א וַיְהִ֧י אֲרוֹן־יְהוָ֛ה בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שִׁבְעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ ב וַיִּקְרְא֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים לַכֹּהֲנִ֤ים וְלַקֹּֽסְמִים֙ לֵאמֹ֔ר מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַאֲר֣וֹן יְהוָ֑ה הוֹדִעֻ֕נוּ בַּמֶּ֖ה נְשַׁלְּחֶ֥נּוּ לִמְקוֹמֽוֹ׃ ג וַיֹּאמְר֗וּ אִֽם־מְשַׁלְּחִ֞ים אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אַל־תְּשַׁלְּח֤וּ אֹתוֹ֙ רֵיקָ֔ם כִּֽי־הָשֵׁ֥ב תָּשִׁ֛יבוּ ל֖וֹ אָשָׁ֑ם אָ֤ז תֵּרָֽפְאוּ֙ וְנוֹדַ֣ע לָכֶ֔ם לָ֛מָּה לֹא־תָס֥וּר יָד֖וֹ מִכֶּֽם׃ ד וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒ וַיֹּאמְר֗וּ מִסְפַּר֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים חֲמִשָּׁה֙ עפלי (טְחֹרֵ֣י) זָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב כִּֽי־מַגֵּפָ֥ה אַחַ֛ת לְכֻלָּ֖ם וּלְסַרְנֵיכֶֽם׃ ה וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י עפליכם (טְחֹרֵיכֶ֜ם) וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם׃ ו וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם הֲלוֹא֙ כַּאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ׃ ז וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת־הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה׃ ח וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת ׀ כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ׃ ט וּרְאִיתֶ֗ם אִם־דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם־לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ׃ י וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃ יא וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל־הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם׃ יב וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃ יג וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃ יד וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל־שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ טו וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת־הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ כְלֵֽי־זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה׃ טז וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ יז וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֜ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד׃ יח וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל־עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד ׀ אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִֽׁי׃ יט וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה כ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ׃ כא וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת־יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וזכר שהיה ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים, רצה לומר שכל זה שזכר שעשה הארון באשדוד ובגת ובעקרון היה תוך שבעה חדשים, כי לא ישב הארון עוד בכל ארץ פלשתים: ובמדרש שמואל (פרשה י"ב) אחז"ל (בראשית כ"א ל') כי את שבע כבשות תקח מידי, אמר לו הקב"ה לאברהם אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שהפלשתים הורגים שבע צדיקים מבניך, והם שמשון חפני ופנחס שאול ושלשת בניו. דבר אחר חייך שבניו מחריבין שבע משכנות, ואלו הן אהל מועד גילגל נוב גבעון שילה ובית עולמים. ד"א חייך שאני מחזיר ארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ע"כ. והנה נשאר לדעת בזה שני דברים. האחד למה הכה הארון בפלשתים מכה רבה? ולמה היתה המכה באותו חולי ולא בחולי אחר? ומה שראוי שיאמר בזה הוא, כי לפי שהפלשתים ראו שנלקח ארון האלקים היו חושבים שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ושארון האלקים היה כלי אין חפץ בו, ומפני זה ראה הקב"ה לעשות ביניהם מופתים חזקים כדי שיראו ויכירו כי יד ה' עשתה זאת ושברצונו לוקח הארון, והוא אשר הכה בישראל והוא המכה גם כן בפלשתים, והיה זה גם כן לסבה שנית, והיא כדי שימהרו לשלח את ארון האלקים, כי אם לא היה מכה בהם היו מחזיקים בו שנים רבות. והנה בחר להכותם בעפולים, לפי שהם נתגאו בכחם ובגבורתם וחשבו שנפלו ישראל לפניהם לחרב לחולשתם ולכן לקחו מהם ארון הברית, ומפני זה הכם השם בעפולים שהוא החולי הנבזה והנמאס אשר יתדמו בו האנשים לנשים כאבים באותו מקום וביציאת הדם מהם כדרך נשים, ובזה העיר שלא בכחם נצחו את ישראל (כי דרך נשים להם אם ירצה האלקים), אבל יד השם היה בהם להומם ולאבדם. וכבר רמז אל זה דוד המלך ע"ה בפסוקים אשר אמר על זה הענין (תהלים ע"ח נ"ח) ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו, ירצה למה שאמרתי שהיו בישראל עובדי ע"ז ולכן נפלו לפני אויביהם, וזהו (שם שם נ"ט ס', וכו') שמע אלקים ויתעבר וימאס מאד בישראל, ויטוש משכן שילה וגו', כי אז נטש והשחית השם יתברך משכן שילה ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר, וזהו הארון אשר נשבה שמה ויסגר לחרב עמו וגו', בחוריו אכלה אש וגו', והוא האבדון והנפילה אשר הכה האל יתברך בעם בתוך המלחמה וכולי, כהניו בחרב נפלו, והם חפני ופנחס שמתו שם, ואלמנותיו לא תבכינה, כי מתה אשת פינחס כמו שנזכר, ויקץ כישן ה', הוא אחרי היות הארון בארץ פלשתים הקיץ האל יתברך כאלו היה ישן עד אותו זמן, לפי שלא השגיח במפלתם של ישראל, ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו, והם העפולים שהכה בהם את הפלשתים באחוריהם ושהם חרפת עולם כמו שזכרתי:
פסוק ב:
ויקראו פלשתים לכהנים וגו'. זכר שקראו הפלשתים לכהניהם עובדי הבעלים ולקוסמים ושאלו אותם (ג) מה נעשה לארון ה' הודיעונו במה נשלחנו למקומו? והם השיבו אם משלחים את ארון אלקי ישראל וגו', ויקשה זה המאמר מכמה פנים. האחד כי השרים והסגנים כבר אמרו במה נשלחנו למקומו, ואיך אם כן חזרו הכהנים לומר בלשון ספק אם משלחים אתם את ארון אלקי ישראל? ועוד שנית יקשה אמרם אל תשלחו אותו ריקם, כי כבר אמרו השרים הודיעונו במה נשלחנו למקומו, ואם היה הנחתם שלא לשלחו ריקם ושאלו במה ישלחוהו, מה צורך לומר אליהם אל תשלחו אותו ריקם? ועוד יקשה שלישית אמרם ולמה תכבדו את לבבכם וגו', ואם הם כבר היו מסכימים לשלחו איך היו מוכיחים אותם לכבדות לבבם? ואיך השוו ענינם לענין פרעה, ועוד יקשה רביעית סדר המאמרים, כי היה ראוי שקודם יוכיחם על החזיקם בארון ויעצו אותם לשלחו ושלא יכבדו את לבם, אחרי כן ילמדום שלא ישלחוהו ריקם, והם עשו בהפך, שראשונה נתנו להם עצה שלא ישלחו הארון ריקם ואחר כך אמרו שראוי לשלחו ולא יכבידו לבבם. ויקשה עוד חמשית, אם שרי פלשתים כבר היו מסכימים לשלוח הארון ושאלו לכהניהם אופן שלוחם אותו, מה ראו אם כן הכהנים לעשות נסיון העגלה החדשה, לדעת אם הוא עשה הרעה וישלחו אותו, או אם הוא מקרה היה להם ולא ישלחוהו? ויקשה עוד ששית מה ששאלתי בשאלות, שהיו הכהנים פעמים מאמתים שהיתה המכה מפאת הארון באמרם אז תרפאו וגו'. ופעמים היו מספקים בדבר באמרם אולי יקל ידו מעליכם ובנסיון שעשו בענין העגלה. והנה לביאור הפסוקים והיתר כל ששת הספיקות האלה אומר, שעם היות שהעקרונים אמרו לסרני פלשתים שלחו את ארון אלקי ישראל, הנה הם עדיין היו מסופקים בשליחותו לפי שלא היו מאמינים שיד ה' היתה בם, והיו מספקים אולי היה הדבר במקרה או מהתחלואים הטבעיים, ולזה קראו לכהנים ולקוסמים ושאלו מהם שתי שאלות. האחת מה נעשה לארון ה', רצה לומר אם נשלחהו לארץ ישראל או יחזיקו בו ולא ישלחוהו? ולצורך השאלה הזאת קראו לקוסמים שהם ידעו הנעלמות ויכירו אם היתה המכה מפאת הארון ואם היתה במקרה. השאלה השנית היא אמרם במה נשלחנו למקומו, רצה לומר ואם תאמרו שמאתו היתה זאת המכה ושראוי לשלחו הודיעונו במה נשלחנו? רצה לומר האם נשלחנו בכתפות אנשים או על סוסים או חמורים או בעגלה אחת? ויהיה בי"ת במה נשלחנו בי"ת הכלי, ולצורך השאלה השנית הזאת קראו לכהנים היודעים דרכי העבודות ואיך יוליכו הדברים האלקיים מצד אל צד. והנה הכהנים והקוסמים השיבום, שעם שהם שאלו שתי שאלות לבד, הנה נשארה הודעה שלישית יצטרכו אליה והיא שלא ישלחו אותו ריקם, ולזה אמרו אם משלחים את ארון אלקי ישראל, רצה לומר קודם שנבחין השאלה הראשונה אם ראוי לשלחו אם לא, וקודם שנשיב לשנית באיזה כלי תשלחוהו, נאמר אליכם ענין שלישי שלא שאלתם עליו, והוא שאם תשלחו אותו לא תשלחוהו ריקם אבל השב תשיבו לו אשם לשיכפר עליכם, וזה על אשר לקחתם אותו ממקומו ועל אשר שביתם את ארון האלקים במלחמה ואז תרפאו, רצה לומר עם היות ששליחות הארון תועיל להסיר המכה בעתיד ושלא יוכו עוד הפלשתים, הנה לאשר הם כבר מוכים וחולים לא תועיל שליחותו, אבל כאשר תשיבו עמו אשם אז יתרפאו האנשים אשר הם כבר חולים ומוכים, ואז יודע אליכם למה לא סרה עד הנה ידו מכם, כי תכירו שהיה בלי ספק מפאת הארון.
פסוק ד:
וכאשר סרני פלשתים שמעו זאת ההודעה השלישית, בקשו עליה ואמרו מה האשם אשר נשיב לו? ויאמרו הכהנים והקוסמים שישיבו לארון מספר סרני פלשתים שהם חמשה עפולי זהב כנגד חמשה שרי הארץ אשר היו בקרבם, וחמשה עכברי זהב כנגד חמשת העמים אשר בערי החמשה סרני פלשתים הם, לפי שהיתה המגפה בשוה לכל העמים ולסרניהם, ואמרו שהמספר ההוא לא יהיה כי אם בצורת העפלים ובצורת העכברים, (ה) והנה להבדיל בין השרים ובין העם אמרו לשון עפולים כנגד השרים, ולשון טחורים כנגד עם הארץ, להיות המורסות ההם הנולדות בפי הטבעת באותו חולי דמות עכברים, וקצת רופאים קראום כן להדמותם אליהם, ואמרו המשחיתים את הארץ כי היה אותו חולי משחית ומכה בהם, ויהיה אותו האשם לכפר עליהם ולרפא החולים כי היו כבר חולים מאותו חולי הנמאס. ואמרם עוד ונתתם לאלקי ישראל כבוד אולי יקל ידו, פירושו אצלי שעם מה שיעשו בזה מלבד שיסירו מעליהם רעת הארון ומכתו, הנה עוד יתנו לאלקי ישראל כבוד במה שיעשו לארונו, ואולי שמכאן והלאה כל הימים יאהב את הפלשתים ויעזרם ויפלטם ולא יכם במלחמות כמו שעשה עד הנה בעבור העברים, וזהו שאמרו ונתתם לאלקי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם, ולא אמרו זה על מכת העפולים, כי אם על שאר המכות והמלחמות שהיה מכה בהם פעמים רבות, ולכן אמרוהו בלשון מסופק אולי יקל וגו'. ורלב"ג כתב שידמה שמלבד מכת העפולים הנה עוד באה לארץ מכה אחרת מהעכברים אשר נתרבו והיו משחיתים את תבואת הארץ, ושלכן צוו הכהנים שיעשו עפולי זהב ועכברי זהב ועל המכה הזאת השנית אמרו אולי יקל ידו וגו': וחז"ל (מדרש שמואל פרשה י"א) אמרו בו שעם החולי ההוא היה יוצאה חלוחלת שלהם בפי הטבעת מתוך החולי, והיו באים העכברים ושומטים את המעי ההוא, ושעל החולי צוו לעשות עפולי זהב ועל העכברים שהיו מכים אותם שם צוו לעשות עכברי זהב. הנה התבאר למה אמרו אם משלחים בלשון מסופק, שהיה לפי שלא היו עדיין משיבים לשאלה אם ישלחוהו אם לא, ושדברו ראשונה בזה לפי שהפלשתים לא שאלו עליו, ושבמה שאמרו לא תשלחו אותו ריקם חדשו דבר כי הפלשתים לא שאלו כי אם במה נשלחנו, רוצה לומר בבהמה או בעגלה ושלכן אמרו אולי יקל, ואינו סותר למה שאמרו עוד. ואחרי אשר הכהנים והקוסמים הודיעו אותם השאלה השלישית שהיה להם לשאול ולא שאלו, חזרו להשיב לשתי השאלות אשר שאלו מהם הפלשתים, אם לראשונה שאמרו מה נעשה לארון ה', רוצה לומר אם ישלחוהו אם לא? לזאת השיבו (ו) ולמה תכבדו את לבבכם, כלומר בהיותכם מסופקים בדבר אם תשלחו אם לא הנכם מכבידים את לבבכם כאשר כבדו מצרים, והנה יהיה זה כמו שהיה שהתעולל בהם, רוצה לומר שעשה הקדוש ברוך הוא בהם עלילות נסים ונפלאות ובסוף סוף וילכו, רוצה לומר שהלכו ישראל, וכן יהיה ענין הארון שאחרי מכות רבות תשלחוהו: והשיבו לשאלה השנית והיא במה נשלחנו? (ז) ועליה אמרו ועתה קחו ועשו עגלה חדשה ושתי פרות עלות, רוצה לומר מניקות והיה העגלה חדשה לכבוד הארון והיות הפרות עלות כדי שיאסרו בניהן לעיניהן, (ח) וישימו הארון על העגלה כי זה הכלי אשר ראוי שישלחוהו בו. ואמרו שעם זה יכירו וידעו האמת כי אם הלוך ילך דרך בית שמש יכירו וידעו כי הארון עשה את כל הרעה הזאת, אחרי שהפרות בלי למוד הלכו דרך ישרה ולא חששו לבניהן, ואם לא יעלו בית שמש יכירו כי היה הענין במקרה ולא בהשגחה, ואמרו זה כדי שיעשוהו כי הכירו שיצא הנסיון בדעתם בלי ספק. הנה התבארו הפסוקים והותרו הספקות כלם והותרה השאלה החמשית:
פסוק יא:
ויעשו האנשים כן ויקחו שתי פרות וגו'. זכר שהפלשתים האמינו לדבר כהניהם וקוסמיהם ולקחו הפרות והעגלה וישימו שם את ארון ה' ואת עכברי הזהב ואת עפולי הזהב שהשיבו אשם לה'. וספר שהפרות לא חששו לבניהן עם היותן מניקות ושאסרו הבנים לעיניהן אבל ביושר מופלא הלכו בדרך בית שמש עד הגבול, ועם היותם הולכות וגעה, רוצה לומר צועקות בעד הבנים, הנה לא סרו מדרך ה' עד בואם שמה. וחז"ל במדרש שמואל (פרשת י"ב ובע"ז פ"ב כ"ד ע"ב) דרשו וגעה שהיו הפרות אומרות שירה והוא מאמר הלציי. והנה היו אנשי בית שמש בקציר חטים, (יג-יד) וכאשר ראו שבא הארון שמחו מאד, ובאה העגלה שדה יהושע ותעמוד שם, והלויים הורידו את הארון ואת הארגז אשר היה בו האשם וישימו אותו על האבן הגדולה אשר שם ויבקעו עצי העגלה לעצי המזבח ואת הפרות אשר הביאו הארון העלו אותן עולה לה', לפי שלא ישתמשו בהן עוד בדבר חולין אחרי שנקדשו בארון. ויש בדברי חז"ל (שם שם ועיין רד"ק) שאומרים שסרני פלשתים שהלכו אחר הארון העלו אותן העולות ומלבד הזבחים ההם אשר זבחו מאותן הפרות הנה עוד אנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'? (יז) וזכר הכתוב שטחורי הזהב אשר שלחו הפלשתים עם הארון היו חמשה, לאשדוד ולעזה ולאשקלון לגת ולעקרון שהם חמשה סרני פלשתים, (יח) ועכברי הזהב אמר שהיו מספר כל ערי פלשתים מעיר מבצר ועד הכפרים, שבעד כל אחת מהן עיר או כפר שלחו עכבר זהב אחד, ועם היות שהקוסמים והכהנים לא צוו להביא כי אם חמשת עכברי זהב בעד כל ערי חמשת סרני הפלשתים, הנה יראה כי עם הארץ לא אבו בזה, ואמרו שכמו שהיה עפל זהב בעד כל אחד מהסרנים, כך ישלחו עכבר זהב בעד כל עיר ועיר וכפר, כי היו יראים מאד מהמכה ועשו זה להנצלם ממנה. ואמרו עד אבל הגדולה, כתב רד"ק ז"ל כי סמוך לאותו מקום היו פרזות פלשתים. ויותר נכון שנאמר בפירושו שאין ועד אבל הגדולה חוזר למעלה כי אם למה שיאמר אחריו, ושיעורו ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה הארון הנה היא יושבת עד היום הזה בשדה יהושע, ויהיה מלת ועד הסמוכה לאבל הגדולה, להגיד כי לא די שעוד היום יוכר וידע שדה יהושע, אבל גם האבל הגדולה שהוא האבן אשר שמו שם הארון הנה היא עד היום הזה באותו שדה, ויהיה אבל כמו אבן, ונקראת אבל לפי שהתאבלו שם העם כמו שיזכור:
פסוק יט:
ויך באנשי בית שמש וגו'. שאלתי בזה בתחלת הפרשה למה הכה השם באנשי בית שמש מכה רבה כזאת? ויקשה עוד למה אמר שבעים איש חמשים אלף איש? והיה ראוי שיאמר חמשים אלף ושבעים איש, ואיך במקום קטן כזה מתו אנשים רבים כל כך והוא נפלא מאד? ולענין השאלה הראשונה מצאתי דעות לחכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (דף ל"ה ע"א וב'), מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחוים ולא הניחו מלאכתם בעבור הארון, ומהם אמר שדברו אנשי בית שמש דברים כנגד הארון, מאן אמרייך דאמריית, רוצה לומר מי הכעיסך שנתכעסת ומאן פייסך דאתפייסת, ומהם אמרו שמרוב שמחתם פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו ולפיכך נענשו כמו שכתוב (במדבר ד' כ') ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, וזהו שאמר כי ראו בארון ה' ר"ל שראו מה שבתוכו. ולענין השאלה השנית תרגם יונתן וקטל בסבי עמא שבעין גברא ובקהלא חמשין אלפי גברא. וחכמינו ז"ל פירשו (סוטה שם) שבעים איש שהיו שקולין חמשים אלף איש, או חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים סנהדרין, וכן הביאוהו גם כן בבמדבר סיני רבא (פר' ה' דף רכ"א ע"א וב'). וכל הדעות האלה זרים מאד בפשט הכתוב, והנה בית השמש היה מקום קטן, ואיך נאמר שמתו שם חמשים אלפי איש ונשארו אנשים ששלחו מלאכים אל קרית יערים? וגם שנאמר שהיו שמה כל אותו העם הרב, יקשה מאד איך מתו כלם על עון נקל? כי אם נאמר שלא עזבו מלאכתם לא היה עון פלילי, אף כי לא היה אפשר שהיו קוצרים חמשים אלף איש, כל שכן שהכתוב אמר ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא, ואם כן עזבו מלאכתם ושמחו וכבדו את ה' מהונם, ואם דברו על ה' תועה מעטים יהיה המדברים לא קהל רב כזה, ואם פתחו הארון לא יתכן שכל חמשים אלף איש יפתחו אותו לשימותו כלם. והנכון אצלי שלא מתו באנשי בית שמש כי אם שבעים איש לבד והיה מיתתם לכל אחת מהסבות הנזכרות, אם שאלו לבד דברו שלא כהוגן נגד הארון, ואם שאלו לבד לא עזבו מלאכתם, ואם שאלו לבד פתחו הארון והכניסו בו ידיהם, והכתוב אומר (במדבר א' נ"א) והזר הקרב יומת, והיה מהיושר האלקי שימותו אלה על חטאתם, כי אחרי שהפלשתים שלא ראו אור התורה והאמת מתו על אשר נגעו בארון הברית, כל שכן שהיו בני ישראל אשר נכשלו בכיוצא בו מהעון חייבי מיתה, והאל יתברך אמר (ויקרא י' ג') בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. ואמנם החמשים אלף איש שזכר הוא מספר ההרוגים אשר מתו בסבת הארון, אם בערי הפלשתים ואם בבית שמש שהיו כלם חמשים אלף איש, וראה הכתוב להודיע זה כאן לפי שהשלים בזה ספור ענין הפלשתים וביאת הארון והשלים להודיע פלאות הארון וכל המתים שמתו בסבתו, ויהיה בי"ת באנשי בית שמש מקום עם, כמו (שמות ט"ו י"ט) ברכבו ובפרשיו, וכן הביא האפוד שמוש הבי"ת שהוא כמו עם, ויהיה גזירת הכתוב במה שאמר חמשים אלף איש, יאמר ויך באנשי בית שמש, רוצה לומר הנה עם אנשי בית שמש (שראו בארון ברית ה' ויך בהם שבעים איש) היתה ההכאה כלה חמשים אלף איש, כי היתה ההכאה מהפלשתים שזכר למעלה ועם אנשי בית שמש שג"כ מתו בסבת הארון היו כלם חמשים אלף איש, והוא פירוש מחוור מאד להנצל מרוב הספקות האלה: וזכר הכתוב שהתאבלו אנשי בית שמש שהכה ה' בעם מכה גדולה, והם השבעים איש אשר מתו מהם, כי בערך קוטן המקום היתה זאת מכה רבה. ואפשר עוד לומר שהשבעים איש אשר מתו מאנשי בית שמש היתה מיתתם לפי שכאשר באה הארון אצלם והיו יודעים מה שעשה בקרב הפלשתים אמרו הם, (כ) מי יוכל לעמוד לפני האלקים הקדוש הזה ואל מי יעלה מעלינו, ר"ל מי יוכל לעמוד לפניו, כי הארון בהיותו חוץ מהמשכן עושה מכת חרב והרג ואבדן, ואם נמות כאשר מתו הפלשתים בסבתו אל מי יעלה מעלינו, ר"ל לאי זה עיר נשלחהו כמו ששלחוהו הפלשתים מעיר אל עיר, (כא) ולכן מזה הפחד והמחשבה שלחו אנשים מלאכים לקרית יערים להודיעם שהפלשתים השיבו את ארון ה' לאמר רדו העלו אותו אליכם: