פסוק א:פרשה אחת עשרה בספור ענין פלגש בגבעה ומה שנלחמו בני ישראל עליו. תחלת הפרשה ויהי בימים ההם וגו', עד ואיש ישראל נשבע במצפה, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה איך נתקבצו ישראל (כמו שאמר ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה) קודם שידעו אמתת הענין? והיה רצוי שבשמעם הדבר הרע ישלחו ראשונה אנשים לשבט בנימין לאמר מה הרעה הזאת אשר נהייתה בכם ועתה תנו האנשים וגו', וכאשר בני בנימין לא יאבו ולא ישמעו אליהם אז היה ראוי שיתקבצו להענישם, ובני ישראל לא עשו כן, כי נתקבצו ראשונה ואחר כך שלחו האנשים אליהם לחקור הדבר, הלא ראית שבימי יהושע כאשר שמעו ישראל שבנו בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה המזבח על שפת הירדן, עם היות שאמרו לעלות עליהם לצבא הנה בפעל לא נתקבצו לעלות עליהם לצבא, אבל שלחו אליהם ראשונה פנחס והנשיאים בעדה לשמוע טענותיהם, ולמה אם כן לא עשו ישראל כן לבני בנימין? השאלה השניה למה התעוררו בני ישראל להקבץ על החטא אשר נעשה בשבט בנימין? ואיך שלחו אליהם לאמר מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם וגו'? וזה לא חטא ע"ז ולא היו הם בגדר עיר הנדחת אבל היה בגלוי עריות. ולא היה זה מוטל כי אם על שבט בנימין שמצוה על השבט לדון את שבטו, ואם בני בנימין לא יעשו בקרבם משפט, האלקים בשמים לתת לאיש כדבריו וכפרי מעלליו ולא היה מוטל על ישראל לבער הרע הזה מקרבם, כ"ש שלא שלחו לאמר לבנימין שיבערו הם את הרע מקרבם אבל שיתנו האנשים החטאים בידי שאר ישראל להענישם, ובאמת לא היה זה מן הדין. ואם נאמר שחטא ישראל בשאלה הזאת כדברי הרמב"ן, (פר' וירא דף י"ח ע"ד ודף י"ט ע"א) הנה יקשה עוד איך הכתוב לא ייחס אליו בזה עון? ואיך כששאלו לפני ה' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי השיבם עלו? ובפעם השלישית שאלו גם כן האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל והשיבם גם כן עלו כי מחר אתננו בידך, והיה ראוי שיאמר הש"י אליהם אל תעלו כי לא לכם המשפט הזה:
פסוק א:השאלה השלישית אפילו שנודה שבדין נתבקצו ישראל קודם שישלחו מלאכים ושבמשפט היה מוטל הדבר הזה על כל שבטי ישראל, עדין יקשה מאד ולמה ישראל הסכימו להרוג בני בנימין אחיהם על החטא שעשו בגבעה אנשים מועטים בני בליעל? האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצופו? כ"ש שכפי מה שזכר הרמב"ן (שם) אף החוטאים לא היו בני מות כפי הדין, כי עם היות מחשבתם רעה בראשונה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואין ראוי שיענשו עליה, והנה כאשר הוציאו להם הפלגש לבדה שתקו ונתפייסו בה, והיא לא היתה אשת איש כי פלגש היתה וכבר זנתה עליו, והם לא כוונו להמיתה וגם לא מתה בידם. אבל זנו עמה וישלחוה כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות וכאשר ישבה בחוץ כעלות השחר זמן רב נכנס בה הקור המופלג ומתה, סוף דבר שבדין תורה האנשים החטאים לא היו מחוייבים מיתה, כל שכן כל אנשי השבט אשר לא שמעו ולא ראו. ואם נאמר שחטאו ישראל בזה, הנה יקשה מאד איך זקניהם וחכמיהם כהניהם ופנחס הנביא אשר בתוכם הסכימו בדבר? ואיך האל ית' אמר שיעלו לאותה מלחמה בהיותם שואלים אם אוסיף לגשת אם אחדל? השאלה הרביעית אם היה שישראל נתקבצו בדין ולהם היה מוטל לזה, והסכימו להלחם בם כראוי ועשו כל מה שעשו כראוי וכמשפט, כמו שהסכים עליו האל ית' וצוום שיעשו אותה המלחמה, א"כ איך נגפו ישראל לפני בני בנימין ב' פעמים? ואם היתה (פעולתם) רצויה ומעשיה' לשום שמים ועשו מה שצום האל ית' איך היו נגפים והכו בהם בני בנימין הפושעים מכה רבה? והנה בענין סדום שהיה חטאם דומה לזה המטיר ה' עליהם גפרית ומלח והפך כל הערים האל באפו ובחמתו עם היותם מבני העמים, ובני בנימין שקבלו תורה ומצות וחטאו באותו חטא ונכשלו באותו עון ולא רצו לשוב בתשובה והתעצמו נגד אחיהם איך עזרם הקב"ה ונתן הצדיקים בידי הרשעים והרבים בימי המעטים וטהורים בידי טמאים? ואם היה רצון האל ית' להעניש ישראל בסבה אחרת איך התעם בתשובת האורים והתומים וצוה אותם שיעלו למלחמה והיתה בם יד ה'? ובאמת הדבר הזה ראוי לתמוה ממנו:
פסוק א:השאלה החמישית למה בפעם הראשונה ששאלו בני ישראל על המלחמה הזאת ובפעם השנית ששאלו אליה גם כן לא אמ' הכתוב כי אם וישאלו באלקים וישאלו ביי' ובפעם השלישית אמר וישאלו בני ישראל ביי' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם וגומר, ומה היה הצורך שבפעם השלישית יודיע שהיה שם הארון ושהיה שם פנחס עם היותו דבר ידוע בעצמו, ולמה לא זכרו בפעמים הקודמים? השאלה הששית בייתור הפסוקים וההכפל הנמצא בהם, כי שני פעמים נזכר בזה הספור שבני בנימין, במלחמה השלישית הכו בבני ישראל כשלשים איש, ושני פעמים זכר מספר הנגפים מבני בנימין, ושני פעמים זכר ספור האורב אשר בא על הגבעה, ושני פעמים זכר שעלה עשן העיר השמימה, ובכלל הנה באו הפסוקים בספור הזה נכפלים ובלתי מתישבים כפי הנראה, והמפרשים לא פשטו ידיהם בהם לישבם כראוי, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויהי בימים ההם וגומ'. הנה הקדים בעל הספר להודיע בהתחלת זה הספור שלא היה מלך בישראל לפי שמזה נמשך כל הרע שנמשך, כי אלו היה מלך או שופט בישראל היה שולח ידו להעניש הרשעים, ולא היו נקבצים השבטים כלם ונלחמים אלה עם אלה, והיו נענשים הרשעים אשר עשו אותה נבלה לבד וכל העם על מקומו יבא בשלום. וזכר שהיה איש לוי גר בירכתי הר אפרים ולקח לו פלגש מבית לחם וגו' וזה ממה שיורה סמך זה הספור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם, וכן יזכור בכאן שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי ופילגשו מבית לחם יהוד', הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו, אחת לחיי הנפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיי' מפלגש בגבע', ונסמכו גם כן שני הספורים להודיע ששתי הרעות האלה נמשכו על ידי נשים אם מיכה והפילגש:
פסוק ב:וספר שזנתה עליו פלגשו והנראה שיצאה מביתו והלכה לבית אביה שזהו הזנות הנרצה בזה כדברי רש"י ורלב"ג ז"ל.
פסוק ג:ושהלך האיש לדבר על ליבה להשיבה כי היה חפץ בה והלך עמו נערו וצמד חמורים, אחד מהם ללכת האיש בו והאחר להביא עליו את האשה, ואמר ותביאהו בית אביה וכתב רד"ק שהפילגש מצאה האיש בחוץ ותביאהו בית אביה וזה לא נזכר בכתוב, אבל ידמה שאמר ותביאהו כי היא סבבה שיבא הוא לבית אביה והנה היא הביאתהו שמה, לפי שהיא היתה הסבה בביאתו, (ד) והחזיק בו אבי הנערה להתעכב שם שלשת ימים אוכלים ושותים שמחים וטובי לב, כי היה איש נכבד ורצה לכבדו, (ה) וביום הרביעי השכים האיש בבקר לילך וחותנו אמר לו שלא ילך קודם האכילה אבל יסעד לבו בפת לחם, (ו) ואחרי אכלו (מאשר התמהמה באכילה) אמר אבי האשה שירצה ללין שם אותו היום וכן עשה. וביום החמשי קם האיש ללכת ואמר לו חתנו ג"כ שיסעד לבו קודם שילך ויתמהמהו באכילה עד נטות היום. רוצה לומר עד עבור חצי היום, בענין שהיה כבר השמש נוטה לרדת לצד מערב, (ט) וכאשר רצה ללכת אמר לו חותנו הנה נא רפה היום לערוב לינו נא הנה חנות היום לין פה וייטב לבך והשכמתם מחר לדרככם והלכת לאהליך, והוקשה פי' זה הפסוק על המפרשים, ונראה לי שלפי שהיה נוטה היום ראה חותנו שלא היה אפשר שבאותו היום ילך האיש ויגיע לביתו, וכיון שבהכרח ילין באמצע הדרך אותו הלילה יהיה טוב שילין שם בביתו ג"כ הלילה ההוא ולא יסע משם ללון במלון אחר, ואם ילין שם בביתו ישכים בבקר ויגיע באותו יום אל ביתו, וז"ש הנה נא רפה היום, כי לא היה כבר השמש בגבורתו בהיותו קודם חצי היום, ולכן אמר לינו נא. ונתן הסבה ואמר הנה חנות היום לין פה. רוצה לומר הנה החנייה שתעשה בהכרח בדרך היום הזה, לין אותה פה ויטב לבבך כאן מה שלא ייטב כל כך במקום אחר והשכמתם בבקר והלכת לאהליך, רוצה לומר שבהשכמת היום הנמשך תלך ותנוע לביתך ולא תלין בדרך:
פסוק י:וזכר שלא אבה האיש להתעכב שם יותר אבל קם מיד וילך עם הפלגש והנער, (יא) ובבואם נוכח יבוס שהוא ירושלם (בהיות היום רד מאד) אמר הנער אל אדוניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה, רוצה לומר לא נלך בלילה, שכל הדרכים בחזקת סכנה הם וכל שכן בלילה. וכבר כתבתי שהעיר ההיא היתה אחת מהערים שהם נכללים במחוז ירושלם שכלם נקראים יבוס וירושל', וידמה שהיה אותו עיר מן הערים אשר בשבט בנימן שישב היבוסי שם, (יב-יג) ולכן אמר האיש שלא יסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה ושטוב ללכת לגלעד או לרמה: (תועלות הספור) ונכתב הספור הזה בפרטים הללו ללמדנו, שאין ראוי למנוע הדרך מהאנשים הצריכים להלוך) ושאינו טוב לעכבם, כי אם לא היה מעכב אבי הנערה את חתנו עד סעד לבו בפת לחם לא היה לן בגבעה ולא היה נמשך ממנו הרעה הגדולה שנמשכה. ולמדנו עוד שאין ראוי ליצא לדרך כי אם בבקר, וכמו שאחז"ל (ספרי פר' ראה מ"ד עמו' קע"ג) כל פני' שאתה פונה (מן המקדש) אתה פונה בבקר שנא' (דברים ט"ז ז') ופנית בבקר והלכת לאלהיך, ולפי שזה האיש יצא לדרך אחרי נטות היום נמשך מה שנמשך. ולמדנו עוד שראוי לאדם שתמיד יתלונן בקרב ישראל ויברח מחברת האומות, כי כן עשה האיש הזה שלא רצה ללון בעיר נכרי, ועם היות שנמשך ממנו הרע שנמשך. הנה עם כל זה הטיב לעשות בזה:
פסוק יד:(יד-טו) ויעברו וילכו ותבוא וגו'. זכר שבא להם השמש אצל הגבעה אשר לבנימן ושבא האיש ופילגשו ונערו ללון שם ושישבו ברחוב העיר אשר יעברו בה כל אנשי העיר ועכ"ז לא היה איש מאסף אותם הבית ללון (טז) ושבא זקן ממעשהו מן השדה שהיה מהר אפרים והיה גר בגבעה עם היות שאנשי המקום היו בני ימיני, (יז) ובראותו האורח שאלהו אנה תלך ומאין תבוא? (יח) והוא השיבו יותר ממה ששאל, כי הנה הודיע שהם עוברים ושבא מבית לחם והיה הולך להר אפרי', ואמר כי הוא באמת מהר אפרים היה, אבל הלך לבית לחם לעשות צרכו ועתה ישוב לבית ה' אשר בשילה, ואמר זה להודיע שהיה גר בשילה אשר שם ארון האלקים שהוא בירכתי הר אפרים כדי שיאספהו אל ביתו בלב טוב. והתרעם לפניו שאין איש מאסף אותו הביתה (יט) עם היות שתבן ומספוא יש לחמוריהם כי הכל הביא עמו וגם לחם ויין היה לו ולאשה ולנער שיאכל עמהם שהם עבדיהם, כמו שאמ' לי ולאמתך, או יאמר שלנער עם עבדי הזקן אשר אתו בבית אין מחסור כל דבר, כי היה די עמהם מה שיאכלו.
פסוק כ:והשיבהו הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן, רוצה לומר שבביתו שלום יהיה לו לא יקראהו אסון, וכל אשר חסר ממנו (כי לא זכר ממזונו כי אם לחם ויין) כל החסר לבד מזה שהוא בשר ופירות ודומה לזה, הנה יהיה עליו להאכילו, ולפחות לא ילין ברחוב וילין בביתו.
פסוק כא:וכן עשה שהביאו לביתו ונתנו יבול ומזון לחמורים, והם רחצו רגליהם ויאכלו וישתו: ולמדנו מהספור הזה שראוי לאדם שתמיד יוליך עמו בדרך מאכל ומשתה ולא יסמך על מה שיתנו לו במלונו, כמו שאמר זה האיש וגם לחם ויין יש לי וגו':
פסוק כב:המה מטיבים את לבם וגו'. זכר שהמה בהיותם מטיבים לבם אחר המאכל (שהיו שניהם מספרים כדבר איש אל רעהו) והנה אנשי העיר אנשי בליעל, רוצה לומר אנשים ידועים מהעיר שהם בני בליעל, ומלידה ומאביהם למדו תכונו' רעות. סבבו את הבית כדי שלא יוכל האיש לצאת משם בצד אחר, ומהם דפקו על הדלת ואמרו אל הזקן בעל הבית, הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו, והידיעה ההיא היתה למשכב זכור, ויורה עליו שהאיש הזקן אמר אליהם (כג) אל אחי אל תרעו וגו', ורצה לומר שמשתי סבות אין ראוי שיעשה זה. האחת לכבוד הזקן וכבוד ביתו, וז"ש אל אחי אל תרעו נא אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי. והשני שהפעל מצד עצמו היה מגונה, וזהו (כד) אל תעשו את הנבלה הזאת. ואמר הנה בתי הבתולה ופלגשהו וגו', על דרך מה שאמר לוט (בראשי' י"ט ח') הנה נא לי שתי בנות. וכבר גנו חז"ל (תנחומ' פר' וירא י"א ע"ג) המאמר ההוא בלוט, אמרו בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר הקב"ה חייך לעצמך אתה משמרן: והנה אמר שלא אבו האנשים לשמוע לו, לא לפי שלא היו חפצים במשכבי אשה כי אם במשכב זכור, כי אם היה כן היו שואלים בעד הנער אשר בא עמו ולא היו מתפייסים עם הפילגש, אבל האמת הוא שהם לא חפצו בקלון הזקן, להיותו מיושבי העיר ומנכבדי העדה ולא בחרו לענות את בתו, ולכן לא שמעו אליו כשדבר בבתו ונתפייסו עם הפילגש, וזה גם כן ממה שיורה שהם לא שאלו האיש כי אם כדי שיבחר לתת פילגשו. כי ראו אותה יפת תואר ויפת מראה וחשקו בה, ולכן האיש האורח הבין כוונתם ויחזק בפילגשו ויוציאה אליהם החוץ, ואז רפתה רוחם ולא דברו עוד כלל, וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר וישלחוה בעלות השער, (כו) והיא מחולשתה אשר קרה לה עם רוב הביאות ומהקור המופלג שנכנס בה (כי ישבה בחוץ בלי כסות בקרה) מתה, (כז-כח) וכשקם אדוניה ואמר לה קומי ונלכה מצאה מתה, ויקחה על החמור וילך לביתו בהתפעלות גדול מאד, (כט) וינתחיה לשנים עשר נתחים וישלחם בכל גבול ישראל, וכתבו המפרשים כי לשבט בנימין לא שלח, לפי שיצא מהם הרעה. וכוונתי שגם להם שלח מהנתחים שלא אמר הכתוב ששלח אותם בכל שבט ישראל כי אם בכל גבול ישראל. והיו הנתחי' כמספר בני ישראל להעיר שיתעוררו כלם על הדבר הרע ההוא. וידמה שלא הגיד דבר מדברי המאורע כאשר שלח הנתחים (וזה לסבה שאזכור אחר זה בעזרת השם) והעלי' הענין והרואים לא היו יודעים אם היה זה ענין עבודה זרה או מה היה ענינו ותכליתו, וגם לא היו הם יודעים מי עשה זה ולא למה עשאו, (ל) ולזה ספר הכתוב שהיה כל הרואה הנתחים ההם מאותה אשה התבהל מאד, כי לא ידעו איך נעשה זה ומי נתחה לנתחיה, ואומרים לא נראתה כזאת שימו לכם לב עליה עצו ודברו, רוצה לומר אלו לאלו היו אומרים עוצו ודברו על הדבר הזה:
