א וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה׃ ב וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב ׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכָל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃ ג וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ד וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת־הָעָ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל־יַעְזֵֽר׃ ו וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חָדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל־צִידֽוֹן׃ ז וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר־צֹ֔ר וְכָל־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּֽצְא֛וּ אֶל־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ ח וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם׃ ט וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ י וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוָ֗ה חָטָ֤אתִי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהוָ֔ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃ יא וַיָּ֥קָם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃ יב הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַֽחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ יג וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶֽׁבַע שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁים נֻסְךָ֨ לִפְנֵֽי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם־הֱ֠יוֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃ יד וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רחמו (רַֽחֲמָ֔יו) וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃ טו וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מָת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ טז וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְרֽוּשָׁלִַם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן האורנה (הָאֲרַ֥וְנָה) הַיְבֻסִֽי׃ יז וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ יח וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן ארניה (אֲרַ֥וְנָה) הַיְבֻסִֽי׃ יט וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ כ וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ כא וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃ כב וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בעינו (בְּעֵינָ֑יו) רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃ כג הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃ כה וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק א:
ויסף אף ה' לחרות כו'. ראוי לשית לב על מה היתה ההוספה הזאת ועוד היתכן יסיר הוא ית' את הצדיק לחטא והלא א"כ לקתה הבחירה ואחריה מדת שכר ועונש. ועוד כי אדרבה הוא ית' רגלי חסידיו ישמור מן החטא ואפילו בהמתן של צדיקים אין הב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן ועוד כי אחר שהוא ית' הסיתו למה הענישו ויאמר לו שלש אני נוטל עליך בחר לך כו' והנה זה לשון פסיקתא רבתי ויוסף אף ה' לחרות ביש אל מה כתיב למעלה כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך כיון שהגיע אוריה החתי כל שלשים ושבעה ואתה מוצא שלא מנה עוד י"ז גבורים בד"ה תמצא עוד י"ז אלא כיון שהגיע לאוריה מיד ויוסף אף ה' למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גבוריו היה קורא פלו' ופלו' כיון שהגיע ואמר עוד פלו' אמרו לו מת מיד השליך הדפתרא והעלה חמה כך כיון שהזכיר את אוריה מיד ויוסף עוד אף כו' ע"כ. וראוי לשים לב האם יותר חרה האף עתה בהזכיר גבוריו מבשעת מעשה אוריה. ועוד כי אם דוד חטא ישראל מה חטאו שיאמר ויוסף אף ה' לחרות בישראל:
פסוק א:
אך לבא אל הענין נזכירה מאמרנו על מאמר לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' כי לא אמרו שהוא יתברך דגלי חסידיו ישמור מן החטא שאינו אלא כשאין ביד הצדיק איזו עבירה שיגרום לו אחרת ונבא אל הענין והוא כי אחרי הענין האמור למעלה שחרה אף ה' בעמו ועצר את השמים ויהי רעב שלש שנים שנה אחר שנה אמר כי הוסיף אף ה' לחרות בישראל על דברי עונות שלא יחסרו מהם אך לא היו כדאי לפקוד מבלי יתוסף עליהם מה שימלא הסאה ואז למלאת הסאה היתה הסותו את דוד למנות את ישראל למען תתמלא הסאה ויחול הנגף והענין כי אף הוא א' ממלאכים רעים חרשי משחית ואמר בי על ידי ראות המשחית הנקרא אף בישראל דברי עונות הוסיף לחרות בישראל וכדי למלאת הסאה לפקוד עליהם חטאתם הסית האף הנז' את דוד שנוסף על יצרו אשר מימינו הוא למנות את ישראל והסית ויוכל כי ויאמר המלך אל יואב כו' והנה עדיין יקשה איך לא שמר אותו הוא ית' מן החטא כי אפי' בהמתן של צדיקים הוא ית' ש מר בל תבא תקלה על ידן צדיקים עצמם לא כל שכן להשיב על זה היה מאמר ז"ל באומרם כי כאשר היה דוד מונה גבוריו כמתנשא לאמר כי רבתה גדולתו אז בהגיע אל אוריה החתי נתעורר האף לגרות את יצרו כי אז עביר' אוריה תגרור לו גם את זאת לעכב בל ישמרנו הוא ית' מן החטא כאשר הקדמנו כי במקום שיש אשמת דבר לגרור עון כיוצא בה אין הוא ית' מציל מן החטא וזה נלמד מסמיכות אוריה החתי אל ענין זה ומאשר השמיט כמה גבורים שאחר אוריה שנזכרו בד"ה:
פסוק ג:
ויאמר יואב כו'. ויוסף ה' אלהיך כהם כו' הנה משה אמר אלף פעמים ויואב אמר מאה אך לזה אמר כהם וכהם לומר אם דרך משל הם ששים רבוא יוסף ה' על העם שהם ששים רבוא כהם כלומר ס' רבוא פעמים וכהם ס' רבוא אחרים פעמים וכל זה מאה פעמים כלומר מש"כ אם תמנה אותם שלא תחול ברכה ואדרבא יתהפך ומה הכרח יש במנין וזהו ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וארז"ל שכ"כ סירב יואב עד שאמר לו דוד אני המלך ואתה שר צבא או אני שר צבא ואתה המלך מיד הלך וזה כיון באומרו המלך אל יואב ועל שרי החיל:
פסוק ד:
ויעברו היחל בגד ואחריו בדן ארז"ל שכיון יואב להתחיל בגד כי הם אנשים קשים כי אמר כי אלה יתחזקו לבלתי שמוע ויתבטל הדבר ובראות שהודו הלך אל דן שע"י הע"ג יחל הנגף מיד ויתבטל וכאשר לא שוה לו הלך אל כל השאר ועל דבר המספר הנז' פה שלש מאות אלף פחות מהאמור בד"ה אמרו רז"ל במדבר רבה ויתן יואב את מספר מפקד העם אם מספר למה מפקד אלא עשה שתי אנפיראות גדולה וקטנה הראה לדוד הקטנה והגדולה לא הראה לו לכך כתיב את מספר מפקד העם ע"כ ובזה יתיישב כי בד"ה מזכיר הגדולה ופה הקטנה אלא שצריך לומר כי ביהודה היפך שהראה הגדולה ולא הקטנה להפיס דעת המלך כי רב מספר שבטו ועל כן פה הם ל' אלף יתרים ביהודה מהאמור בד"ה וכן במדרש שמואל אמרו שני פתקין עשה יואב א' מרובה וא' מועט אמר אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אתן לו את המרובה ע"כ והוא ע"ד הקודם ובל"ב מדות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר משני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי כו' כיצד כתוב א' אומר ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף וכתוב אחר אומר שמנה מאות אלף נמצא ביניהם ב' מאות ואלו מה טיבן בא הכתוב הג' והכריע ביניהם ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאו' ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבע אלף שלש מאות הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות כיצד כ"ד אלף לכל חדש הרי לי"ב חדש מאתים ושמונים ושמנה אלף נשתיירו י"ב לנשיאי ישראל והשליכן הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן ע"כ. והנה גם על דרך זה צריכים אנו לדעת הראשונים על מספר יהודה שהיו ב' פתקין והראיה הגדול מהטעם הנזכ'. ועוד באגדה אר"י בל הכתובים מוסיפין בכאן מה שחסרו כאן אלו שני השבטים שלא נמנו שכך כתיב בד"ה ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כו' ע"כ. ולפי זה כוונת הכתובים שם היא כי אחר שכתב עזרא המספר הרב ההוא שם הרגיש כי הלא יראה הרואה בספר שמואל ג' מאות מהמספר ההוא פוחתים על כן כתב מיד ולוי ובנימין לא פקד בתיכם כלומר ובכן אשר תראה במקום אחר פחות מהמספר הלז אל תתמה כי לוי ובנימין לא פקד והן הם אשר חסרו שם וגם לריב"ל צריך לומר על יהודה הדרך הנז':
פסוק י:
ויך לב דוד כו'. מאשר האלהים הופיע על לבו לעוררו על אשר חטא נקפו לבו ויך לב דוד אותו מיד הכיר כי לא טוב עשה אלא שנא היה כי אם אחרי שסיפר את העם מיד ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד ועתה ה' העבר נא כו' וה א כי כאשר היה ענין בת שבע באומרו חטאתי נאמר לו גם ה' העביר חטאתך שהוא כמ"ש בספר הזוהר כי המלאך רע אשר נעשה בחטאו אשר היה עומד לפני ה' לקטרג על דוד העבירו ית' מלפניו ע"ד זה יאמר פה הנה אז אמרתי חטאתי ולא אמרתי מאד הספיק להעביר חטא כי לא חמור היה כי גרושה היתה אך עתה שהוא עון יספיק מה שאמרתי חטאתי מאד להעביר גם אשר הוא עון וזהו אומרו חטאתי מאד ועתה ה' שאמרתי מאד העבר נא את עון כו' כי נסכלתי מאד לומר כי לא לחוטא לדעת תחשבני כי הלא השטו' שנכנס בי היה גדול מאד עד היותי קרוב לשוגג שאם לא כן מי בער יסכל מה שהתינוקות קורין בפרשה כי תשא את ראש כו' ונתנו איש כפר נפשו כו' למנות השקלים ולא הגילגולת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם:
פסוק יב:
הלוך ודברת כו'. הנה שתו שומו ית' שלשה דברים או זה או זה ארז"ל שאמר לו שלשה דברים אמרת על שאול או ה' יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה לכן שלש כנגד שלש ע"כ. ועל ענין ההפרש שבין ספר זה לד"ה כי שם נאמ' שלש שני' רעב ופה נאמר שבע שנים אמרו כתוב א' אומר שלש שנים וכתוב אח' אומר שבע שנים אם שבע למה שלש אלא א"ל מה אתה מבקש שלש למלחמה או שבע לבצורת ע"כ.
פסוק יב:
ולפי זה מה שנאמר שם ג' אינו אלא רמז אל תמורת ז' שני הרעב אך עדיין קשה כי הלא למלחמה בפי' נאמר ג' חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפך אך יהיה כי הג' שנים מלחמה אין בם ניסה ורדיפת האויב אשר לא יבצר ידבק בו מן החרב אשר בידו יד האויב וכמ"ש בד"ה נוסך מפני צריך וחרב אויביך למשגת אך הג' שנים מלחמה אין שם אלא מתלאו' מלחמ' בלי מנוחה ג' שנים בלי נצחון האויב והיות ג' אלה בייחוד משאר מיני עונשים ואפשר כי בג' דברים היה דוד כאשם א' על גרמת חרבן נוב עיר הכהנים ב' על הריגת אוריה ג' על שמנה את העם והנה גרמת נוב היה על ידו והיה חלק ממנו אל העם כמשז"ל שאם היה יהונתן או זולתו נותנים לו ב' ככרו' לחם לדוד לא היו נהרגי' נוב עיר הכהנים ולא היה נטרד דואג ולא נהרגו שאול וג' בניו על כן יחסר ז' שנים לחם בארץ ועל הב' אשר המנוחה שלעת צאת המלכים למלחמה שלח את יואב ונשאר לנוח בביתו ישן משכב הצהרים וכאשר נעור יצא לטייל על הגג וירא אשה רוחצ' כו' על כן ממנוח' ירדפוהו אויביו שיהיה ג' חדשים נס לפני אויבו והוא רודפו ועל שגרם נגף בפקוד את העם יהיו ג' ימים נגף בארץ וענין הנחיצות הלז באו' הלוך ודברת אל דוד ולא אמר דבר אל דוד ומאליו יובן שילך אך יורה נחיצות לומר הלוך ודברת שהוא שאפי' לא תנוח בהגיעך אליו כ"א עודך הולך תדבר כלומר בהגיעך וכן הוא אמר אליו עתה דע וראה מה אשיב כלומר אל תאחר מלהשיב כי אם עתה דע וראה ולא ע"י מיתון הוא.
פסוק יב:
והוא בשום לב אל אמרו ויקם דוד בבקר מה צריך להודיענו זה וכן באומרו ודבר ה' היה אל גד והל"ל וידבר ה' אל גד אך הוא כי הנה כאשר שב דוד מחטאו והתודה ויאמר חטאתי מאד ועתה העבר נא את עון עבדך שהוא כמו שכתבנו כי העון שהו' המשחי' הנעש' בעון שהיה מקטרג לפניו ית' יעבירנו מלפניו בל יקטרג ואז ויקם דוד בבקר באשמורת שהוא בעת רצון מחזיק בתשובתו ווידוייו כדרכו שבאשמורות יהגה בו ית' אז מיד בהיות עת רצון שהעביר הקטיגור כאש' שאל אז טרם ישתנה העת מיד ודבר ה' היה אל גד לאמ' אל תאחר כי אם מיד הלוך ודברת כי אכנו ברחמים כי ברעב אין חסרון נכר למלך וגם השני' לא יהיה לו רק רדיפה ובשלישית שהיא היולית איני מכריעו בה כי אם שאליו הבחירה כי עת רצון היא והוא בחסידותו לא בחר בראשונות אשר כבדותם על העם ולא על המלך כמ"ש ז"ל שאמר אם אבח' ברעב יאמרו אין מחזור למלך ואם יש צרים המלך וגבוריו לא יפלו בהמון העם לכן אשאל שאלה אשר היא שוה לכל וזהו נפלה נא ביד ה' וביד אדם שידברו עלי כי בחרתי לטובתי אל אפלה ועל כן היקל לו בה הוא יתברך עד אמרו תהי נא ידך בי כו' ואגב אורחין נאמר כי נתן נקרא נביא וגד חוזה להיות כי חזון ודבר הם של קושי כמ"ש ז"ל בב"ר על פסוק היה דבר ה' אל אברם במחזה על כן להיות כי גד לא התנבא לדוד רק קושי נקרא חוזה דוד כי אפי' מה שבא לו נתן על עון בת שבע על כי הוא התנבא לו תחלה שיולד לו בן ושלמ' יהיה שמו וימלוך תחתיו על כן בהיות מבת שבע צוה לאמר לו כי לא ימותו כי והבן שיולד לו עתה ימות כלומר אך לא הבא אחריו וממוצא דבר היא שלא ישלחנה מביתו נמצא שהיתה נבואה לטובה ובכן זימר נעים זמירות בבואו אליו שנ"ל למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע:
פסוק יז:
ויאמר דוד אל ה' כו'. בראותו את המלאך המכה בעם כו' הנה טרם יראה דוד את המלאך המכה אמר בלבו אולי מה' יצא להכות בעם על דברי עונות אשר בם אך בראות שהיה נעשה ע"י משחית אמר אולי מה שמכה בעם הוא מעצמו כי משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע על כן אמ' הנה אנכי חטאתי כו' ואלה הצאן מה עשו על כן אל תעש על ידי משחית שאינו מבחין תהי נא ידך בעצמך שע"י כן שאתה מבחין תהי בי ובבית אבי. והנה שם בעל מקום מזבח ה' משונ' במקרא תחלה הוא בוי"ו בין הא"לף והרי"ש ומלאך ה' היה עם גרן האורנ' וקרי ארונה ואחר כך ארנוה ואחר כך ארונה והנה באגדת שמואל ארז"ל כי בעון שלא היו תובעי' ישראל בנין בית המקדש לקו בדבר שבעים אלף איש והנה יתכן כי שם בעל המקום נקרא ארונה לרמוז לנו בשמו ארון ה' ובכן רמז במלאך המשחית שהיה עם גרן הארונה לרמוז כי תחת שם הגדול אשר הוא חונה שם הם ארבע אותיו' הקדושות הם עתה חסרות היו"ד ונשאר הו"ה כי הו"ה היתה להם בעונם שלא תבעו השראת ה' אתם ע"י בנין ב"ה וזהו כי באומרו הארונה יש ה"א וא"ו ה"א רמז להוחם שעל כן היה המלאך עם המקום ההוא ועל פי דרכו היתה הוי"ו בין האל"ף והרי"ש לרמוז כי האור הלך משם מזמן האבו' כי כך עולה במספר ולהמתיק הרמז ניתנה הוי"ו בין אלף וריש להיות כי האור כפשוט' ואחר דברי דוד הנעימים הנה אנכי חטאתי כו' באה היוד ונאמר לו הקם לה' מזבח בגרן ארונה הרי י"וד ה"א וכאשר עלה דוד כדבר גד כאשר צוה ה' אז נשלם השם ונאמר וישקף ארונה שיש שם ו"ה שעם י"ה הנאמר בסמוך הוא השם שלם ובאה הוי"ו בין הריש והנון לרמוז שע"י בא שמה ארון ה' יושלם הענין שישרה שם שכן שם את שמו יתברך:
פסוק כא:
ויאמר ארונה מדוע כו'. אמר אינו לפי כבוד מלך גדול כמוך לבא אצלי כי אני הייתי הולך אליך השיב דוד ואמ' אלו היה דבר נוגע אלי הייתי עושה כן אבל הוא לעבודת ה' אדון הכל על כן ראוי לעשות ע"י עצמי כי מה אני לפניו וזהו לבנות מזבח לה' ועל פי דרכו אמר לו כי ע"י קנות מעמו המקום יכפר בו על ישראל מה שאין כן אם יבנה המזבח בהיות של ארונה היבוסי וזהו לקנות מעמך כו' ותעצר המגפה מעל העם כי קימה יש למקום בהיותו של ישראל ע"ד ויקם השדה והמערה מאת בני חת כי קימה היתה לשדה ולמערה בהיותה לאברהם למקנה והוסרה מאת בני חת וזה אחשוב שהנביא דבר באומרו הקם לה' מזבח שתהיה הקימה במזבח על ידי קנות אותה כאשר עשה ובכן כאשר ויקן וכו' ויבן שם מזבח ויעל עולות כו' אז ע"י קנין ובנין המזבח שהוא מקום שמשם נברא אדם הראשון והוא מקום הכולל כל העולם כמבואר אצלנו על פסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה שהוא מקום המזבח שהוא כולל כל הארץ מראש ועד סוף כי משם מתפשטי' כל חלקי הארץ למיניה' כמפורש בביאור התורה באר היטב על כן נתבסמה הארץ ותקדש מלחול בה צרה וזהו ויעתר ה' לארץ וע"י העולות ושלמי' שהקריב שם במקום שנוטל עפר אדם הראשון ויצאו כל זרעיותיו והוא מקום כפרתו על כן ותעצ' המגפ' מעל ישראל שבשבילם נברא אדם מן המקום בחר ה' לשבתו אשר בזכותם ישמחו השמים ותגל הארץ: תם ונשלם ספר שמואל