פסוק א:וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה.
פסוק ב:וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מהעיר צָּרְעָה, מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ. וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. הם היו חשוכי ילדים משך זמן מסוים.
פסוק ג:וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִנֵּה נָא, עכשיו אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, אך אני מבשר לך כעת – וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן.
פסוק ד:וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, משקה משַׁכֵּר העשוי מענבים, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל דבר טָמֵא.
פסוק ה:כִּי הִנָּךְ הָרָה, תהרי וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה, תער לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, אל לו להסתפר, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן, מן ההיריון, וְהוּא יָחֵל, יתחיל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. בידו נמסרת השליחות, ומכיוון שאת עתידה לגדל ילד מיוחד במינו, הוזהרת באזהרות הללו.
פסוק ו:וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ, לבעלה לֵאמֹר: אִישׁ הָאֱלֹהִים – לפי הנחתה היה זה נביא – בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ מרשים כְּפי שאני מתארת לעצמי מַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, נוֹרָא מְאֹד, וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה, מהיכן הוּא, וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי. הוא הגיע וניבא באוזני,
פסוק ז:וַיֹּאמֶר לִי: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ". אשת מנוח שינתה קצת מדברי המלאך. למשל, הוא לא אמר שהילד יהיה נזיר כל ימיו, ומסתבר שהיא הוסיפה זאת מדעתה.
פסוק ח:וַיֶּעְתַּר, התפלל מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי! בבקשה! אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד פעם אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ, וילמדנו מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד.
פסוק ט:וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ, וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וגם הפעם – וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ, לידה.
פסוק י:וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי אותו הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם ההוא אֵלָי.
פסוק יא:וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ אל השדה, וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ: הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה קודם לכן? וַיֹּאמֶר: אָנִי הוא.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ: עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ, ספר לנו מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ. נראה שמנוח לא היה בטוח שאשתו דייקה בדבריה. הוא חשב שאולי הגזימה או אמרה דברים מדעתה, ולכן היה מעוניין לשמוע את הבשורה ישירות.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה – היא תִּשָּׁמֵר.
פסוק יד:כמו הנזיר – מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, אל לה לאכול, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, תשתה, וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל. כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ – תִּשְׁמֹר, עליה לשמור.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה, נעכב, נכניס נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. אתה אורח כה מכובד המדבר בשם ה' ומנבא לנו נבואה. אנו מבקשים לחלוק לך כבוד בהכנת גדי.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ: גם אִם תַּעְצְרֵנִי להישאר – לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ. וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה – לַה' תַּעֲלֶנָּה לקרבן, ולא תתן אותה לי. מנוח הזמין את המלאך לארוחה, כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא, אלא חשב שבן-שיחו הוא נביא.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה': מִי, מה שְׁמֶךָ? כִּי כאשר יָבֹא, יתאמת דְבָרְךָ – וְכִבַּדְנוּךָ, נפרסם ברבים שנביא פלוני בא אלינו, ונבואתו אכן התקיימה.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה': לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וְהוּא פֶלִאי, מסתורי?! אני הוא שליח ה'.
פסוק יט:וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה הנלווית לקרבן הבהמה, וַיַּעַל עַל הַצּוּר, הסלע לַה'. והמלאך מַפְלִא לַעֲשׂוֹת, עשה מעשים מופלאים שאינם מתוארים כאן בחיתוך הגדי וכדומה. וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים את הפלא המתרחש לנגד עיניהם.
פסוק כ:וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב, הלהבה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב, עם להבת הַמִּזְבֵּחַ, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים – וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה.
פסוק כא:וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה, להיראות אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ. אילו המלאך השתמש באש באופן אחר, לא הייתה בכך הוכחה, אבל כיוון שהדמות עלתה בלהב ונעלמה – אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא ולא אדם.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ: מוֹת נָמוּת, כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. הם הניחו שראיית המלאך היא התגלות שאחריה אין אדם יכול לחיות.
פסוק כג:וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ – לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה. קבלת הקרבן, סימן היא שאנו רצויים לפניו. נוסף לכך – וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה. הוא לא היה מראה לנו את המעשים המופלאים הללו, אילו עמדנו למות, שכן איש לא היה מספר אותם. יתר על כן, וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת, על הילד. מכל זה ברור שרצונו שנחיה.
פסוק כד:וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן, כנראה על שם השמש. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ה'. כבר כשגדל מילד לנער היה ניכר ייחודו.
פסוק כה:וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ. אין זו רוח נבואה אלא סיוע אלוהי באמצעות הכוח החריג שנֵחן בו מאז הולדתו, וכשגדל נעשתה תכונה זו בולטת יותר. רוח ה' פיעמה בו בְּמַחֲנֵה דָן, שם המקום שבו התאסף שבט דן בשעת נדידתו לצפון בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל, שהן אזור נחלתו המובהקת של שבט דן.
