פסוק א:חיי שרה
ויהיו (תרגום הפסוקים כ"ג, א'-כ"ד). נשוב ונבאר את מה שתרגמנו מן הפסוקים האלה. וראשית מה שנאמר, מפני מה הפריד בין השנים האלה (ואמר): מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים? וכמו זה אמר באברהם: מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. וכן ביעקב ונאמר, מפני שיש בהן משלשה מספרים, אחדות ועשרות ומאות. וקבע שכל אחד מהם מוקש לחבירו, בקירוב: וכאילו היתה בת מאה כבת עשרים, לכח, ובת עשרים כבת שבע, לצדקות ובת שבע כבת עשרים, לשכל ולבינה, ובת עשרים כבת מאה, לזכויות ומעשים טובים, וכדי לעורר בנו את התשוקה לכל אחד מחמשת הדברים האלה. ומה שהוסיף בפסוק: "שני חיי שרה", רוצה לומר, כי אלה הם ימי חייה המנויים שעליהם חל (המושג) שנים, והם בעולם הזה, אבל קיומה בעולם הבא, אין (המושג) שנים חל עליו, כי הוא ללא קץ, ככ': "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד".
פסוק ב:וקרא לחברון קרית ארבע על שם ארבעה דברים. א. וזה פשוטו, הוא שם מקום, או שם איש. ב. מפני שארבעה גיבורים ישבו שם: ענק ושלושת בניו, ככ': "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק"; ג. מפני שעתידה היא ליפול בחלקם של ארבעה, דהיינו לשבט יהודה בכללה, וללויים, בערי המגרש, לכהנים, בערי מקלט, ושדותיה לכלב בן יפונה; ד. מפני שייקברו בה ארבעה זוגות של צדיקים, בדיוק: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, לפי הכתוב, ואדם וחוה, לפי המסורת.
פסוק ב:לספד לשרה ולבכתה, זהו חלק מהדברים שחייב אדם לעשות על מתו, בשיעורים שונים: הספד יום אחד, ג' ימים לבכי, ולאבל ז' ימים, ולענין כבוס בגדים ותספורת, שלושים יום. ולהכנס לשמחה, על אב ואם, שנה. ותרגמתי פני חט'רה, כי מלה זו נאמרת על ששה אופנים: פני, כעס, ככ': "לא אפול פני בכם", פנים ממש, ככ' ראי פני המלך; פני, כיוון ככ': וישם פניו לאיים; פני, רצון, "ואור פניך כי רציתם"; פני, מול, ככ': "ויחן את פני העיר". ומה שפתח אברהם ואמר: גר ותושב, מלמד שלכל משפחה היה בית קברות, ולפיכך אמר: היות ואני זר אין לי ביניכם משפחה ידועה ואני צריך לאחוזת קבר. ומה שנשא ונתן לאחר שקם מעל פני מתו הוא בהתאם למה שהגיע אלינו בהלכה שמי שמתו מוטל לפניו אין מקחו מקח וממכרו ממכר, וכן אינו רשאי להתפלל כשמתו לפניו, מפני שלבו טרוד בו.
פסוק ו:וכוונת מה שאמרו לו: שמענו אדני, קבל מאתנו את תואר הכבוד הזה, עד שתמיד ידברו אליו כך. ולולא שקיבל לא היו רשאים (לעשות) כך. וכגון מה שנאמר ביהואש: "ואחרי מות יהוידע הכהן באו שרי יהודה וישתחוו למלך", ונתכוונו לעבדו, ולא היה (המלך) נענש על כך, אם לא למה שאמר: "אז שמע המלך אליהם". ודייקו ואמרו: "נשיא אלהים", כי הנשיאות על שני פנים: נשיא בענייני העולם הזה, כאמרך "החוי נשיא הארץ", "שנים עשר נשיאים לאמותם" ונשיא בענייני דת, ולפיכך אמרו לו: נשיא אלהים אתה בתוכנו. במבחר קברינו קבר את מתך, אלה בתי קברות של פשוטי העם, והוסיפו: איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך. כלומר, הנכבדים שבנו, וכיוונו בזה לעצמם. ותרגמתי, לא יכלה, 'לא יבכ'ל', כי מלה זו היא בת חמש הוראות: גמירה ככ': "ויבן שלמה את הבית ויכלהו"; כליון, ככ': "ושבט עברתו יכלה"; קמצנות, ככ': "ולכילי לא יאמר שוע"; וכליאה, ככ': "לא תכלה רחמיך ממני", ויכולת, ככ': "ולא יכלה עוד הצפינו" והנטיות בפועל שלהן שונות.
פסוק ז:ויקם אברהם וישתחו, מרמז שנתרומם מעט וכאלו רצה לעמוד כולו. וישתחו, בדרך כיבוד. ואמר 'לעם הארץ', אם גם לא היו בני חת, ובפרט, מאחר שהם בני חת, נכבדים. ואמר אם יש את נפשכם, דהיינו ברצונכם והוא בהסכם עם ההלכה שכל מקח וממכר ופשרה שהוא באונס וכפיה הוא נפסד. כי תיבות יש את נפשכם (פירושן רצון), כמו שאמר יהוא: "אם יש נפשכם אל יצא פליט מן העיר ללכת להגיד ביזרעאל". וענין 'ופגעו לי', בקשו ממנו לטובתי, כי מלה זו פירושה לבקש טובה בשביל אחר, ככ': "ואל תפגע בי". והיא גם (בהוראת) התקפה, ככ': "סב אתה ופגע בכהנים". והיא (בהוראת) הגעה למקום, ככ': "ויפגע במקום", וגם – הזדמנות למקום (באקראי), ככ': "ופגע הגבול". והתועלת בבקשתו, שימליצו עליו שלא יתנגדו לו ויעכבו בידו. ומה שפירש ואמר, 'עפרון בן צחר' אף על פי שהיה נוכח, מלמד שצריך לפרש את השם בשטר קנין. ואמר 'ויתן לי', בדרך הפרשה, כלומר יתן את הסכמתו למכירה, ואחר כך נבוא לידי הסכם בענין המחיר. והשם מערת המכפלה מורה שהיתה שם מערה בתוך מערה, מלשון כפלים לתושיה. ודייק ואמר אשר לו, כי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו, ואפילו כשהוא מקבל עליו לפייס את הבעלים. והוסיף 'אשר בקצה שדהו', על פי הידוע שבתי קברות הם בקצוות. ותרגמתי 'בכסף' 'בת'מן' (במחיר) לפי ההוראה המפורסמת (של המלה) ככ': "והיה כסף ממכרו", "מכסף מקנתו". ומה שפרט ואמר: 'מלא' מחזק את ההלכה שהקונה קרקע בכסף, כל זמן שלא שילם את הכל, הברירה ביד שניהם (לחזור בו) אם אין בקרקע כדי חלוקה. ואם יש בה כדי חלוקה, קנה ממנו כשיעור הדמים שנתן לו. וכן כל דבר שלא שילם את כל הדמים בעד דבר שכבר קבלו, אם הוא דבר שאפשר לחלקו יחזיר את העודף על סכום המעות שנתן, ואם הוא דבר שאינו מתחלק, כגון בעל חיים המקח בטל. וחזר ואמר 'ותננה לי' אחרי (מה שאמר) 'ויתן לי' כי הראשון (בהוראת) הפרשה, והשני – מסירה אחרי תשלום המחיר. והוסיף 'בתוככם', כי אתם קרוביו, או שכניו, ולא תתבעוני בדין בר מצרא.
פסוק י:ונאמר, מאחר שעפרון ישב בתוך בני חת, לשם מה ניהל את השיחה עמם, ולא עמו. ונשיב, ראשית, כמו שאמרנו, שלא יתנגדו לו. ועוד נאמר, כדי להודיענו שאפשר להעיד על אדם כשנאמרו דברים בפניו (על התחייבותו), אף שהוא עצמו לא דיבר, כשאמרו: הוו עליו עדים, והוא נוכח. והוסיף 'החתי' כי לפעמים צריך להחיל את העדות על שמו ועל הדורות הקודמים (של המתחייב), וזה כשיש שנים ששמותיהם דומים. ואמר, באזני בני חת, שתתקיים העדות בשמיעתם. והוסיף, 'כל באי שער עירו' ל'בני חת', כי כמו שבני חת יכולים לטעון, במיוחד, בכח היותם 'בני מצרא', או כדומה לזה, כך יכולים בני העיר בכלל לטעון שיהיה בית הקברות רחוק מן העיר ע"ה אמה, באמת היד. ובמה שאמר עפרון 'לא אדני', ביקש שני דברים: לא רק את המערה אתן לך אלא את שניהם – השדה והמערה, ולא בכסף מלא אתן לך אלא בלא ככף ובלא מחיר. ומה שייחד את השדה בנתינה לעצמה ואת המערה בנתינת לעצמה, הוא מפני שכל דבר מן הקרקע ענייניו שונים. וצריך לקיים את העדות על זה לחוד ועל זה לחוד. ומה שצרף אליו 'אשר בו' מוכיח שמלת שדה היא מלשון זכר, ככ': "והיה השדה בצאתו ביובל". ואומרו לעיני בני עמי כולל את בני חת וכל באי שער עירו, וכל מי שיש לו הזכות והכח להעיד לו. ואומרו וישתחו אברהם לפני עם הארץ, ר"ל: אל עפרון. והמאמר 'אם אתה לו' מתפרש בשני אופנים: א. לו עשית, ב. הלואי ותעשה, כי מלת לו יוצאת לשתי הוראות: לו, כשאין למדבר ענין ותועלת בדבר, כדברי איוב "לו שקל ישקל כעסי", וכאומרו "לו חכמו ישכילו זאת". והאחרת, הלואי, וזה כשיש למדבר ענין ותועלת בדבר, כגון: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ומה שחורג משתים אלו, הוא על שני אופנים אחרים: לו כמו: "לו קרעת שמים", לו כמו – כדי שלא, לו ישטמנו יוסף. נתתי כסף השדה, כלומר כבר הפרשתיו. וזה מוכיח שהקונה צריך להפריש תחילה את הדמים, ואחר כך יעידו וישלם. ולפיכך אתה מוצא בקנית ירמיהו שקילת כסף פעמיים, ככ' ואשקולה שבעה שקלים וע(שרה הכסף ואכתוב הספר ואחתום ואעיד) עדים ואשקול את הכסף במאזנים, ואומרו קח ממני את המשקל. והשניה, שקילה לתשלומין, אחרי כתיבת השטר. ואומרו קח ממני מלמד שאין מוסרין את הכסף אלא לרצונו של המוכר. ב"ארץ ארבע מאות כסף", יש מלה נסתרת (ושיעורה): מחירה ת' שקל כסף. ובדיבור זה כתוב עפרן חסר, כי כתב עפרון עד התה' ואמר וישמע אברהם אל עפרון, ולא כמו שכתב בזמן השקילה. ומדרך ההשערה הקרובה ... אמר אברהם לעפרון בכתיב (?) ... נטל ממנו. ואומרו 'עובר לסוחר', מחייב שלא יקנה אדם ולא ימכור אלא במה שהוא ... בגלוי. ולפיכך מותר שכל דבר שהסכימו בני אדם לישא וליתן בו בגלוי אע"פ שאינו כסף טהור ... לנכדים לישא וליתן בו. 'ויקם שדה עפרון', מחובר ב'לאברהם למקנה' הבא אחרי כן – ויקם לאברהם למקנה, ככ' במקום אחר: "ויקם הבית אשר בעיר לקונה אותו". ומה שפרט ואמר: אשר במכפלה אשר לפני ממרא בא לציין את גבולות המקום הנקנה, ובמה הוא נודע, ואיזה בניינים יש בו. ומה שהוסיף 'וכל העץ אשר בשדה', מלמדנו שאין העץ נכלל בקרקע הנמכר עד שיאמר זאת בפירוש. וכן כל שנים ... שהם שותפים בקנין קרקע, לכל אחד מהם הגבולות שנתפרשו ואם פירש ד', יש לו ארבעה גבולות שלמים. ואם פירש שנים, אין לו אלא מה שפירש (?). ואם פירש לו ג' יש לו ג' ... כמושלם שצלעותיו שווה ... לעיני בני חת, בדרך ההסכמה.
פסוק כ:וחתם את הפרשה במה שחזר ואמר "ויקם השדה" וג', כי 'ויקם' הראשון הוא בהתחייבות. והשני בחזקה, כלומר, לאחר שקבר אברהם את שרה אשתו היה לו המקום לאחזת קבר להבא.
פסוק כ:וראוי שנדע שאת כל ארץ ישראל נטלנו בדין. וחלק ממנו, או רובו, לקחנו בחרב, חוץ משלשה מקומות שקנינו אותם בכסף, והם המובחרים שבה. הראשון, הוא מקום קבר האבות כאמור בפרשה הזאת. ולשם היו האבות עולים לרגל קודם שנבנה בית המקדש. ומי שרצה לעבוד את השם השתדל בזה שם, כמו שאמר אבשלום לדוד: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לו בחברון. והב', מקום הר גריזים והר עיבל, ששם נאמרו הברכות והקללות ושם כרתנו ברית, ובו אמור: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו". והג', בית המקדש, שקנהו דוד מארונה, ככ': "ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף חמשים שקלים". ובנוסחה הב' אמר: "בשש מאות שקלים", וההתאמה שבין ב' הנוסחאות היא: חמשים שקלים, משבט יהודה לבדו, ושש מאות שקלים, מכל השבטים ככ': "אשר יבחר ייי אלהיכם מכל שבטיכם".
