פסוק א:אָז יַקְהֵל, כינס שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, השבטים, נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת, המשפחות הגדולות לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם, כדי לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד – הִיא צִיּוֹן, שבה הוחזק עד אז, אל הר המוריה.
פסוק ב:וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג הסוכות, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, הקרוי בפינו בשם הבבלי תשרי. חכמים אמרו שהוא נקרא 'ירח האיתנים' מפני שבו נולדו אבות האומה – 'איתני עולם', ועל שם שהוא גדוש במצוות, בתבואותיו ובפֵרותיו.
פסוק ג:וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן. הפעם לא הניחו אותו בעגלה אלא נשאו אותו על כתפיהם כראוי.
פסוק ד:וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת חלקי המבנה של אֹהֶל מוֹעֵד שעשה משה וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם.
פסוק ה:וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו, שנאספו אליו הולכים אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן, מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב. בתהלוכה זו הקריבו קרבנות לכבוד העלאת הארון לבית ה'.
פסוק ו:וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ, אֶל דְּבִיר הַבַּיִת, אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, שעשה שלמה, שהיו גדולים הרבה יותר מן הכרובים שעשה משה למשכן ועמדו על קרקעית הדביר ולא נקבעו על ארון הברית,
פסוק ז:כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן, והואיל והיו גבוהים מאוד – וַיָּסֹכּוּ, סוככו הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו, מוטותיו מִלְמָעְלָה.
פסוק ח:וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים, מוטות הארון היו ארוכים ביחס למקום שבו הונח הארון, או: התארכו בדרך נס, וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי, קצות הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. בפתח הדביר הייתה פרוסה פרוכת, וראשי הבדים בלטו קצת מבעד לה, כך שהיה ניכר שהם שם, אף שלא נראו בגלוי. וַיִּהְיוּ שָׁם הבדים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, תמיד. מפני שאין מסירים את בדי הארון ממנו לעולם, כאמור בתורה.
פסוק ט:אֵין בָּאָרוֹן דבר, אלא רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב, שעליהם כתובים דברי הברית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק י:וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, אחרי שהניחו את הארון במקומו, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. הענן מסמל את שכינת ה'. רק משעה שהארון שכן בקודש הקודשים, הייתה משמעות למקדש כולו.
פסוק יא:וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'.
פסוק יב:אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: ה' אָמַר, רצה לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. מן הערפל ניכר שהוא שוכן כאן אתנו.
פסוק יג:בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל, דירה לָךְ, מָכוֹן, מקום קבוע ומבוסס לְשִׁבְתְּךָ, כדי שתשב בו לעוֹלָמִים.
פסוק יד:כששלמה דיבר ישירות אל ה', הוא פנה אל הקודש, כמו כל העם. עתה הוא פונה אל העם ואומר באוזניו דברי הקדמה ותודה לה': וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו אל העם, וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד בעזרות שבמקדש.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת, עם דָּוִד אָבִי, וּבְיָדוֹ, ובשלטונו מִלֵּא את הבטחתו לֵאמֹר:
פסוק טז:"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בה בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם. גם כאשר ישראל נכנסו לארצם, לא נבנה בית אבן שלם וקבוע לה', אלא משכני עראי. משכנים אלו קורו ביריעות המשכן שליווה את ישראל במדבר. וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת מלך עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל".
פסוק יז:וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כיוון שהייתה בידו המלוכה, עלה בלבו שהגיע הזמן לבנות בית לה'.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי ביד הנביאים: יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי – הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ.
פסוק יט:רצון זה כשלעצמו – טוב הוא; רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת, כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה את הַבַּיִת לִשְׁמִי. סיבת הגזרה אינה מובאת כאן, אלא במקום אחר: דוד היה איש מלחמות ושפך דם רב, ועל כן לא היה ראוי שייבנה על ידו בית ה'. הבית ייבנה על ידי בנו, שלמה, שהוא איש מנוחה ושלום.
פסוק כ:וַיָּקֶם, קיים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר, וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, מלכתי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כא:וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם הלוחות שבהם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. בלוחות כתובים עשרת הדיברות, שאפשר לראות בהם את תמצית התורהאֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ואת ה'כתובה' שנתן ה' לעמו בסיני, כלומר את השטר שבו מפורטת הברית שכרת ה' עם בני ישראל – 'לוחות הברית'.
פסוק כב:וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אל הַשָּׁמָיִם. תפילה זו הגיעה, מן הסתם, גם לאוזני הנוכחים. זוהי אחת התפילות הארוכות, המורכבות והמקיפות במקרא, המכילה בצד הבקשות שבה גם חזון רחב לגבי מהותו של בית המקדש.
פסוק כג:וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אתה שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם.
פסוק כד:אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ, וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ את ההבטחה לדוד כַּיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כה:וְעַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי גם אֵת ההבטחה הנוספת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי". ההבטחה על רציפות שושלת המלוכה הותנתה בהתנהגותם.
פסוק כו:וְעַתָּה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יֵאָמֶן, אַמת נָא, בבקשה את דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי.
פסוק כז:שלמה מסביר לנוכחים את עניינו של בית המקדש: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! האם באמת אפשר לבנות בית ארצי שבו ישב אלוקים?! הִנֵּה אפילו הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, קטנים מלהכיל אותך, אַף כִּי בוודאי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. אני יודע שאינך יושב בפועל בתוך הבית שבניתי, ושאין מקום מוחשי שיכול להכילך, אבל במקום התקשרות זה, שער השמים, אתה תתגלה לבני אדם. לכן אני מבקש:
פסוק כח:וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ, תפילתי ותחינתי, ה' אֱלֹהָי, לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה, השיר והשבח וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם.
פסוק כט:לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: "יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם", לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.
פסוק ל:וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, יפנו אליך מתוך המקום הזה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ, אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ את בקשתם וְסָלָחְתָּ לעוונם.
פסוק לא:למשל, אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כלפי חברו, והנפגע נָשָׁא בוֹ אָלָה, קללה לְהַאֲלֹתוֹ, יקלל את הפוגע בו. וּבָא אָלָה, ויגיע לקלל באמצעות השבעה את מי שעשה לו עוול לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה –
פסוק לב:וְאַתָּה תִּשְׁמַע מן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ, לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת גמול דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ ולהענישו, וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. אין זו אלא דוגמה שבית המקדש הוא הכתובת לכל מי שנפגע ומבקש שאלוקים יעשה משפט בעולמו.
פסוק לג:כיוצא בזה, בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, כשישראל ינחלו תבוסה לִפְנֵי אוֹיֵב, ובוודאי יקרה הדבר כאֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ, יתוודו לפניך, יודו שהרעה הגיעה להם מפני עוונם, וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.
פסוק לד:וְאַתָּה תִּשְׁמַע את תחינתם מן הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וגם אם יילקחו בשבי – וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם.
פסוק לה:בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, ואף זאת – כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ. הצרה מגיעה להם, ואין הם באים בטענות אל ה', אלא מתחננים שיושיעם ממצוקתם – וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ, וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי, כדי שתַעֲנֵם.
פסוק לו:וְאַתָּה תִּשְׁמַע מן הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, כִּי תוֹרֵם, תלמדם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וכאשר הם ישובו לדרך הישר, וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.
פסוק לז:רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ שלא מחמת עצירת גשמים, דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה, שִׁדָּפוֹן, אבדן נפח ומשקל של תבואה או גוף חי, ויֵרָקוֹן, הבא בעקבות השידפון, אַרְבֶּה או חָסִיל, מין ארבה כִּי יִהְיֶה, או כִּי יָצַר לוֹ, ילחץ עליו אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו, בעריו. ובכלל – כָּל נֶגַע, כָּל מַחֲלָה העלולים להתרחש –
פסוק לח:כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ את נֶגַע לְבָבוֹ. אני אינני יודע הכול, אבל כל אדם יודע מה כואב לו – וּפָרַשׂ כַּפָּיו בתחינה אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.
פסוק לט:וְאַתָּה תִּשְׁמַע מן הַשָּׁמַיִם שהם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ, וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ, רק אתה יודע אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם. לכן רק אתה משלם לכל אדם את גמולו הראוי לו.
פסוק מ:לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ. כשיבינו שבבית המקדש כל התפילות נשמעות, הם יחושו שאי-אפשר לשקר שם, ויגיעו לידי יראה. כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ.
פסוק מא:הרחבה נוספת של תפקידו של המקדש: וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא, יעלה לרגל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ –
פסוק מב:כִּי הכול יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה – וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.
פסוק מג:אַתָּה תִּשְׁמַע מן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. אנא ענה גם לתפילת הנכרים.
פסוק מד:כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, ובגופם יהיו רחוקים מן המקדש – וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְדרך הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. הם יפנו לכיוון ירושלים וכלפי המקדש.
פסוק מה:וְשָׁמַעְתָּ מן הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם, וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.
פסוק מו:כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ – כִּי, שהרי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, ובעקבות חטאם וְאָנַפְתָּ בָם, תכעס עליהם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב, וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב שתהיה רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.
פסוק מז:וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר: "חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, סרנו מהדרך הישרה, רָשָׁעְנוּ".
פסוק מח:וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ, לקחו בשבי אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, ואף דרך הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בתוך אותה ארץ, ולבסוף – דרך הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ –
פסוק מט:וְשָׁמַעְתָּ מן הַשָּׁמַיִם, מְכוֹן שִׁבְתְּךָ, אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם, וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.
פסוק נ:וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ, וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ, וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם.
פסוק נא:כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. סבלם במצרים זיקק אותם כמתכות באש הכור.
פסוק נב:כך אנא הוצא אותם מכל מצוקותיהם, לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ.
פסוק נג:כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה, לחלקך מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, ה' אֱלוֹהִים.
פסוק נד:כששלמה התפלל, הוא כרע על ברכיו ופרש ידיו אל על. וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת, קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם,
פסוק נה:וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל בקוֹל גָּדוֹל, לֵאמֹר:
פסוק נו:בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר. בעצם הקמת בית העולמים, שבו ינוח הארון במקום שבו בחר ה' בקרב ישראל, ניתנה לישראל מנוחה. לֹא נָפַל, חסר דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
פסוק נז:יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ, אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ, לא ישאיר אותנו לבדנו.
פסוק נח:לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו, ציווייו שהם לזיכרון ולעדות וְחֻקָּיו, ציווייו שטעמיהם אינם מובנים וּמִשְׁפָּטָיו, הדינים המובנים לנו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ.
פסוק נט:וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה' קְרֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ, משפטי שלי, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.
פסוק ס:לְמַעַן דַּעַת, כאשר כל הבקשות הללו יתקיימו יבינו כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים ואֵין עוֹד.
פסוק סא:וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה.
פסוק סב:וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה' אחרי התפילה.
פסוק סג:וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה', בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. כנראה הביאו גם הנוכחים קרבנות פרטיים, אבל המלך הרים תרומה גדולה משלו כדי לחלק לכל ישראל, שהרי רוב הבשר של קרבנות שלמים יכול להיאכל על ידי כל אדם שאיננו טמא. וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק סד:בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ גם אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר, רצפת העזרה אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה', כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. כדי שאפשר יהיה לשרוף גם על הרצפה את הקרבנות, יש לקדשה קדושת מזבח. כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' היה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה הנשרפת כליל על המזבח וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים, שכן מכל זבח הוציאו חלק מן החֵלב לשרפה, ולא היה די במזבח להקרבת כל אלה בזמן קצר.
פסוק סה:וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת שבצפון סוריה עַד נַחַל מִצְרַיִם בקצה הדרומי של תחום שלטונו, הגיעו לחגוג לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בסך הכול. שבעת הימים הראשונים היו הימים שלפני חג הסוכות, ועליהם הוסיפו את שבעת ימי חג הסוכות. באותה שנה ישראל לא שמרו את יום הכיפורים, שהרי בימים אלו הקריבו קרבנות ואכלו אותם.
פסוק סו:בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לאחר שבעת הימים השניים, שִׁלַּח אֶת הָעָם, שלמה אישר לעם לחזור לביתם לחיי השגרה וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ. וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.
