פסוק א:וילך וימלט אל מערת עדלם, ובשמוע אחיו וכל בית אביו שברח דוד פחדו אולי שאול לשנאתו אותו ויראה כי לא יכול לו ישלח ידו באחיו ובבית אביו ויהרגם, לזה ברחו גם המה ובאו לדוד בהיותו באותה מערה:
פסוק ב:וגם כן נתקבצו אליו כל איש אשר לו מצוקה מאויביו ולא יוכל לשבת בארץ וכל איש אשר לו נושה, ר"ל שהיה בורח מפני המלוים אותו וכל איש מר נפש עני ורש, כמו שנאמר (משלי ל"א ו') ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו, (ג) ובהתקבץ כלם עמו הלך אל מלך מואב ובקש ממנו יצא נא אבי ואמי אתכם, ר"ל יצא מהמערה לשבת אתכם ולא אמר אחיו, לפי שבחרו ללכת עמו עם שאר האנשים, והניח דוד את אביו ואת אמו שם עם מלך מואב כל הימים אשר ישב הוא במצודה סמוך למואב, ובצאתו משם בא ליער חרת. ואחז"ל במדבר רבא ובתנחומא (פר' י"ד דף רנ"ו ע"ב) שאז הרג מלך מואב לאביו ואחיו חוץ מאחד שהחיה נחש העמוני, והוא החסד שאמר דוד על חנון כאשר עשה אביו עמדי חסד:
פסוק ה:וספר הכתוב שגד הנביא שהיה עם דוד צוהו בדבר ה' שלא ישב במצודה וילך אל ארץ יהודה ושיהיה שם נשמר משאול וכן היה, כי בעודו שם לא בקשו עד בואו אל קעילה, שעם היותה משבט יהודה היה בסוף גבולה ורחוקה ממיועדיו, והיה זה כן לפי שהיה דוד משבט יהודה והיו בארצו אוהבים אותו רבים, גם לתת לו סימן כי ימלוך על יהודה ראשונה שבע שנים כמו שיזכור אחרי זה:
פסוק ו:וישמע שאול כי נודע דוד וגו'. ספר ששמע שאול כי נודע ונתפרסם דוד לאויבו, ושעשה עצמו שר וגדול באספו אליו האנשים שזכר, והנה כששמע זה היה בגבעה וכל עבדיו נצבים עליו, והנה נדמה לו שיהיה דוד נלחם עמו ויבא לקראתו. ואמרו תחת האשל ברמה, הוא העץ אשר היה במקום הנקרא רמה בגבעת שאול, ואינה הרמה אשר שמואל שוכן שמה. אבל חז"ל אמרו במסכת תעניות (פ"א ה' ע"ב) שהיא רמת שמואל, אמרו וכי מה ענין גבעה אצל רמה? אלא שאול יושב בגבעה במלכותו, מי גרם לו זה שישב שתי שנים ברמת מלכותו? אלא בזכות האשל הגדול אשר ברמה והוא שמואל שהיה מתפלל עליו. ולפי שלא נתגלה אל שאול שהיו אנשים מתקבצים לדוד ולא שאחיו ובית אביו הלכו אליו עד עתה, התחיל להתרעם מכל עבדיו שלא היו מגלים את אזנו ומודיעים אותו הדברים האלה בתחלתם כדי לתקנם ולהסירם מעליו, (ז) ואמר הלכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים, ר"ל אם אתם אוהבים את דוד ומעלימים את עניניו ממני בחשבכם שיעשה עמכם חסד כאשר ימלוך, אם משדות וכרמים או משררה וכבוד שישים אתכם שרי אלפים ושרי מאות, הנה באמת סכלות זה לכם, כי הוא לא יתן זה לכלכם כי מאין לו כל כך שדות וכרמים? ואין בישראל גם כן כל כך שרים, ואמר זה אל בני ימיני בפרט, לפי שהם היו עבדיו והיו גם כן קרוביו וממשפחתו, ולכן היה לו להתרעם כנגדם על זה יותר:
פסוק ח:ואמר כי קשרתם כלכם עלי ואין גולה את אזני, ר"ל הלכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים ולכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות אחרי אשר קשרתם ומרדתם כלכם עלי במרד עצמו אשר מרד דוד בי? ואם שבאמת ידע שכלם מרדו בו ולא מפני דוד כי אם מפני יהונתן שכרת בריתו עם דוד, ולכן מפאת אותו ברית אתם מעלימים ממני את כל עניני, וזהו בכרות בני עם בן ישי, ובי"ת בכרות היא בי"ת הסבה, כמו (הושע י"ב י"ב) ויעבוד ישראל באשה, (בראשית מ"ד ה') נחש ינחש בו, יאמר ואין גולה את אזני אבל סבת זה הוא באמת בכרות בני עם בן ישי, ר"ל בעבור הברית אשר כרת בני עם בן ישי, והכעס מעמכם שאין חולה מכם עלי, ר"ל אין אדם שירגיש במכאובי ויחלה ויכאב ממני ויגלה את אזני, אבל זה אינו מהתימה אחרי אשר הקים בני את עבדי עלי היום לאורב, ואם בני היוצא מחלצי עושה זה, אינו בלתי ראוי שהזרים יעשוהו. הנה א"כ אמרו בכרות בני ואמרו כי הקים בני וגו', אין זה מה שהיה רוצה שיגלו את אזנו, כי אם שהיה משיב לעצמו על מה שאמר, והותרה השאלה השלישית:
פסוק ט:ויען דואג האדומי וגומ'. כאשר דואג שמע דברי שאול אמר למלך לא אכסה מאדוני דבר שאני ראיתי את בן ישי בא נבה, ר"ל שראיתי אותו בהיותו בא יחידי לבדו אל נוב עיר הכהנים, והנה אמר דואג ראיתי את בן ישי כדברי שאול שהיה קורא אותו בן ישי לבזותו, ואמר שנראה לו שבא לבקש את אחימלך כי אליו בא בראשונה, וז"ש בא נבה אל אחימלך, (י) וישאל לו ביי', ר"ל ראיתי ששאל לו במשפט האורים והתומים, ולא זכר השאלה כי לא היה יודע אותה, ואז אחימלך צידה נתן לו והוא לחם הפנים ואת חרב גלית הפלשתי גם כן נתן לו. והנה בדברים האלה היה מרוע לבבו, לפי שכבר סופר שאחימלך לא היה יודע ענין דוד ושהוא חרד בבואו לבדו ושדוד אמר לו שהיה הולך במצות המלך בסתר רב, ואין ספק שכל זה ידע דואג אחרי שראה מתנת הלחם והחרב, ולכן היה מפשעו שאמר הדברים המזיקים ממה שנתן אבימלך לדוד, ולא זכר מה שנאמר שם ביניהם שהוא כפי האמת התנצלות גדול לאחימלך. וגם אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש תהלים, (מזמור כ"ב) מהו ויגד לשאול? אמרו לו עשה אחימלך את דוד מלך בחייך, שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך וגו', הנה הסכימו שדואג כוון להזיק, ומפני זה קללו דוד בשירו ואמר (תהלים נ"ב ב' וכל המזמור) מה תתהלל ברעה הגבור והנה חסד אל כל היום. והוא ייטיב עמדי עם כל רוע מעשיך. הוות תחשוב לשונך וגומר, אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה, שאמר הדברים אשר יזיקו ולא אמר המועיל והאמת, והוא היות אחימלך חושב שהיה הולך דוד בדבר שאול. ואמר שלא עשה זה כי אם במרמה ובכוונה רעה, וזהו אהבת כל דבר בלע לשון מרמה, ולכן קללו גם אל יתצך לנצח, רוצה לומר יעשה לך ולזרעך כאשר עשה שאול בסבתך אל כהני השם שנתץ אותם מאהל השם, וככה השם יתברך יתצך לנצח, רוצה לומר שיתצהו ויחריבהו חרבן נצחיי, והוא העונש הנפשיי אשר יהיה נדון בו. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל במדרש תנחומא (ריש פרשת מצורע) שארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא מפני דבור פיהם, בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי, ולזה רמז באמרו ושרשך מארץ חיים סלה והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק יא:(יא-יג) וספר הכתוב ששלח שאול לקרוא את אחימלך ואת כל בית אביו, ואמר לאחימלך הכהן הגדול בפני כל הכהנים שמע נא בן אחיטוב, ולא קראו בשמו לבזיון, למה קשרתם עלי אתה ובן ישי? והוכיח היותו קושר עמו מאשר נתן לו לחם וחרב ושאול לו באלקים, רוצה לומר להגיד את דרכו ולתת לו דרך שיקום עלי לאורב כיום הזה שאסף אנשים להלחם בי. ומדרשו (מדרש תהלים מזמור נ"ב) עשיתו מלך, שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ולאב ב"ד ולמי שהצבור צריך לו. ולפי ששאול אמר כי קשרתם עלי אתה ובן ישי והשווה שניהם בקשר, (יד) השיבו אחימלך על קשר דוד ראשונה ואחר כך על קשר עצמו, וזהו ומי בכל עבדיך כדוד? ואמר שהיו לו ד' תוארים גדולים אצלו, האחד נאמן, שהיה לוחם מלחמותיו באמונה רבה נגד כל אויביו, והב' חתן המלך, והוא אם כן כבן היוצא מחלציו, והג' וסר אל משמעתך, רוצה לומר שהיה באוכלי שלחנו, והד' ונכבד לביתך, רוצה לומר שהיה שר הנלחמים ויוצא ובא לפני כל ישראל, ואמר שלמעלתו באלה התוארים אשר זכר היה ראוי לשאול לו באלקים, כי הוא היה אב ב"ד ומי שהצבור צריך לו, (טו) ולזה אמר היום החילותי לשאול לו באלקים, והוא מאמר בתמיהה, רוצה לומר וכי היום שאלתי לו ראשונה באלקים? והנה קודם זה פעמים רבות הייתי אני שואל לו באלקים. או יהיה המאמר בלתי תמיהה, רוצה לומר זה היה היום הראשון אשר שאלתי לו באלקים ולא הייתי יודע שקשה היה בעיניך וכי בורח הוא, חלילה לי שאם הייתי יודע בריחתו שאעשה עמו דבר, ולענין הלחם והחרב לא זכר הכתוב תשובתו, והסברה נותנת שאמר לו האמת. ועוד השיב אחימלך על הקשר אשר היה מיחס אליו המלך, ואמר אל ישם המלך בעבדו דבר בכל בית אבי, רוצה לומר לפי ששאול אמר שמע נא בן אחיטוב ושלח לקרוא כל בית אביו אשר יורה שחשדם כלם בזה, ולכן אמר אחימלך ולמה קראתני בן אחיטוב? האם נמצא קשר ומרד בבית אבי אחיטוב שהיית מיחס אותי אליו לחרפה? הנה לא תמצא בעבדך אחימלך עתה ובבית אבי מעולם דבר מגונה, כי באמת בענין דוד אם הוא מורד הנה לא הייתי יודע אני מזה דבר קטון או גדול ולכן נתתי לו החרב והלחם ושאלתי לו באלקים:
פסוק טז:והנה שאול לא קבל תשובתו ולא הודה באמתת דבריו, ויאמר מות תמות אתה וכל בית אביך (יז) וצוה לרצים שימיתו את הכהנים והם לא רצו לפי שהיה הדבר רע בעיניהם. ובדרש (מדרש תהלים מזמור נ"ב) אמרו שהיה אבנר ועמשא, וכי דרשו מה שכתוב (יהושע א' י"ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, יכול לדבר עבירה ת"ל רק חזק ואמץ:
פסוק יח:ולפי שמגלגלין חובה על ידי חייב, אמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים, באופן שיד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם. וחכמינו ז"ל אמרו בסנהדרין בירושלמי, (פ"י כ"ט ע"א) שנקרא כאן דויג לגריעות שמו באותו מעשה, אמר לו שאול נתפשת כדג, אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם, ואז דואג הרג שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, רוצה לומר שהיו כלם כהנים ראויים לשאת אפוד ולשאול באורים ותומים, או שהיו כלם לובשים אפוד בד, כי הוא היה מלבוש הגדולים והנכבדים בעובדי השם, כמו שראינו שלבש אותו שמואל בנערותו ודוד ביום שהעלה הארון.
פסוק יט:והנה צוה עוד שאול שיכה את העיר לפי חרב מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה, כדי שכל ישראל ישמעו ויראו ויפחדו אם יבא דוד עוד ביניהם שיתפשו אותו ואת אנשיו חיים ויביאום אל שאול, כדי שלא ימיתם כאשר המית לאנשי נוב עם היותם כהנים להשם. והנראה שהיו גבעונים דרים בנוב חוטבי עצים ושואבי מים לבית השם, כמו שהתנה יהושע עמהם (יהושע ט׳:כ״ג) וכמו שיתבאר בסוף זה הספר (שמואל ב' כ"א) שנענשו בני ישראל על שצוה להרגם שם, והיה זה במה שצוה להרוג את אנשי נוב כלם. והנכון הוא ששאול חשב שהיו הכהנים האלה מזרע בית עלי, ושלכן חטאו בדבר דוד בהיותם רעים וחטאים להשם מאד, ושלכן היה מהצדק שימותו כלם אחרי היותם מקוללים מפי השם, ושגם הגבעונים אשר היו בנוב הערימו נגדו כאשר עשו אל יהושע ולכן צוה להרגם כלם יחד, וצוה שיחרימו כל אשר להם לפי שלא יחשוב אדם שעשה זה שאול לשלול שללם, כי אם להיותם מורדים במלך ולכן היה ראוי שימותו. ואמרו חכמינו ז"ל במדרש קהלת (דף ק"ג ע"ג) בדבר עמלק כתיב ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן וגו', יצתה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, ובנוב עיר הכהנים כתיב מעולל ועד יונק, יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה, ר' שמעון בן לקיש אמר כל מי שעושה עצמו רחמן במקום אכזרים סופו שיהיה אכזרי במקום רחמנים. ועוד אמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פרק חלק (ק"ג סוף ע"ב), גדולה לגימא שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים, עמון ומואב, דכתיב (דברים כ"ג י') על דבר אשר לא קדמו וגו', ומקרבת את הרחוקים מיתרו, דכתיב (שמות ב' כ') קראן לו ויאכל לחם, ומעלמת עין מן הרשעים ממיכה (שופטים י"ז וי"ח), ומשרה שכינתו על נביאי הבעל מעדו הנביא, שנאמר (מלכים א' י"ג כ') ויהי הם יושבים על השלחן ויהי דבר השם אל הנביא אשר השיבו, ושגגתה עולה זדון, שאלמלא הלוהו יהונתן אל דוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו, והנה עם מה שאמרתי הותרה השאלה החמשית:
פסוק כ:(כ-כב) וימלט בן אחד וגו'. זכר הכתוב שמתוך ההפכה וצאן ההרגה נמלט בן אחד לאחימלך ושמו אביתר, וברח אל דוד והגיד לו שהרג שאול את כהני השם ודוד אמר ידעתי ביום ההוא כי שם דואג, רוצה לומר באותו היום כשהייתי בנוב עם אביך ידעתי שהיה שם דואג והוא היה ראוי להגיד זה לשאול, והיה נעצב ומתגעש דוד מאד על הריגתם, באמרו אנכי סבתי בכל נפש בית אביך, רוצה לומר אני הייתי סבה בכל רעתם, והסבה הזאת היה במקרה לא לשיכוון אליה חלילה (כג) ואמר דוד לאביתר שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי וגו', רוצה לומר כי שאול המבקש את נפשי הוא גם כן יבקש את נפשך, ולכן ראוי שלא תלך מכאן ותהיה משמרת עמדי, אחרי אשר שנינו אנחנו אויבי נפש שאול ואדם אחד רודף את שנינו במקום שאמלט אני תמלט אתה, או יאמר נפשי יבקש מי שיבקש את נפשך: