פסוק א:ויקח וגו׳. מקודם גיירה, והיו לו בה קידושין (יבמות עו א):
פסוק א:עד כלותו וגו׳. אמרו חז״ל (ראה לקמן ט כד ובדברי הימים ב ח יא), הוציאה מעיר דוד, אל הבית אשר בנה לה:
פסוק ב:רק העם. רוצה לומר: הם לבדם היו מזבחים בבמות הרבה, כל אחד בחצרו, כי עדיין לא נבנה הבית לאסור הבמות, אבל המלך דוד היה זובח אז בבמה הגדולה אשר בגבעון, שעמדה לפני משכן ה׳, או במזבח אשר בירושלים, שעמד לפני ארון האלהים, ולא בזולתה, כי הרבות הבמות, קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים:
פסוק ב:עד הימים ההם. אשר בנהו שלמה:
פסוק ג:רק בבמות. רק בזה סר מדרך דוד אביו, כי היה מזבח ומקטיר בבמות הרבה, ככל העם:
פסוק ד:הגדולה. רוצה לומר: גדולה בקדושתה, כי היא מזבח הנחושת שעשה משה:
פסוק ד:אלף עולות. ביום אחד, לא בפעם אחת, כי קטן הוא מהכיל:
פסוק ד:יעלה. כמו עלה, עתיד במקום עבר, וכמוהו רבים במקרא:
פסוק ו:חסד גדול. להמליכו בהיותו רועה צאן:
פסוק ו:כאשר הלך. על כי אשר הלך וגו׳ עמך. רצה לומר: הגלוי לך:
פסוק ו:ותשמר לו. שמרת המלוכה בידו, בקום עליו אדם:
פסוק ו:כיום הזה. אשר נתקיימה, כי אני בנו ויושב על כסאו:
פסוק ז:צאת ובוא. לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי:
פסוק ח:עבדך וגו׳. רצה לומר: ועוד שאני מלך על עם אשר בחרת, ואף רבים המה, ומהצורך לחכמה רבה להנהיג עם כזה:
פסוק ט:ונתת. לזאת אשאל לתת לי לב מבין לשפוט וגו׳:
פסוק ט:כי מי יוכל. אי אפשר לשפוט עם כאלה מחכמת לבבי, מבלי עזר מן השמים:
פסוק יא:נפש אויביך. להיות מסור בידך:
פסוק יא:הבין. בינה להבין משפטו:
פסוק יג:כל ימיך. רצה לומר כל ימי חייך תהיה בעושר ובכבוד. או רצה לומר: כל ימיך לא ימצא כמוך בעושר וכבוד, אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו:
פסוק טו:ויקץ וגו׳. כשהקיץ ידע שהוא חלום, אולם בחלומו נדמה לו כאלו הדברים נעשו בהקיץ:
פסוק יז:בי אדוני. להאזין דברי:
פסוק יח:אין זר אתנו וגו׳. להיות עד בדבר:
פסוק יט:אשר שכבה. מיתתו היה, על אשר שכבה עליו והעמיסה עליו ומת, כי אם היה על ידי חולי, היו הנשים המבקרות יודעות בן מי הוא:
פסוק כ:ואמתך ישנה. ולא הרגשתי בדבר:
פסוק כב:ותדברנה. היו מתווכחות על הדבר:
פסוק כג:זאת אומרת. כאומר מה לי בהויכוח, עיקר המשפט הוא בדבר ההכחשה של מי הוא הילד החי:
פסוק כה:גזרו. מתוך דבריהן הכיר המלך בחכמתו, הדין עם מי, ואמר, להיושבים לפניו, שכן הוא האמת שהאחת גנבה הילד החי, ולאמת דבריו עשה הבחינה:
פסוק כו:גם לי וגו׳. היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה:
פסוק כז:תנו לה. להאשה שאמרה תנו לה את הילוד וגו׳:
פסוק כז:היא אמו. הואיל ומרחמת עליו:
פסוק כח:ויראו. בראותם כי בחכמתו מבין תעלומות לב:
פסוק כח:לעשות משפט. להבין האמת עם מי, ולבררו על ידי בחינה:
