פסוק ב:כאשר וכו׳. רצה לומר: באופן מראה הנבואה שנראה אליו בגבעון:
פסוק ג:לשום שמי. לחול בה שמי, להיות בית ה׳:
פסוק ג:עיני ולבי. רצה לומר: השגחתי:
פסוק ו:אתם. רצה לומר: אתה ובני הדור הזה:
פסוק ז:אשלח. רצה לומר: תחרב הבית:
פסוק ז:למשל. ימשלו בהם לדמיון לדבר מה לפי גודל המפלה אשר תבוא עליהם:
פסוק ח:יהיה עליון ; כמו היה עליון, עתיד במקום עבר, ורצה לומר: הבית שהיה עליון וחשוב יהיה חרב, וכל עובר יתמה על חורבנו: ואמרו. אלו לאלו:
פסוק יא:חירם. לשתי הבתים האלה היה חירם סובל אותו, בתת לו די ספוקו עצי ארזים וכו׳:
פסוק יא:אז. אחר השלמת הבתים נתן המלך לחירם לתשלום גמול, מלבד החטים והשמן האמור למעלה:
פסוק יג:ארץ כבול. רצה לומר: ארץ טיט, אשר הרגלים משתקעים בה, כאילו אסורים בכבלי ברזל, ובעבור זה היו מעטים פירותיה:
פסוק טו:וזה דבר המס. רצה לומר: המס אשר העלה מישראל, על זה היה דבר המס לבנות את בית ה׳ וכו׳:
פסוק טו:ואת המלוא. כי דוד הניח סמוך להחומה מקום פנוי להתאסף בו אנשים כמו שנאמר (שמואל ב ט) ויבן מן המלוא וביתה, ובא שלמה ובנאה:
פסוק טז:שלוחים. רצה לומר: במקום מנחה ששולחים בני אדם לבנותיהם, וכן (מיכא א יד): לכן תתני שלוחים:
פסוק יז:ויבן וכו׳. רצה לומר: ועל שפרעה שרפה, לזה בנאה שלמה:
פסוק יח:במדבר בארץ. רצה לומר: סמוך אל הישוב:
פסוק כא:למס עובד. לא למס ממון, כי אם שיעבוד בעצמו עבודתו:
פסוק כב:עבד. לעבוד בגופו עבודת עבד:
פסוק כג:שרי הנצבים. רצה לומר: ממונים על הממונים:
פסוק כג:חמשים וחמש מאות. שלש מאות היו מן הגבעונים, ור״ן היו מבני ישראל [ והם היו ממונים על ממוני שאר מלאכת המלך, זולת ממוני נושאי הסבל וחוצבים בהר שאמר למעלה ] ובדברי הימים חשב של ישראל לבדן:
פסוק כד:אך בת פרעה. רצה לומר: מיד כאשר עלתה בת פרעה אל ביתה, בנה לכבודה את המלוא, שהיה סמוך לביתה:
פסוק כה:והעלה שלמה. רצה לומר: מממונו התנדב בעבור כל ישראל:
פסוק כה:ושלש פעמים. שלש רגלים:
פסוק כה:והקטיר אתו. רצה לומר: הקטיר עליו קטורת על המזבח אשר לפני ה׳, וזהו מזבח הזהב שבהיכל, והוא מקרא קצר בדבר המובן מאיליו:
פסוק כה:ושלם. השלים עבודת הבית לכל משפטו:
פסוק כו:את אילות. עם אילות, רצה לומר: סמוך לה:
פסוק כז:אנשי אניות. מלומדים ללכת באניות, יודעי דרך הים:
פסוק כח:אופירה. שם היה מקום מחצב הזהב:
פסוק כח:ועשרים. ובדברי הימים (ב ח יח) נאמר וחמשים, ואולי שלשים מהם הוציאו בהוצאת הדרך: