א וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ ב וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ ג וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ד טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ ה וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ ו וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ ז וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ ח הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ י וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ יא וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃ יב וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃ יג כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃ יד וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃ טו וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃ טז וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃ יז וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃ יח וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃ יט הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃ כ הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃ כא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ כב מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃ כג הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃ כד וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ כה וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃ כו וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃ כז וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃ כח וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃ כט וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃ ל וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃ לא וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃ לב לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ לג וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃ לד וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ לה וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃ לו וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃ לז וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃ לח וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ר' סעדיה גאון

סעדיה גאון

פסוק א:
ואחר כך אמר: ויבאו (תרגום הפסוקים מראש פרק י"ט עד סופו).
פסוק א:
ואחר אשר תרגמנו את הפסוקים של הפרשה הזאת, ראוי שנחזור עליהם בתוספת ביאור, ונאמר: פתח הכתוב בסיפור תוך סיפור, ואמר: 'וירא והנה שלשה אנשים' ואמר כאן: 'ויבאו שני המלאכים' והעמידנו בכך על שני דברים: א. שהשניים האלה הם מאותם השלשה; ב. השלישי שנשלח לבשר (את שרה), נסתלק לאחר שעשה את שליחותו, ונשארו שניים: אחד – להציל את לוט, ואחד להפוך את סדום, כמו שהתברר בתוך הסיפור. וקריאת אנשים בשם מלאכים, ומלאכים בשם אנשים מצוייה הרבה בלשוננו, ככתוב: "ויאמר חגי מלאך ייי וגו', והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון". וכשאנו מדמים את מה שאירע למלאכים עם לוט למה שקרה להם עם אברהם, אנו מוצאים שבעה דברים לשבחו (של אברהם): א. אל אברהם באו כחום היום, ואל לוט – בערב. וזה בגלל צדקתו הרבה של אברהם, שכן כתוב: "והוציא כאור צדקך" ובשביל קלות צדקתו של לוט, כי הוא כצל שבלילה. באברהם אמר......ג. באברהם אמר 'וירץ', ובלוט-'ויקם'...פרקי הזמן ... ענין ההפרדה...
פסוק ד:
[ואמר מקטן ועד גדול מפני שאמר] נסבו על הבית מנער ועד זקן, כי המתחיל בעבירה לוקה תחילה.
פסוק ח:
ולפיכך באנשי גבעון הציעו להם שתי נשים, ולא קבלו אלא אחת, ככתוב: "הנה בתי הבתולה ופלגשהו", ואילו אחר כך נאמר: "ויחזק האיש בפילגשו"; הראשונה הוצעה, אבל לא הוצאה, ואת השניה הוציא אליהם.
פסוק ח:
ואמר: 'כי על כן באו', דהיינו בקשו את חסותו ונכנסו אל ביתו, נמצאנו למדים, שהמבקש מקלט אצל חבירו, חייב להצילו בכל מה שהוא יכול, וכבר אמרו על אחד מתלמידי רבי מאיר, שביקש אדם חסות בביתו וישב (התלמיד) על פתח ביתו והגן עליו ועמד נגד מבקש נפשו ואמר לו: לא אצא את ידי חובתי אליו, אם תהרגהו, כי הוא דומה למי שנכנס למקדש למצוא בו חסות ... באפלת הלילה, הלילה...
פסוק ט:
ואמרו: 'גש הלאה', כלומר: התרחק אל [המקום] ... שיכנס, ואפשר לפרש ... במופת נפלא ... בנוכחותו של אברהם.
פסוק יב:
ואמרו 'מי לך פה', כלומר: מי לו מקרוביו ויחזירם בתשובה, חתן ובניך ובנותיך שהם רחוקים ביותר בשכונה (?). הוצא מן המקום, כלומר הוצא לחוץ. ו'כי משחיתים אנחנו' כולל שלוש פעולות: הפיכה, ככתוב: "ונשחת הכלי אשר הוא עושה"; שריפה, ככתוב: "וקדשתי עליך משחיתים"; והכאה במגפה, ככתוב: "ואיש כלי משחתו בידו", ונאמר אחריו: "עברו בעיר אחריו והכו" וגו'. ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו, כלומר בנותיו הנשואות, ויהי כמצחק, צחקו (ואמרו) תופים וטנבורים אתה רואה בעיר, ותאמר: היא נהפכת. וכשראו המלאכים שחתני לוט אינם מאמינים ולא יצאו עמהם, אמרו: הנח את אלה באש וקח את בנותיך הנוכחות הנמצאות, וכשהתחיל להתעכב בגלל בנותיו היוצאות, ככתוב "ויתמהמה", החזיקו בו ובשלוש הנשים, כאמור: "ויחזיקו האנשים ויוציאוהו', כמו ויוציאום ויניחום, כי שלוש הנשים בכלל. ומה שפירש ואמר: 'ויא' המלט על נפשך' אחרי מה שאמר ברבים 'ויהי כהוציאם', מקיים את מה שאמרנו, שאחד מן המלאכים נשלח להציל את לוט, והשני – להפוך את סדום, אלא שההופך לא יכול לעשות דבר עד שניצל לוט, ככתוב: 'לא אוכל לעשות דבר'. והמלאך אמר לו: 'הנה נשאתי פניך', אף שאנו יודעים שאין הבורא נושא פנים, וכן המלאך. ובזה אנו משיבים כדרכנו להשיב, [שהוא נושא] פני צדיק בתפילה, ככתוב: "וישא ייי את פני איוב" ... ועוד אות שני, שהציל את העיר שביקש עליה, והרי שני אותות, והיא ... [ואומרו על צוער שהיא קרובה] ... אינו במחוז כולו אלא עיר קטנה, שהיתה נתונה למרותה של סדום.
פסוק כג:
ואומרו: 'והשמש יצא' בלשון זכר, סובל שני פירושים: או שהשמש באה בלשון זכר, וגם בלשון נקבה, ככתוב: "לעיני השמש הזאת", או שיש כאן מילה נסתרה, (ושיעורה): "אור השמש יצא", וזה קרוב יותר, וכך בכל דבר שאנו מוצאים אותו בזכר ובנקבה, שני הפירושים האלה אפשריים בו.
פסוק כד:
ואמר: 'וה' המטיר' וחזר ואמר 'מאת יי' הוא באמת כאילו אמר: מאתו. שכן השימוש בלשון העברים שיאמר ראובן לשמעון: 'רצוני שתספק את צרכי ראובן' וכוונתו לעצמו, או יאמר: 'כבר סיפקתי צרכי שמעון', וכוונתו למי שאליו הוא מדבר. לפי השמוש הראשון הם דברי למך לנשיו: "נשי למך". ושמואל אמר: "ואת יפתח ואת שמואל", וכוונתו לעצמו. ודוד אמר: "קחו עמכם את עבדי אדוניכם", וכן אמר אחשורוש למרדכי ולאסתר: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך". והשמוש השני, דברי משה לפרעה: "רק אל יוסף פרעה התל"; ודברי יהונתן לדוד: "ולא בהכרית יי את אויבי דוד" וכיוצא באלו.
פסוק כד:
ואף על פי שהזכיר את סדום ועמורה בלבד, ראוי שנדע שאדמה וצבוים היו עמהן, ככתוב: "כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים". וכן כשהזכיר רק אחת מהן אמר: "איך אתנך כאדמה". ואפשר שאמר במלה מקוצרת: "הערים האל" מפני שצוער נצלה כמו שביארנו. "ואת כל הככר" כולל את השדות ואת הגנים כולם, שעליהם אמר: "כי כלה משקה", והוסיף ואת כל יושבי העיר, כלומר אנשי המקום והזרים שישבו ביניהם, ואנשי סדום שיצאו מארצם למקומות אחרים, גם אותם רדף הרוח והשיגם והשחיתם, וכמו שעומד אני לפרש "בקרב כל ישראל", שבענין קרח. ומה שהוסיף 'וצמח האדמה', אף על פי שאין הצמחים כדאים להזכר במקרה כזה, להגיד שהאויר נשחת (אף הוא). וידוע מן הנסיון, שאם יקלוט אדם מי גשם מן האויר בארץ סדום לפני נפילתם על הארץ, וישקה בהם את הזרע, לא יצמח. ולמאמר 'ותבט אשתו' וגו' שתי מטרות: א. להודיענו את עונשו של העובר על צווי ה'. ב. עשאו פתיחה מתאימה לענין "ותהרנה שתי בנות לוט", מפני שלא היתה להם אם. ומה שתלה 'וישלח את לוט' ב'ויזכר אלהים את אברהם', אפשר לפרש בשני אופנים: א. לוט לא היה צדיק, ונעשה צדיק על־ידי אברהם; ב. שהיה צדיק, ואפשר היה שיתנסה ביסורים, כדרך שאר הצדיקים הסובלים, ובגלל אברהם הוסר ממנו דבר זה. ואמר 'ויעל לוט מצוער', כי אלמלא היה נשאר בצוער, אפשר שהיו מגיעות אליו ידיעות מאנשים (אחרים), ולא היה עולה על דעת בנותיו, שהעולם כולו חרב. ודייק הכתוב ופירש 'וישב במערה', מפני שהוא עומד להזכיר ששתה יין, וכשנשמע זאת נאמר: מאין להם? והודיענו, שישיבתם המציאה לנו זאת, כי דרך אנשי ההרים להטמן במערות, ואמר: 'ואיש אין בארץ', להורות שעלה על דעתן, שכמו שכל העולם היישובי חרב במים, ולא נשארו מבני אדם אלא נח וזרעו, כך עלה עכשיו העולם כולו באש, ולא נשארו אלא לוט ויוצאי חלציו, כי המבול היה קרוב לזמנן, ופחות מארבע מאות שנה חלפו ביניהן, ומזה אמר: 'ואיש אין בארץ'. ובאשר לאומרן 'לבוא', נאמר, שמילת ביאה נאמרת על ז' אופנים: הגעה למקום ממקום רחוק, ככתוב: "ויבאו איש ממקומו"; כניסה ממקום קרוב, ככתוב: "ויבא יהודה ואחיו"; ביאה על האשה-"ואיש אין בארץ לבוא"; הפסד – בא בשכרו; קיבול-"תבוא לפניך תפילתי"; ואמר: 'הכצעקתה הבאה אלי'; קיום הבטחה – כי יבא דברך, "כי בא יומם". ואומרן "ונשכבה עמו" וגם "שכבתי אמש", וחמש המילים האחרות (משורש זה), החוזרות בפרשה זו, מוכיחות, שהלשון קוראת את השוכב ואת הנשכבת 'שוכבים' לפיכך אין צורך להוכיח את האיסור של [נשים עם נשים], בעריות ובעונשין. ופירוש "לא ידע בשכבה ובקמה" אינו שבשעת מעשה לא היו חושיו ערים, כי אז לא היה חש ולא נהנה, אלא כל זה היה לו בשעת מעשה, אבל לא ידע מי היא הנבעלת, ובבקר לא זכר דבר מכל מה שקרה לו, כדרך השיכורים שעושים דברים כשחושיהם מעורפלים, ואינם זוכרים מה שעשו. ועל זה אמר (הכתוב): "לא ידע", כלומר 'לא זכר', ויתכן בשביל זה נקוד על 'ובקמה', כלומר: לא שלא ידע, אלא שלא זכר. ואשר לענין העונש, האם היו בנות לוט חייבות עונש או לא? נאמר שאין עליהן עונש מזיד, מפני שלא ידעו אל נכון שיש עוד איש בעולם, וסברו, שכמו שבניו של אדם הותרו באחיותיהם, מפני שלא היו להם נשים אחרות, כך מותר להן לקלוט זרע מאביהן, מפני שאין איש זולתו, ואין עליהן אלא שוגג וחסרון ידיעה, ואי־דיוק, כי לא המתינו עד שהתברר להן [אם יש איש אחר או לא].
פסוק לא:
והרצה לנו (הכתוב) את הסיפור הזה כלקח מוסרי, שלא נעשה כמעשה סדום, ושלא נחליט במקרים על־פי השערות ודמיונות לבד, ושנזהר מן היין, כי הוא סיבה לרעות רבות בענייני העולם הזה ובענייני הדת, ושלא נתייאש מבקשת רחמים ומן ההכנעה (לפני יי), ומן התפילה, כי השומע קרוב ועונה.