פסוק ז:הבתרים, כשיכלו ארבע המלכיות תהיה תחיית המתים, והתחילו ב"עד שיפוח היום" – דהיינו עד שיופיע זה שנמשל ביום אורי, ככ': "סר צלם מעליהם". ודימו את המושיע לצבי ואיל, בגלל מהירות ריצתם. ואפשר ש'תור' הוא משל לאדום וישמעאל, כי כל אחד מושל במקצת העולם, כמו שהתור מופיע בא"י רק במקצת מן השנה, ככ': וקול התור נשמע בארצנו. וגוזל משל לישראל, ככ': כנפי יונה נחפה וג', וכיונים אל ארובותיהם. וכך סידר את חמש הממלכות, וישראל בכללן. ויהי השמש לבוא ותרדמה – שינה. ואימה חשכה גדולה, זהו חזון הנבואה הנקרא מראה ונקרא תרדמה, והוא מה שנאמר באברהם כאן. והוא כנוי שכונתה בו הנבואה, והוא המצב שבו נמצא הנביא כבעגול מכוסה ואינו יודע את מצב יתר האנשים, כמו שהם לא ידעו את (מצב נבואתו). וחשכה, זוהי חשרת עבים ועננים הסובבים אותו, ככ': "ישת חשך סתרו", ואומר: "חשך ענן וערפל". והוסיף מלת אימה כדי להבדיל בין החושך (הזה) ובין הענן הטבעי. והוסיף 'גדולה' כענין ענן גדול ואש מתלקחת. ופרט ואמר, נופלת עליו, לומר שהקרובים ושמסביבו לא ראו מזה דבר כמו שאמר דניאל: "וראיתי אני לבדי" וגו'. ואמר ידע תדע, בכפל לשון, שידע הוא ויודיע לבניו את הקץ של גלות מצרים. ומן החכמה להודיע להם כדי שלא יתרעמו על השעבוד, כשיפול עליהם, אלא יצפו לגאולה שהובטחה להם, ולא יתייאשו.
פסוק יג:...ואין מבני יעקב מי שהאריך ימים יותר מלוי. ותגרע את הקי"ז (שנים עד שתגיע לשמונים). וכשנביא בחשבון את השנים שכל אחד מהם חי עם אביו, ונכניס את השנים של זה עם זה, יתקיים לנו התאריך של ר"י שנים. ואשר לארבע מאות שנים, לא כולן היו של ענוי, ואף לא של עבדות, אלא כל שלושת הדברים, גרות עבדות וענוי, בכולן יחד היו ת' שנה. ככ' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה; גרות ועבדות ועינוי, כולן יחד ת' שנה. וזה כמי שאומר: הייתי בבגדאד וכופה ובצרה עשרים שנה. ואפשר שהיה י"ב במקום אחד, שבע במקום אחד ואחת במקום אחר. וכן, 'כי גר'-ת' שנים, ועבדום – ר"י, וענו אותם – פ' שנים. והתאריך הזה נופל על בניו בלבד, ככ': "יהיה זרעך". ולפיכך הוא נחשב מלידת יצחק. ואשר לת"ל שנים, הנסיעות של אברהם נכללות בהן והן השלושים שהזכרנון בפרשת ויקח תרח את אברהם בנו. כי לא נאמר שם, "זרע אברהם", אלא: "ומושב בני ישראל" וישראל הוא יעקב. וכשאומרים: בני פלוני, זה חל על בניו ועל משפחתו, כגון ואלה בני המדינה. והרי זה נופל על (כל) המשפחה (של בני ישראל). ואברהם בכלל בני ישראל. ובאומרו: "אשר ישבו במצרים", רצונו: מחוז מצרים, ומה שהוא תחת שלטונו, מכל הארצות, עד נהר פרת שלפעמים היה שייך למצרים ככ' ולא הוסיף מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת וג'. וזה הוא באור קץ (גלות) מצרים. וגם את הגוי וג'. אלו הן המכות. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אלו הכלי כסף וכלי זהב ושמלות כמו שנבאר.
פסוק יג:ואתה תבא אל אבתיך בשלום, בשלום מן העבדות, לא יגיעך דבר מזה. ואל יאשיהו אמר: ונאספת אל קברתך בשלום, שלא יחרב בית המקדש בימיו. ואשר אמר לצדקיהו: בשלום תמות, שלום מן החרב, וכמו שאמר ירמיהו: "לא תמות בחרב". ויש אומרים שיראה נקמה באויבו, כי נבוכדנצר מת בעוד צדקיהו חי, והראשון נראה יותר. בשיבה טובה, כולל שני דברים: תשובת תרח ותשובת ישמעאל. וכן במה שאמר לדויד "וימת בשיבה טובה" שנתכפר לו אותו החטא המפורסם. וכן מה שנאמר בגדעון: "וימת בשיבה טובה", שלא חטאו ישראל בחייו, ולא יעלה על הדעת ש"ויעש אתו גדעון לאפוד ויצג אותו בעפרה" וג' היה בחייו, ונבין שעשיית האפוד לכהנים, שהוא לשבח, היה בחייו, ואחרי מותו עשאוהו עבודה זרה ככ': "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל" וג', ועליו אמר: ויזנו אחריו שם. והרי הוא כנחש הנחשת שעשה משה, ואחרי מותו עשאו העם נעבד.
פסוק יג:ויהי השמש באה והנה תנור עשן, הוסיף "עשן", כי היה כגלגל מסביב לאש. ודימהו לתנור, כדי לקרב הדבר למה שידוע לנו, דוגמת אומרו בהר סיני: "ויעל עשנו כעשן הכבשן".
פסוק יג:לזרעך נתתי את הארץ הזאת, נתינה בכח, והן הארצות של עשר האומות המנויות ונתן לנו עשר בכח, ולא הגיעו לנו בעבר בפועל אלא שבע. ושל קיני וקנזי וקדמוני עוד לא ניתנו להם, וינתנו בזמן הישועה, ככ': "ואם ירחיב יי אלהיך" וג'. ויש אומרים, שבשביל כך אמר ליצחק: "את כל הארצות האל" ולא "האלה", כי נשארו מהן שלש. וכן אמר: רק לאנשים האל, כי השלישי נפרד מהם. וכן "את כל התועבות האל" למעט את שמונה השניות, שהן מן הקבלה. וכן "ויספת לך שלש ערים על השלש האלה", יהיה בזמן הישועה, כשיתקיים, "ואם ירחיב".
