרה התורה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש והוא דבש תמרים כי דבש הדבורים אינו מיוחס לארץ אך הדבורים יחדשוהו ולזה רמז באמרו כל אשר בארצם ר"ל כי מהפירות המיוחדים לארצם על צד השבח יביאו בכורים לא מזולתם וזה יתבאר יותר ממה שנזכר מזה בפרשת והיה כי תבא שהיה אומר מביא בכורים כמו שנבאר שם בג"ה:
פסוק יג:כל טהור בביתך יאכלנו. מגיד שאין התרומ' והחלה והבכורי' נאכלים בטומאה ולא הוצרך להזכיר זה בקדש הקדשים כי הדברים ק"ו וראוי שיספק מספק איך כפלה התורה זה התנאי לזכור אותם במורם מקדשים קלים ואחר זה שבה לזכרו בתרומה וחלה ובכורים וכבר יספיק שתזכור אותו פעם אחת לבד לכל אלו הדברים אחר שאין הבדל ביניהם בזה התנאי ונאמ' כי אנחנו לא נסכים שלא יהיה הבדל בין טהור הנזכר בחלה ותרומה ובכורים ובין טהור הנזכר במורם מקדשי' קלים אבל הוא מבוא מההדרגה אשר זכרה בה התורה ענין אלו קדשים בגדול החלה ובקטן כלה שהענין כתנאי אכילתם הוא גם כן בזאת ההדרגה ולזה החמירה יותר באכילת קדשי הקדשים שלא יאכלו מהם כי אם הזכרים ובקדש ולא הוצרך להזכיר שלא יאכלוהו בטומאה כי בקדש אי אפשר שיכנסו טמאים שם עם שהדברים ק"ו כמו שזכרנו ואח"כ התנה במורם מקדשים קלים שלא יאכל מהם כי אם טהור היה זכר או נקבה וכן התנית באכילת תרומה חלה ובכורים ולזה הוא מבואר שהטהרה הנזכרת באכילת המורם מהקדשי' היא למעלה מהטהר' הנזכרת באכילת תרומ' וחלה ובכורי' ולפי שמצאנו בתורה ב' מינים מהטהרה האחרת ידענו שהטהרה היותר שלמה היא אשר תצטרך לאכילת המורם מהקדשים ושלמטה ממנו תצטרך לאכילת תרומה וחלה ובכורי' והנה הטהרה היותר שפלה שנזכרה לאכילת הקדשים היא הערב השמש באמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיא תהיה לאכילת תרומה וחלה ובכורים ולזה גם כן אמר כי לחמו הוא והטהרה היותר שלמה ההיא אחר הערב שמש בהבאת הכפרה כמו שמצאנו ביולדת שגם אחר שטבלה והעריבה שמשה הוזהרה מנגיעת קדשים עד מלאת ימי טהרה ולא תצא מזאת הטמאה לאלו הקדשים עד שתביא כפרתה כאמרו וכפר עליה הכהן וטהרה ולזה הוא מבואר שזאת הטהרה תצטרך לאכילת המורם מהקדשים קלים ובכאן הותר זה הספק:
פסוק טו:כל פטר רחם. ר"ל הראשון שפתח הרחם בלידתו והוא הבכור ולמדנו מזה שאם היה הראשון יוצא דופן הנה הבא אחריו דרך הרחם הוא הבכור לזה העניין לכל בשר אשר יקריבו להשם הוא בכור שור וכבש ועז כי בהם לבד נוגע זה העניין ר"ל עניין הבכורה וענין ההקרבה כי מזולתם מהבהמות לא יקריבו כמו שהתבאר בראש ספר ויקרא:
פסוק טו:באדם ובבהמה לך יהיה. ר"ל כל פשר רחם באדם ובבהמה והרצון בבהמה בהמה טמאה והוא החמור לבדו כמו שהתבאר בפרשת בא אל פרעה ולזה לא הקפידה התורה לבאר זה בזה המקום:
פסוק טו:אך פדה תפדה את בכור וגו'. ביאר שאין קדושת אלו כקדושת בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' היא קדושה קדושת הגוף ואלו קדושים קדושת דמים וזה כי בכור האדם יפדה ה' שקלים כמו שנתבאר במה שקדם והנה השקל הוא כ' גרה והוא מעה משקל היה אז מפורסם וזה המשקל היה נותן בפדיונו בכסף צרוף כי לא יקרא כסף על האמת מה שהיה בו ערוב מתכת אחר ובכור הבהמה הטמאה היה נפדה בשה כאמרו ופטר חמור תפדה בשה והנה הקלה התרה בזכירת מה שיפדה בו כי סמכה על מה שזכרה מזה במה שדם עם שלא יהיה הדבר הכרחי שיגיע הפדיון לכהן כמו העניין בשאר המתנות שזכר וזה שכבר אפשר שלא יפדוהו הבעלים ולא יהיה בזה תועלת לכהן אבל יערוף פטר חמור אם ירצה ולא יפדהו כמו שאמר ואם לא תפדה וערפתו ולזה לא הקפידה התורה מאד בזכירת הדבר שיפדה בזה המקום שזכר בו מתנות כהונה. והנה התנית התורה בבכור אדם שיפדה אחר היותו בן חדש לפי שהבכור ראוי שיתבאר מעניינו שיהיה שלם ההויה כרחם כי היוצא מהרחם לפי הנהוג ובאופן השלם לא יהיה כי אם בזה האופן ולזה יהיה הנפל פטור מהבכורה כי לא נשלמה חויתו ואי אפשר בו גם כן שיהיה והנה לא נתבאר מהולד שלא יהיה נפל אם לא אחר היותו בן חדש כי כבר נתאמ' בנסיון כי לא יחיה הנפל ל' יום ועוד יתבאר זה מהדבר שעליו באה זאת המצוה והיא מכת בכורות והמתתם וזה לא יתכן שיאמר בנפל כי הוא כמו מת ולא יתכן לומר שהמית השם ית' המת ומזה בעינו יתבאר שלא ינהג דין בכורה בבהמה טמאה בנפל כי בכלם נאמר פטר רחם כמו שביארנו והנה למדו רבותינו ז"ל מזה המקום שהבעלים מטפלין בבכור בהמה טמאה שלשים יום אמ' שמקיש אדם לבהמה במה שאמר באדם ובבהמה מה בכור אדם מטפל בו שלשים יום אף בכור בהמה מטפל שלשים יום ולמדו מזה גם כן שהלוים פטורים מבכור בהמה שנאמר באדם ובבהמה את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה יצאו הלוים שאין להם באדם לא יהיה להם בבהמה וזה מבואר בזולת ביאור מהמקו' שלמדנו ממנו שהלוים פטורים מבכור אדם לפי שהן פטרו את בכורות ישראל כמו שנזכר בפרשת במדבר סיני כ"ש שיהיו פטורי' בכוריהן ובזה יתבאר שבהמות שלהן פטורות מן הבכורה כי הם פטרו בכורות בהמתם של ישראל כ"ש שיפטרו בכורות בהמותיהם בעצמם:
פסוק יז:אך בכור שור או בכור כשב או עז לא תפדה קדש הם. זהו להזהיר שלא יפדה בכור בהמה טהורה ומגיד שאם פדאו אינו פדוי לפי שהוא קדש וקדוש קדושת הגוף וכן מצאנו במעשר בהמה בסוף פרשת אם בחקותי והחמיר שם יותר והוא שאם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש והנה היה לו לומר קודש הוא אך הוא אמר קדש הם לפי מה שזכרו רז"ל להעיר שה הדין ינהג בכל מה שקדוש קדושת הגוף כמו הפסח והמעשר וכן מה שאמר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ויקשה לפי הפשט לפי זה הביאור ממה שאמר אחר זה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין כי זה בלתי אפשר שישוב כי אם לבכור ולזה נאמר אנחנו כי אמרו קדש הם שב לאלו השלשה מינים מבכור רוצה לומר בכור שור וכבש ועז:
פסוק יז:ואת דמם זרוק על המזבח. לפי שלא אמר על קרנות למדנו שאין טעון אלא זריקה אחת וזה דבר לא ימנע ממנו אחד מהקרבנות כמו שאמר בפרשת ראה אנכי ודם זבחיך ישפך על מזבח השם אלהיך וגומ' וכבר אמר תחלה רק קדשיך אשר יהיו לך וגו'. וזה יכלול בלי ספק הפסח והמעשר. רוצה לומר מעשר בהמה ועליהם גם כן יתכן יותר שיאמר והבשר תאכל כי הבשר כלו הוא לבעלים ולזה למדנו מזה שהפסח והמעשר טעונין שפיכה אחת. ולזה גם כן דקדקה התור בפרשת ראה בזביחת הפסח שתהיה במקום אשר יבחר יי' כדי שיהיה הדם למזבח וכבר נלמד מזה המקום שפסח והמעשר הם גם כן טעונין הקטר חלבי' כמו העניין בבכור כי לזאת הבה היו קדש לש' מצד החלק שאוכל מהם המזבח והדברים גם כן קל וחומר אם הכהנים שזכו בבכור והוא ממונם הוכרחו מפני היות וקדש שיהיה המזבח אוכל חלק ממנו כ"ש בקדשי ישראל שיחוייב להם שיהיה המזבח אוכל ממנו אם לא יהיה בכאן צד יהיה בו קדש והמשל כי הלחמים היו קדש כי חלק מהם נאכל למזבח וחלק אחר נאכל לכהנים אבל הפסח והמעשר למה זה יהיו קדש כי הם כלם לבעלים ולא יהיה מהם חלק למזבח ולא לכהנים ואם אמ' אומר שמעשר שני נקרא קדש אף על פי שאין בו חלק לשם יתע' ולא לכהנים אמרנו שההבדל מבואר בין קדושת מעשר בהמה ובין קדושת מעשר שני כי מעש' שי יש רשות לבעלים לגאול אותו ואין העניין כן במעשר בהמה כי היא בעצמה קדש כמו שהתבאר בסוף פרשת אם בחקותי ולזה אי אפשר במעשר בהמה שיגאל כי בו חלק לגבוה וכבר נלמד זה גם כן ממה שאמר בפרש ראה אנכי שכלל בו אלו הקדשים כמו שזכרנו כי תמצא ששתק שם מזכירת החלב בעולה ואמר ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך והנה היה החלב גם כן קרב למזבח ואחר כך אמר ודם זבחיך ישפך על מזבח יי' אלהיך והבשר תאכל למדנו שאין הבעלים זוכין אלא בבשר ונשען כשלא זכר החלב להשענו שזה ידוע שחלבי הזבחים הם כלם למזבח ולזה לא מצא ההבדל בין העולה והזבחים כי אם בבשר שבשר העולה הוא למזבח ובשר הזבחים הוא לבעלים:
פסוק יח:ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגומר. למדנו מזה שהבכור נאכל לב' ימים ולילה אחד כמו העניין בחזה ושוק של שלים ואין לאומר שיאמר שיהיה רצון התורה בזה בחזה ושוק של תודה שאינם נאכלים כי אם ליום ולילה אחד וזה כי מצאנו בשפיכת הדם שהשלמים הם למעלה מהבכור כי הם טעונין שתי מתנות שהם ארבע והבכור אינו טעון כי אם מתנה אחת ולזה ראוי שנתפש בזמנו זמן השלמים לא זמן התודה ולזאת הסבה גם כן יתבאר שזמן אכילת מעשר בהמה הוא ב' ימים ולילה אחד כשלמים כי הוא זמן הנתן לאכילת היותר קל שבקדשי':
פסוק יט:כל תרומות הקדשי' אשר ירימו בני ישראל לה' לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחוק עולם. ר"ל שהמורם משלמים ותודה ואיל נזיר אחר שזכה המזבח בחלקו כי אלו נאכלם לזכרים ולנקבות ושב להזכיר בזה המקום זה הענין דרך כלל:
פסוק יט:ברית מלח עולם הוא לפני ה'. הנה המלח ייוחד שאינו נסד גם שומר מההפסד הדברים שיומלחו בו ולזה אמר להורות על הקיום לזה הברית שהוא ברית מלח ולזה סמך לו לעולם להורות על המצחיות ואמר לפני יי' להעיר שזה הברית יתקיים מה שיתמיד הש' יתעלה להיות קיים כטעם לו ישמעאל יהיה לפניך לפי מה שביארנו שם וככה כונת יהי שמו לעולם לפני שמש ולפני ירח דור דורים:
פסוק כ:בארצם לא תנחל וגו'. זה אמנם היה מיושר התורה כי די להם באלו המתנות למה שיצטרך להם למחיתם וכן הענין בלויים רוצה לומר שדי להם במעשר שנותנים להם ישראל מכל תבואותיהם למחיתם והיתה כונת התורה בזה שלא יהיו אלו טרודי' במזונותיהם ויהיה להם פנאי לעסוק בתור ולהזכיר את בוראם ואמנם היו להם ערים לשבת כי בזולת זה אי אפשר להן ועם שבענין נתינת המעשר הערה להשיג השם יתעלה והנה היה בענינו מהיושר בנתינת זה השעור ישראל ללוים כי הוא חלק קרוב למה שהיה ראוי להם מנחלת הארץ לפי מספר השבטים ומזה יתבאר שחובה לישראל לתת המעשר מפירותיהם ללוים שלא תאמר שאי זה מישראל שיפריש מעשר הוא ללוי' ואם רצה יפריש ואם לא יפריש כאמרו כל חרם בישראל לך יהיה שאם רצה מחרים ואם לא רצה אינו מחרים וזה שאם היה הדבר כן אולי לא יהיה שם מי שיפריש מעש' ויעדר מזו הלוי' ולא יהיה זה גמולם הראוי להם על עבודת' ה' ית':
פסוק כא:ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם. מגיד שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול מכאן אמר בן לוי שקבל עליו עבודת הלוים חוץ מדבר אחד שאין לו חלק בלויה וכבר התבארו אופני עבודת הלוים במה שקדם:
פסוק כב:ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד. ר"ל לעבוד עבודה וזו היא אזהרה שלא יקרב זר:
פסוק כב:לשאת חטא למות. מגיד שזר שעבד חייב מיתה בידי שמים ובזה יהיו ישראל נצולים ממה שפחדו ממנו באמרם כל הקרב הקרב אל משכן השם יומת וגו'. וזה כי כבר בחר השם ית' באהרן ובזרעו בזאת העבודה ובלויי' בעבודה המיוחדת להם:
פסוק כג:ועבד הלוי הוא עבודת אהל מועד. זו היא מצות עשה שיעבדו הלוים העבודה המיוחדת להם:
פסוק כג:והם ישאו את עונם. ר"ל במה שיחטאו בזאת העבודה וישראל יהיו נקיים מזה החטא:
פסוק כג:ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. רוצה לומר שלא יהיה להם חלק בארץ לפי שיש להן מעשר פירות בכל תבואות שאר השבטים כמו שזכר בפסוק אחר זה:
פסוק כד:אשר ירימו ליי' תרומה. ר"ל עשר פירות אשר הרימו מהם תרומה גדולה:
פסוק כד:נתתי ללוי' לנחלה. לפי שזאת הנחלה היא תמורת חלק נחלתם בארץ ונחלת הארץ נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כן לקיחת הלוי' מעשר ראשון מישראל מפירות הארץ נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וזה מבואר חיובו:
פסוק כו:והרמותם ממנו תרומת יי'. הנה יתבאר ממה שאמר ממנו שלא יתרום ממין על שאינו מינו ולפי שבמעשר ראשון דקדקה התורה שלא יעשרו מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שהוא מבואר שיותר ראוי לדקדק בזה בתרומות מעשר זה גם כן יתבאר מאמרו ממנו ויתבאר גם כן שהמעשר אינו נוהג אלא בפירות הארץ ממה שאמר בסוף פרשת אם בחקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ולזה גם כן יתבאר מאמרו ממנו שאין מעשרין מפירות חוצה לארץ על פירות ארץ. והנה קרא אותם תרומת ה' להורות שהוא קדש:
פסוק כז:ונחשב לכם תרומתכם כדגן הגרן וכמלאה מן היקב. ר"ל שהם דברים שנגמרה מלאכתן אבל לא יתרומו שבלים על החטים וזתים על שמן כמו הענין בתרומה שמפרישין ישר' לתת לכהנים כי הוא בדבר שנגמרה מלאכתו ולפי שכבר צוה אותם בזה המאמר להפריש תרומת מעשר אחר שנגמרה מלאכתו והיה לחושב שיחשוב שאם לקח הלוי מישראל מעשר ראשון קודם שנגמרה מלאכתו שלא נתן עדיין הישראל תרומה גדולה לכהן שכבר יפטר הלוי כשיתן לכהן תרומה מעשר לבד ויפטר מתרומה גדולה אמר כן תרימו גם אתם תרומת יי' וגומ' ר"ל שלא תחשבו שאינכם מחוייבים בתרומה גדולה לפי שאתם לויים ולא חייבה אתכם התור כי כן בודאי גם כן מחוייבים להפרישה אחר שלא הופרשה ביד הישראל וגמר מלאכת הפירות ההם בידיכם ותתנו התרומה לאהרן הכהן ולפי שהתרומות הם בכללם לאהרן ולבניו כמו שנתבאר במה שקדם הנה אין ראוי שנבין מזה המקום שלא יתנו הלוים ואת התרומה כי אם לכהן גדול אבל נבין מזה המקום שהוא קודם לבניו כמו שבארנו במה שקדם וכבר למדו' רבותי' ז"ל מזה שאין ראוי לתת' כי אם לכהן חבר כמו הענין באהרן לא לכהן עם הארץ וזה באמת דבר ראוי לכל המתנות כאמרו לתת מנה לכהנים למען יחזקו בתורת ה' ויתבאר מזה שהמחזיקים בתורת השם הם אשר יש להם כמו שארז"ל:
פסוק כט:מכל מתנותיכם תרימו תרומה וגו'. אחר שביאר שאם הקדים הלוי לקחת המעשר קודם שנגמרה מלאכת הפירות ההם שהוא חייב לתת לכהן תרומה גדולה מלבד תרומת מעשר ביאר שם שאם היה שיתנו להם ישראל מפירותיהם קודם שנגמרה מלאכתם מלבד המעשר הנה גם מהמתנות ההם יחוייב ללוים לתת כל תרומת ה' הראויה להם אחר שנגמר מלאכתם כי אין הנתנ' ללוים פוטר הפירות ההם מתרומה גדולה והנה הוצרך לבאר זה כי אולי יחשוב חושב כי מה שנתחייבו בו בתרומת מעשר יתחייבו גם כן בתרומה גדולה אחר שהערים הלוי והקדים לקחת המעשר בשבולים אבל מה שנתן ללוים שאינו מעשר יפטר מתרומה גדולה כי התורה לא צותה זה כי אם לישראל ולזה באר שגם בזה חייב הלוי לתת תרומה גדולה זהו הביאור שנראה לנו בזה והו' נאות מאד לפי מה שנחשוב להמלט שלא יהיה בזאת הפרשה כפל דברים ללא תועלת:
פסוק כט:מכל חלבו את מקדשו. הנה קרא חלבו הפרי שנגמרה מלאכתו שהוא נקי מהפסולת והוא מקדשו הקדש שיש בו שאוסרו ומקדש אותו והכונה בזה מבוארת ממה שקדם. ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו וגו'. זה שב אל המעשר ראשון שזכר תחלה וזהו אמרו אחר זה כי שכר הוא לכם חלף עובדתכם והרצון בזה שכאש' תרימו ממנו מעשר שנגמר' מלאכתו אז יחשב הנשאר ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב לישראל שאין בו שום קדוש' אך קודם זה לא יותר להם לאכל ממנו כי הוא בלתי מתוקן ומקדשו הוא בתוכו וזהו אמרו ואכלתם אותו בכל מקום ר"ל אפילו חוץ לירושלם ואפילו במקום טמא כי אין בו שום קדושה:
פסוק לב:ולא תשאו עליו חטא וגו'. מזה התבאר שאם לא ירימו ממנו תרומת מעשר ישאו עליו חטא באכלם אותו בטבלו ויהיו חייבים מיתה בידי שמים כי הם מחללים קדשי בני ישראל בנהגם בהם מנהג חולין ולזה הוא מבואר שאף על פי שנטמא המעשר הם חייבים להפריש ממנו תרומת מעשר כדי שלא ישאו עליו חטא. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה.
