פסוק א:לאחר זמן – וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, לעזה, שהייתה עיר פלשתית מרכזית, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.
פסוק ב:לשון הפסוק הבאה נראית חסרה, אך כוונתו ברורה: הוגד לַעַזָּתִים לֵאמֹר: בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה. מישהו גילה ששמשון בעיר. הם לא ידעו היכן הוא בדיוק, וגם לוּ ידעו – הם חששו מפניו והניחו שלא יהיה פשוט לתפסו. לכן – וַיָּסֹבּוּ, הסתובבו בעיר לחפשו וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר. וַיִּתְחָרְשׁוּ, התלחשו, תכננו בסתר כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר: עַד אוֹר הַבֹּקֶר – וַהֲרַגְנֻהוּ. הם ידעו בערך לשם מה בא, וכיוון שעם אור הבוקר הוא ייאלץ לצאת דרך שער העיר, אפשר יהיה לתפסו שם ולהרגו.
פסוק ג:וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה עם אותה אשה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם, עקר אותם עִם הַבְּרִיחַ. שער של עיר אמור לעמוד גם במצור, והוא בוודאי גדול וכבד. הפלשתים הניחו שהשער הנעול בבריח ישמש כמחסום בפני שמשון, אבל בכוח לא אנושי הוא הרים את הדלתות כמות שהן עם מזוזות השער, והחזיקן צמודות זו לזו יחד עם הבריח המחבר אותן. וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם בכל הדרך שמעזה אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן. על אחד מהרי חברון הניח אותן לראווה.
פסוק ד:וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה. לא ברור אם הייתה פלשתית.
פסוק ה:אחרי שהתברר שיש לו קשר אתה, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ לָהּ: פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל. אין לנו ספק שזהו כוח על-אנושי, אבל רצוננו שתגלי את מקורו, וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ, להכניעו, וַאֲנַחְנוּ נִתַּן, ניתֵּן לָךְ אִישׁ, כל אחד מאתנו, אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף, שהוא סכום גדול מאוד. כל אחד מהם הבטיח לה אישית, משום שהיה ברור להם שהוא עלול לתקוף כל אחת מן הערים, כאשר יעלה הדבר על דעתו.
פסוק ו:דלילה קיבלה את ההצעה. וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ, איך אפשר לשלוט בך.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן: אִם יַאַסְרֻנִי, יקשרו אותי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים, חבלים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ, יובשו – וְחָלִיתִי, אחלש וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם. הוא פוטר אותה בסיפור סרק.
פסוק ח:וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ, וַתַּאַסְרֵהוּ, היא קשרה אותו בָּהֶם. מן הסתם הסבירה לו שזהו מין משחק, או שעשתה זאת בהיותו ישן.
פסוק ט:וְהָאֹרֵב, אנשי פלשתים שנשלחו למטרה זו, יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר, הם מתחבאים באותו חדר או בחדר פנימי. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: פְּלִשְׁתִּים מסתערים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן! וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים בקלות רבה, כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת, הפשתן הבוער בקלות בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ.
פסוק י:וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: הִנֵּה הֵתַלְתָּ, לעגת בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים, שקרים. עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי את האמת, בַּמֶּה תֵּאָסֵר.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים, חבלים עבים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה – וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם.
פסוק יב:וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם. וַתֹּאמֶר אֵלָיו שוב: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן! וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב וממתין בֶּחָדֶר. וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט. גם העבותים הללו לא הועילו.
פסוק יג:וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים. הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת, קווצות שער אגודות, צמות רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת, מערכת חוטי השתי המתוחים על נול האריגה. אם תערבי את שערותי בתוך חוטי השתי כפי שאורגים אריג, אז אהיה כבול.
פסוק יד:וכך עשתה, ואף הוסיפה – וַתִּתְקַע את שערותיו בּאמצעות היָּתֵד כדי לחזק את האריגה הזו. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן! וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ, וַיִּסַּע, עקר ממקומם באמצעות ראשו אֶת הַיְתַד של הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת כולה, הנול.
פסוק טו:וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ – וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי?! זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל.
פסוק טז:וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ, לחצה עליו והטרידה אותו, וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת. הוא לא יכול היה לסבול זאת.
פסוק יז:וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר לָהּ: מוֹרָה, תער לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי, מעולם לא גולחתי, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי. אִם גֻּלַּחְתִּי – וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם.
פסוק יח:וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הפעם הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ, שכן ניכרים דברי אמת. ואולי ידעה שהפעם הוא דובר אמת, משום שהזכיר שם שמים בדבריו: נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי. וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר: עֲלוּ הַפַּעַם, כִּי הִגִּיד לִי אֶת כָּל לִבּוֹ. וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּעֲלוּ את הַכֶּסֶף המובטח בְּיָדָם, שכן הניחו שהיא אכן גילתה את סודו.
פסוק יט:וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וכאשר נרדם – וַתִּקְרָא לָאִישׁ שהיה מוכן לכך מראש, וַתְּגַלַּח על ידו אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ, וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ, להציק לו בדברים קטנים תוך כדי שינה כדי לבדוק את תגובותיו. וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו.
פסוק כ:וַתֹּאמֶר: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן! וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר בלבו: אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם, כמו בפעמים הקודמות וְאִנָּעֵר, אתעורר, אתאושש. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. אחרי שהופסקה נזירותו, סר מעליו כוחו המיוחד.
פסוק כא:וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים. מכיוון שעכשיו היה כאחד האדם, והם היו חבורת אנשים, הם גברו עליו, וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, לעזה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, בכבלי מתכת, וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים. מן הסתם אילצו אותו לטחון במטחנה שבדרך כלל רותמים אליה בעלי חיים. שמשון היה עדיין איש גדול וחזק, ובעבודה כזו אין הוא צריך לראות דבר, אלא לנוע עוד ועוד במעגל.
פסוק כב:וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ לאט, כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח, אחרי שגילחו אותו.
פסוק כג:וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם, הם התכנסו לזבוח לאליל וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ: נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ. הם חגגו לרגל לכידתו של שמשון והסרת האיום.
פסוק כד:וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ: נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר, ואת מי שהִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ.
פסוק כה:וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם בשמחת הניצחון וַיֹּאמְרוּ: קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ, ישעשע אותנו, הוא יעשה את אשר נצווה עליו, ויהיה ללעג. וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם, וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים. היה זה מבנה גדול מאוד שעמודים מחזיקים אותו, ושמשון הועמד באמצעו, כדי שכל הקהל יוכל לראותו.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ, שכן היה עיוור: הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי, הנח לי למשש אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן, ניצב עֲלֵיהֶם, וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם, כדי שלא אצטרך להמשיך להחזיק בידך.
פסוק כז:וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְשָׁמָּה נמצאים גם כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, ומלבד זאת עַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן.
פסוק כח:וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלוֹהִים, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים. הענק לי שוב את אותו כוח עליון. כאמור, שמשון לא היה רק איש גיבור בעצמו; את מעשיו עשה בהיותו כלי לכוח אלוקי, ועל כן הצליח לפעול הרבה מעבר לפעולה אנושית רגילה. וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת, נקמה יחידה ואחרונה, או: על אחת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים.
פסוק כט:וַיִּלְפֹּת, חיבק ואחז בחזקה שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן, מבוסס עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם, אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: תָּמוֹת נַפְשִׁי, אני מוכן למות יחד עִם פְּלִשְׁתִּים. וַיֵּט, שלח, הפנה בְּכֹחַ את שני העמודים, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ. כשנפלו עמודי התווך, התמוטט הגג על כל הנמצאים בבית. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו, ובכללם כל חשובי הפלשתים.
פסוק לא:וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ, אביו, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ – את גווייתו, וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל, במקום שממנו התחילה גדולתו, בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו, שהרי עברו שנים, וכבר בלידת שמשון לא היה מנוח איש צעיר. וְהוּא – שמשון שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה.
