א וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ דָּוִ֛ד אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים וַיַּכְנִיעֵ֑ם וַיִּקַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־מֶ֥תֶג הָאַמָּ֖ה מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ ב וַיַּ֣ךְ אֶת־מוֹאָ֗ב וַֽיְמַדְּדֵ֤ם בַּחֶ֙בֶל֙ הַשְׁכֵּ֣ב אוֹתָ֣ם אַ֔רְצָה וַיְמַדֵּ֤ד שְׁנֵֽי־חֲבָלִים֙ לְהָמִ֔ית וּמְלֹ֥א הַחֶ֖בֶל לְהַחֲי֑וֹת וַתְּהִ֤י מוֹאָב֙ לְדָוִ֔ד לַעֲבָדִ֖ים נֹשְׂאֵ֥י מִנְחָֽה׃ ג וַיַּ֣ךְ דָּוִ֔ד אֶת־הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה בְּלֶכְתּ֕וֹ לְהָשִׁ֥יב יָד֖וֹ בִּֽנְהַר־(פְּרָֽת׃) ד וַיִּלְכֹּ֨ד דָּוִ֜ד מִמֶּ֗נּוּ אֶ֤לֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֖לֶף אִ֣ישׁ רַגְלִ֑י וַיְעַקֵּ֤ר דָּוִד֙ אֶת־כָּל־הָרֶ֔כֶב וַיּוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ מֵ֥אָה רָֽכֶב׃ ה וַתָּבֹא֙ אֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק לַעְזֹ֕ר לַהֲדַדְעֶ֖זֶר מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה וַיַּ֤ךְ דָּוִד֙ בַּֽאֲרָ֔ם עֶשְׂרִֽים־וּשְׁנַ֥יִם אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ ו וַיָּ֨שֶׂם דָּוִ֤ד נְצִבִים֙ בַּאֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק וַתְּהִ֤י אֲרָם֙ לְדָוִ֔ד לַעֲבָדִ֖ים נוֹשְׂאֵ֣י מִנְחָ֑ה וַיֹּ֤שַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃ ז וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֗ד אֵ֚ת שִׁלְטֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הָי֔וּ אֶ֖ל עַבְדֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר וַיְבִיאֵ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ ח וּמִבֶּ֥טַח וּמִבֵּֽרֹתַ֖י עָרֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר לָקַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד נְחֹ֖שֶׁת הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ ט וַיִּשְׁמַ֕ע תֹּ֖עִי מֶ֣לֶךְ חֲמָ֑ת כִּ֚י הִכָּ֣ה דָוִ֔ד אֵ֖ת כָּל־חֵ֥יל הֲדַדְעָֽזֶר׃ י וַיִּשְׁלַ֣ח תֹּ֣עִי אֶת־יֽוֹרָם־בְּנ֣וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ־דָּ֠וִד לִשְׁאָל־ל֨וֹ לְשָׁל֜וֹם וּֽלְבָרֲכ֗וֹ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר נִלְחַ֤ם בַּהֲדַדְעֶ֙זֶר֙ וַיַּכֵּ֔הוּ כִּי־אִ֛ישׁ מִלְחֲמ֥וֹת תֹּ֖עִי הָיָ֣ה הֲדַדְעָ֑זֶר וּבְיָד֗וֹ הָי֛וּ כְּלֵֽי־כֶ֥סֶף וּכְלֵֽי־זָהָ֖ב וּכְלֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃ יא גַּם־אֹתָ֕ם הִקְדִּ֛ישׁ הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לַֽיהוָ֑ה עִם־הַכֶּ֤סֶף וְהַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֔ישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר כִּבֵּֽשׁ׃ יב מֵאֲרָ֤ם וּמִמּוֹאָב֙ וּמִבְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וּמִפְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵֽעֲמָלֵ֑ק וּמִשְּׁלַ֛ל הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֥לֶךְ צוֹבָֽה׃ יג וַיַּ֤עַשׂ דָּוִד֙ שֵׁ֔ם בְּשֻׁב֕וֹ מֵהַכּוֹת֥וֹ אֶת־אֲרָ֖ם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁמוֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃ יד וַיָּ֨שֶׂם בֶּאֱד֜וֹם נְצִבִ֗ים בְּכָל־אֱדוֹם֙ שָׂ֣ם נְצִבִ֔ים וַיְהִ֥י כָל־אֱד֖וֹם עֲבָדִ֣ים לְדָוִ֑ד וַיּ֤וֹשַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃ טו וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכָל־עַמּֽוֹ׃ טז וְיוֹאָ֥ב בֶּן־צְרוּיָ֖ה עַל־הַצָּבָ֑א וִיהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן־אֲחִיל֖וּד מַזְכִּֽיר׃ יז וְצָד֧וֹק בֶּן־אֲחִיט֛וּב וַאֲחִימֶ֥לֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִ֑ים וּשְׂרָיָ֖ה סוֹפֵֽר׃ יח וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וּבְנֵ֥י דָוִ֖ד כֹּהֲנִ֥ים הָיֽוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ויהי אחרי כן הודיעו ה' על ידי הנביא כי לא הוא יבנה הבית באשר עוד לא נכרתו אויביו מפניו ראה כי רצון ה' שלא ינוח עדיין ממלחמה, לכן יצא לבקש את אויביו ולתגר בם מלחמה בארצם, ותחת שעד עתה באו הפלשתים אל ארצו ולא הכניעם, עתה הלך אל ארצם והכניעם, וגם לקח חבל מארצם מתג האמה, ובדברי הימים מפרש גת ובנותיה ויש בזה דרש לרבותינו ז"ל למה קראה מתג האמה:
פסוק ב:
ויך את מואב פי' חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי"ד) בעבור שהרגו את אביו ואמו בברחו מפני שאול כמ"ש (שמואל א כ״ב:ד׳) וינחם את פני מלך מואב, נקם מהם, והרג מהם שני שלישים, ובדרך בזיון השכיב אותם ארצה, ולא הקפיד להחיות הגבורים כי היו לעבדים נושאי מנחה רצה לומר פורעי מס:
פסוק ג:
להשיב ידו, ובד"ה להציב ידו, שהדדעזר היה מושל בנהר פרת קרוב לגבול ישראל והיה לו שם יד, רצה לומר בנין בנוי ועליו תמונת יד לאות שכבשה בידו כמ"ש (שמואל א ט״ו:י״ב) והנה מציב לו יד, ודוד הסיר הבנין הזה, והלך להשיב להציבו, רצה לומר לכבוש המדינה:
פסוק ד:
אלף ושבע מאות פרשים ובד"ה כתוב אלף רכב ושבעת אלפים פרשים, הנה בכל מרכבה היו כמה פרשים רצה לומר סוסים, ושם היה לכל מרכבה עשרה סוסים, ופרש אחד ממונה על סוסי המרכבה, ופה חשב כל הסוסים שבכל מרכבה לפרש אחד ועל כן צרף הרכב עם הפרשים, ובד"ה חשב כל פרש רצה לומר כל סוס בפני עצמו ולכן חשב אלף רכב לבד, ושבעת אלפים פרשים היינו סוסים, וכן במ"ש לקמן (י' יח) שבע מאות רכב כתוב בד"ה שבעת אלפים רכב מטעם זה, ויעקר מטעם לא ירבה לו סוסים:
פסוק ח:
ומבטח ומברתי בד"ה כתוב טבחת ומכון, אז נשתנה שמם, ושם ביאר שמנחשת זה עשה שלמה את הים והעמודים וכלי הנחושת:
פסוק י:
לשאל לו לשלום ולברכו, ומפרש לשאל לו לשלום על אשר נלחם בהדדעזר כי בזה השתתפו באהבה במה שיש להם אויב משותף ולברכו על אשר הכהו שזה ברכתו שמשופע בגבורה לדכא אויביו תחת רגליו:
פסוק יג:
ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח שמנה עשר אלף, ובד"ה כתוב ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא מלח י"ח אלף, ובתהלות (ס' ב) בהצותו את ארם נהרים וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח י"ב אלף, וכפי הנראה מלחמה זו היתה לבסוף כי כבר חשב (בפסוק י"ב) מלחמת בני עמון שהיתה אחר כך, ואז התעוררו ארם נהרים וצובא שנית, ואדום סמוך לעמון ויצאו לעזרת בני עמון, ואחר שהכה בארם שני פעמים כמ"ש בסימן י' הכה בהם בגיא מלח מארם ואדום ביחד, י"ב אלף מאדום ושש אלף מארם, ופה אמר ארם שעקר המלחמה היה על שמם, ובד"ה אמר אדום שהם היו רוב הנופלים, ובתהלות לא הזכיר רק הי"ב אלף שהיו מאדום כי שם אמר בהצותו את ארם, ומלחמת ארם בכלל היה ע"ש דוד, וזה שכתוב פה ויעש דוד שם, ותחתיו היו שרי הצבא יואב ואבשי לכן מיחסם פעם לזה ופעם לזה, וי"ל גם כן שהכה באדום שני פעמים פעם י"ב אלף ופעם י"ח אלף, וכן דעת חכמינו זכרונם לברכה בתנחומא (פרשת דברים) ועל זה אמר וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים, ששם נציבים ומרדו וכבשם כולם וישם נציבים בכל אדום, ואמר שנית ויושע ה' את דוד, כי בפסוק ו' מלמד שהגם שכבש ארם נהרים שהיא סוריא שכבשה שלא כתורה (כמ"ש בספרי סוף עקב) ונקרא מטעם זה כיבוש יחיד כמ"ש הרמב"ם (בה' תרומות) בכ"ז הושיעו ה' ופה יאמר שבמה שכבש את אדום שעתידים ישראל לקחת את ארצו לעתיד לבוא שקיני קניזי וקדמוני הם אדום עמון ומואב, הראהו ה' מעין העתיד והושיעו:
פסוק טו:
ויהי דוד המבוקש מן המלך היו שני דברים כמ"ש (ש"א ט' כ') ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, ואחר שפנה מן המלחמות עסק במשפט וגם עשה צדקה וחסד לעניים: