פסוק א:וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם לשְׁכֶם, כִּי לשְׁכֶם בָּא כָל־יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ. אף על פי שהמקדש נבנה בירושלים, העם עדיין לא ראה בירושלים עיר מלוכה. אולי שכם נתפסה כעיר המתאימה יותר להמלכת מלך על כל ישראל, משום שהיא שוכנת במרכז הארץ.
פסוק ב:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט, וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם במעין גלות פוליטית.
פסוק ג:וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ־לוֹ לאחר מות המלך שלמה. שבטי ישראל הכירו את ירבעם, וכנראה חשבו שמי שהיה מספיק נועז כדי להטיח דברים בפני שלמה, הוא שיתאים לדרוש דרישות גם מבנו רחבעם. וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל־רְחַבְעָם. משלחת העם ובראשה ירבעם הציעה לקיים עם רחבעם שיחה רצינית על המערכים הפוליטיים, לֵאמֹר:
פסוק ד:אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת־עֻלֵּנוּ, הכביד עלינו במסיו. אף על פי ששלמה קיבל כסף וזהב רבים מן החוץ, הוא נזקק גם למסיהם של ישראל לשם מימון הוצאות המלוכה וארמונותיו. וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר־נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. אנחנו מסכימים לקבל את מלכותך, אבל מבקשים שתקל את נטל המס מעלינו.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עלי לחשוב על הנושא. לְכוּ־עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי. וַיֵּלְכוּ הָעָם.
פסוק ו:וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת־הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר־הָיוּ עֹמְדִים אֶת־פְּנֵי, לפני שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי, אנשי הממשל של שלמה, לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים, מה תייעצו לי לְהָשִׁיב אֶת־הָעָם־הַזֶּה דָּבָר?
פסוק ז:וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם־הַיּוֹם תִּהְיֶה־עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, אם תיכנע ותקבל את בקשתם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים – וְהָיוּ, הם יהיו לְךָ עֲבָדִים כָּל־הַיָּמִים. הוצאותיו של רחבעם היו קטנות משל שלמה, שהרי לפניו לא עמדו מיזמי בנייה גדולים. לכן הוותיקים ייעצו לו להיענות לבקשה זו. ייתכן שעצתם נבעה ממודעותם למרירות שרחשה בקרב העם, ומראייתם שעדיין לא התייצב שלטונו של המלך. על כן חשבו שמוטב שיבוא לקראת העם בשלב זה.
פסוק ח:וַיַּעֲזֹב רחבעם אֶת־עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. זקנים אלו אינם שרים המופקדים על תחום עצמאי, אלא מזכירי המלך הקשורים אליו ותלויים בו, והוא יכול לבחור להתעלם מעצתם. וַיִּוָּעַץ אֶת־הַיְלָדִים, באנשים צעירים יותר אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הם הָעֹמְדִים לְפָנָיו כעת, ומהם הוא מתכוון להקים את ממשלתו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת־הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: "הָקֵל מִן־הָעֹל אֲשֶׁר־נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ".
פסוק י:וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר: כֹּה־תֹאמַר לָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר: "אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת־עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ". כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: "קָטָנִּי זרתי עָבָה יותר מִמָּתְנֵי אָבִי. אתם חושבים שאהיה מלך קטן בנו של מלך גדול? לא כך הדבר. אם אבי היה גדול, אהיה אני עצום וכביר.
פסוק יא:וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד – וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים – וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים, שוטים שיש בהם קוצים, וההלקאה בהם כואבת הרבה יותר". רחבעם גדל כבן מלך הבוטח במעמדו. גם יועציו הצעירים הניחו שהשלטון לא יסור מידי ידידם בשום מצב. על כן הורו לו שלא לענות ברכּות ושלא לקבל את ההצעה אפילו באופן חלקי, כדי שיעמיד את ירבעם והעם בפני מלוא סמכותו.
פסוק יב:וַיָּבוֹא יָרָבְעָם וְכָל־הָעָם אֶל־רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
פסוק יג:וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת־הָעָם בלשון קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.
פסוק יד:וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת־עֻלְּכֶם – וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים – וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.
פסוק טו:וְלֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל־הָעָם. ייתכן שרחבעם נהג כך בשל סיבה פסיכולוגית אישית – כבן מלך ראה עצמו נעלה על הכול, ושמא נהג כך משום שלא היה חכם דיו. אולם כאן הכתוב מביא הנמקה מסוג אחר, האופיינית לספרי הנבואה – כִּי־הָיְתָה גם סִבָּה מֵעִם ה', לְמַעַן הָקִים אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל־יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט. כך צריך היה לקרות כדי לקיים את הגזרה שהודיע הנביא.
פסוק טז:וַיַּרְא כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: מַה־לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא־נַחֲלָה בְּבֶן־יִשַׁי. אין לנו קשר מהותי אל מלכות דוד. התפזר לְאֹהָלֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! קריאה זו שימשה בעבר סיסמא כנגד דוד המלך. עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ, מלוך על משפחתך בלבד, דָּוִד. אם אינך מעוניין להתחשב בבקשתנו, נפרוש ממך ונסלק עצמנו מכל מחויבות למדינתך. וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.
פסוק יז:וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה – וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם. הם קיבלו את מלכותו.
פסוק יח:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת־אֲדֹרָם אֲשֶׁר היה הממונה עַל־הַמַּס עוד מזמנו של דוד; על כן נראה שהיה איש לא צעיר ובעל מעמד. ובכל זאת – וַיִּרְגְּמוּ כָל־יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת. מן הסתם שר המסים היה דמות לא פופולרית, והבחירה לשלוח דווקא אותו כדי להשליט סדר לא הייתה נבונה בהקשר זה. וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, שראה את ההתפרעות ההמונית, הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס אל יְרוּשָׁלִָם. אפשר שהאבנים כֻּוונו אל מי שהציק להם באופן ישיר בדרישותיו, ולא כלפי רחבעם עצמו, שאולי נותר להם כבוד כלפיו או כלפי אביו.
פסוק יט:וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה. רגימתו של אדורם הייתה מעין התקוממות והכרזת מלחמה של ישראל נגד מלכות בית דוד. כבר עשרות שנים הם חיו במשטר מלוכני, ועל כן הבינו שאין אפשרות לחזור לאנרכיה שבתקופת השופטים. הם התכוונו אפוא להקים מלוכה חלופית.
פסוק כ:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל־הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, שכן עוד בחיי שלמה ירבעם נודע כמנהיג האופוזיציה למלך. לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית־דָּוִד זוּלָתִי, אלא שֵׁבֶט־יְהוּדָה לְבַדּוֹ, ואולי גם בנימין.
פסוק כא:וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם. רחבעם ראה בפרישתם מרד בשלטונו. אשר על כן – וַיַּקְהֵל אֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה וְאֶת־שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, הסמוך ליהודה ומיודד אתו – מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה, לְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְׂרָאֵל כדי לְהָשִׁיב אֶת־הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה ולכפות את שלטונו על כל ישראל. ביד רחבעם היה צבא מאורגן, ואילו ישראל טרם הספיקו להתארגן.
פסוק כב:וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹהִים אֶל־שְׁמַעְיָה אִישׁ־הָאֱלֹהִים, נביא נוסף שהתגלה עתה, כשהתעורר הצורך בדבריו, לֵאמֹר׃
פסוק כג:אֱמֹר אֶל־רְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל־כָּל־בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר׃
פסוק כד:כֹּה אָמַר ה': לֹא־תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּן עִם־אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל. שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה. כיוון שלנביא יש זכות וטו על כל החלטה מלכותית, כולל על יציאה למלחמה – וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־דְּבַר ה', וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'. לא ידוע הרבה על אופיו של רחבעם, אך גם אם לא היה צדיק כסבו, דוד, לא היה לו ספק שעליו לציית לדברי הנביא בעניין זה.
פסוק כה:וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת־שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, העיר המרכזית שבה הומלך, וַיֵּשֶׁב בָּהּ, אלא שלאחר זמן – וַיֵּצֵא מִשָּׁם, אולי משום שמקום זה טעון בזכרונות מורכבים בתודעת העם; אולי הטרידוהו חשבונות עתיקים של העיר עם הכנענים שישבו בה בימי יעקב, או שעזב את שכם דווקא משום מוצאו מהר אפרים. שמא הבחירה בעיר משבטו תתפרש כאילו אין הוא פונה אל כלל העם. וַיִּבֶן אֶת־פְּנוּאֵל, שבנחלת גד בעבר הירדן המזרחי, ובה קבע את מושבו.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: אף על פי שאנשים רבים הצטרפו למחאתי והכתירו אותי למלך, ולמרות הערים שבניתי עַתָּה אני חושש שמא תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית־דָּוִד.
פסוק כז:אִם־יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית־ה' בִּירוּשָׁלִַם – וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל־אֲדֹנֵיהֶם, אֶל־רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, שירושלים נשארה בירתו, וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל־רְחַבְעָם מֶלֶךְ־ יְהוּדָה.
פסוק כח:וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם – אל ישראל: רַב, די לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. זוהי דמותו.
פסוק כט:וַיָּשֶׂם אֶת־הָאֶחָד בְּבֵית־אֵל, שהיה מקום פולחן עתיק, וְאֶת־הָאֶחָד נָתַן בְּדָן שבצפון, כלומר, בשני קצות ארצו.
פסוק ל:וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת, האנשים דבקו בפולחן העגלים וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד־דָּן שבקצה הארץ.
פסוק לא:וַיַּעַשׂ ירבעם אֶת־בֵּית בָּמוֹת, בית ובו מזבחות, וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא־הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי. במקדש שלמה שירתו כהנים מבית לוי, ככתוב בתורה, אבל בבמות שבהן זבחו קודם בנייתו יכלו לכהן גם אנשים שאינם כהנים. ירבעם ראה אפוא בדוד ושלמה מחדשים, ובעיניו הוא היה מי שנצמד לנוסח הישן. בתודעתו נקשר פולחן העגלים למנהג הקודם בישראל. לפיצול העבודה לשני מקומות ולעבודה בכהנים מכל שכבות העם הייתה זיקה למה שרווח בישראל זמן לא רב קודם לכן.
פסוק לב:כדי להבליט את ההבדל בין ישראל ליהודה – וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ביהודה חוגגים את חג הסוכות ביום החמישה-עשר בחודש השביעי (תשרי), ועל כן ירבעם דחה אותו לחודש השמיני (חשוון). בחודש זה עדיין לא ניתכים גשמים עזים, ואפשר לערוך בו חגיגה עממית. וַיַּעַל ירבעם עצמו עַל־הַמִּזְבֵּחַ. כֵּן עָשָׂה בְּבֵית־אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר־עָשָׂה, וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. ירבעם העדיף לחוג את חגו החדש בבית-אל גם משום שמקום זה קודש כבר בדורות הקודמים, וגם משום שהוא קרוב למרכז הארץ ונגיש יותר מאשר דן הצפונית. העגל הראשי ניצב בבית-אל, ואילו העגל בדן נעשה רק כשירות מיוחד לתושבי הגליל, כדי שלא יצטרכו להרחיק ללכת.
פסוק לג:וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּבֵית־אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, החג בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָא, בדה מִלִּבּוֹ, החג שבחודש השביעי היה ידוע עוד מהר סיני, ואילו את חגיגות החודש השמיני המציא ירבעם מדעתו. וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. מכיוון שכהניו לא באו מבית לוי, יכול היה גם ירבעם, שבא משבט אפרים, לכהן ולהקטיר לה'. ל עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.
