פסוק ד:ויהי כשמע המלך כו'. הנה כל מאמרו של נביא היה דברי ה' זולתי קריאת מזבח מזבח שהיו דברי עצמו שקרא את המזבח ודבר אליו כה אמר ה' וכו' ואמר שלא המתין עד אומרו דברי נבואתו כי אם שמאז קרא מזבח מזבח שהיו דברי הנבי' מעצמו שלח ידו אליו ומיד ותיבש ידו והנביא השלים כל דברי נבואתו עד תומם ויד המלך יבשה עד גמר ויקרע המזבח ונשפך הדשן ויען המלך ויאמר אל איש האלהים חל נא כו' והמה דברים כפולים ומיותרים אך אמר אפשר כי ה' אשר שורה על הנביא בצלם אלהים אשר על פניו ולא מש מאתו ומה גם שהיה במזבח אשר יקטירון לעו"ג אשר דרך השכינה ליפרד משם כמעשהו עם אסתר בבית הצלמים שנסתלקה ממנה שכינה על כן אמר ירבעם בלבו אם ה' לא סר מלפני הנביא גם שהוא במקום אשר בו יקטירון לעו"ג אם כן בדבור קל יעננו אל ואם נסתלקה ממנו תצטרך תפלה על כן אחר חל נא את פני ה' אלהיך אשר פניו אתך סלה כי הוא אלהיך תמיד ואינו סר ממך ואם נסתלקה פה ממך התפלל בעדי אליו יתברך ותשב ידי אלי והעיד הכתוב כי חל איש האלהים אל פני ה' כי היה פני ה' במקום ובלי תפלה רק במה שחל פניו הספיק ותהי כבראשונה ממש והנה ארז"ל מאי כבראשונה כאשר בראשונה היה מקטיר לעו"ג ביד ההיא כן עשה גם עתה אחרי ראותו נפלאות אלהים חיים והאמת כי הלא יפלא הפלא ופלא מה אמולה לבתו ומה עז מארי יצר סמוך אשר לאיש ההוא כי הלא היתה נפש אחרת תחת נפשו היה עושה מיד כאלעזר בן דורדייא לכלות הריסת המזבח ולמרר בבכי עד כי תבא נפשו בתשובה לפני ה' אלהיה אמת ומלך עולם והן לו היה אחד הריקים החרשתי אך חכם גדול כמוהו איך נסרחה חכמתו אך שתים הנה אשר הסבו את לבו אחורנית א' השררה כי איככה יוכל וראה באבדן מלכותו אם יראו עם ה' את רחבעם יושב בעזרת בית המקדש והוא עומד ולא אמרו כי רחבעם לבדו הוא המלך וילכו אחריו כל איש ישראל שנית כי מי שנשתרש בחטא כבר משועבד כעבד ליצרו הרע וקשה מאד לכובשו ומה גם המחטי' את הרבי' שאין מספיקין בידו לשוב בתשוב':
פסוק ז:וידבר המלך כו'. הנה אין ספק כי רבים אשר שם נמצאו ושם היו אנשים גדולים היושבים ראשונה במלכות רואי פני המלך וראו את חרפת המלך וחרפת אלהיו ומזבחו ויבושת ידו ובזיונו באמור אל הנביא חל נא את פני ה' אלהיך ואומרו בפיו כי ה' אלהים אמת המרפא שבר יד לא אלהי ירבעם הוא כי אם אלהי הנביא ההוא ושהאלהים אשר בחר לו ירבעם לא הועיל לו וה' אלהי הנבי' הוא אשר רפאו וראו ראו קריעת המזבח ושפך הדשן כי הלא דברים אלו מרים ומאררים ומכסים כלמה פני ירבעם וכדאי בזיון וקצף נגד שריו וגדוליו כי עתה יאמרו אוי לנו כי הנחילנו שקר העוכר הזה שקר ואין בו מועיל כי אין ספק כי המר לו מאד על כן התנכל לאמר אל הנביא כבדני נא נגד זקני עמי ובא אתי הביתה וסעדה כי בזה לא יהיה בזוי בעיניהם על אשר ראו כי עתה יאמרו כי לא נבזה נמאס הוא בעיני הנביא כי אם אנוש כערכו ומה גם כי המלך ילך לפנים והוא אחריו ויראה כי עם כל המאורע גדול הוא גם בעיני הנביא וז"א בואה אתי הביתה כי אני העיקר ואתה אתי שהוא אחרי ועל זה אתנה לך מתת על הכבוד.
פסוק ח:על כן השיב לו אם תתן לי כו' לא אבא עמך שתתכבד שאבא עמך אחריך זה הוא על אשר אמרת בואה אתי ועל אשר אמרת וסעדה אני אומר ולא אוכל כו' ולא תחשוב ששני הדברים שוים כי דע לך כי מה שצוה לי המלאך בדבר ה' אינו כי אם לא תאכל לחם ולא תשתה מים והשיבה בדרך אשר הלכתי אלא שמכל שכן אני דן ההליכה אתך אל ביתך ואכול בלחמך כי הלא עיקר העון והטומאה שבמקום הזה ועל זה באתי ואם אפילו אכול לחם בכל מקום מהעיר נאסר עלי מפני הטומאה שחטאת והחטיאת ואפילו לשוב בדרך אשר באתי אל העיר לא אשוב בה בל והיה דרך העיר הזאת מצוייר נגד עיני וזוכרו כי היא דרך אל מקום טמא וקל וחומר אל התחבר עמך ולכת אתך ואכול בביתך אחר שאבי אבות כל טומאת העיר אתה הוא באופן כי גדולה היתה לו חרפת תשובת הנביא אליו מהקודם וכאשר דבר כן עשה כי מיד וילך בדרך אחר כו' והן אמת כי הדברים אשר עשה הרגישו כל הרואים גלוי לכל הרואים חרפת ירבעם וחרפת נכריה עבודתו אך תשובתו הרמתה אשר השיב ודבר אל המלך עם היות כי עוקצו כמחט בבשר החי והמר לו מאד לא הורגש בעצם לכל השומעים כי אם למבינים וטועמים עד היכן יד כל דבר מגעת והנה כל בני הנביא הזקן שם נמצאו ושם היו אך אחד מהם לא ירד אל תוכן הדברים המרים ולא טעם עקיצתם כי אם מהמעשה אשר עשה בפועל אשר הורגש והיו פלא לעיני כל ההמון אך כל יתר אחיו הבינו גם בדברים כי המה ירדו חדרי בטן על כן האחד בא ויספר המעשה אשר נעשה בפועל בלבד וזהו ונביא כו' ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אך לא אשר דבר אך את הדברים אשר דבר אל המלך לא סיפר הבן הנזכר כי אם יתר אחיו באו ויספרום לאביהם:
פסוק טו:ויאמר אליו לך אתי הביתה וכו'. הנה ראוי לשים לב מה עלה על לב הנבי' הזקן הלז להמית את איש האלהים קדוש ההוא על לא חמס עשה להעבירו על דבר ה' באשר שקר כיזב באמור אליו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי כו' והאכילו לחם כזבים וחייב את נפשו למלכו של עולם וגם האיש הלז איש האלהים למה האמין לו ולא ראה כי אם בדברי הזקן ההוא איזה הדרך הלך רוח ה' מאת איש האלהים לדבר אתו ולעצמו היה לו לדבר שילך אל בית הנביא הזקן באופן שלא היה לו להאמינו וגם על המלך הקדוש ראוי לשים לב איך העניש את איש אלהים הלזה ולא העניש את אשר החטיאו במהתלותיו והכריחו לחטא בחשבו שכנים דבריו וגם נשים לב אל כפל אומרו לא אוכל לשוב אתך ולבא אתך. ועוד כי בדבר ה' לא נזכרה אזהרה לשוב אתו ולבא אתו כי אם על אכול ושתה בלבד. ועוד אומרו כחש לו שהל"ל היתל בו ולא כחש. ועוד אומרו ויחבוש לו החמור כו' שהלשון בלתי מובן. ועוד מאין ולאין היה דבר ה' אמת אל נביא השקר וידוע מאמרם ז"ל שהיה בזכות הלגימא אך איננו שוה אחר שהוא לחם כזבים:
פסוק כה:והנה לדעת האומרים מרז"ל כי הנביא הזקן הוא מיכה אם דעת בעל מאמר זה הוא כדעת האומרים מרז"ל פ' חלק כי מיכה הוא שבע בן בכרי הוא נבט אבי ירבעם יהיה כי על מה שסופר לו שעשה לבנו כיוון להעבירו להענישו בלחם אשר הוא אוכל בביתו כאשר היה ואם דעת האומר שהוא מיכה אינו סובר שהוא נבט כפשט הפסוקים יתכן כי לטובה כיוון כי הלא ארז"ל למה לא נמנה מיכה עם אשר אין להם חלק לעולם הבא מפני שהיתה פתו מצויה לעוברים ושבים הנה כי עם שהיה עובד עו"ג היתה לו מצוה זו לשם שמים רצויה לפניו יתברך ועל כן לא יפלא אם להאכילו להמשיך מצותו לא חש לשקר כאשר לא היה חש על העו"ג והיה עושה מצוה זו ויצדק בזה מאמר ר' יוחנן האומר גדולה לגימא שבזכות מה שהאכילו זכה לנבואת אמת מאת ה' מצורף לזה כי יתכן שלא חשב שיענש איש האלהים כי הן אמת שנצטווה שלא לאכול לחם ולא לשתות מים בשליחות ההיא אך הוא בלכתו ועודנו בעיר ההיא ואחר שכבר שב והחזיק בדרך לשוב אל ארצו הרי הוא כאלו גמר שליחותו ההוא ועתה שחוזר לדבר אחר שהוא לזכות את הזקן בהכנסת אורחים ענין אחר הוא וחשב הזקן שענין אחר הוא ולא יענש על ככה נמצא כי לדעתו אין רעתו כי אם שהיתל בו לאמר שמלאך אמר לו בדבר ה' וזה יהיה כי נראה לו כי כאשר מותר לשנות מפני השלום כך מותר לשנות מפני גמילות חסדים ועל כן זכה להנבא אמת בשם ה' ולשם שמים כיון וזה מאמרו לך אתי הביתה כו' לומר כבר נגמר שליחותך ועתה הליכה חדשה היא לדבר אחר וזהו לך אתי הביתה ועל ידי כן לא תאסר אכילתך ואכול כו' ואומרו הביתה בשני ההין והיה די יאמר ביתה שהוא כאומר לבית כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה אך כיוון פנימ' חדר בחדר ע"ד אומרם ז"ל לשאולה באמבטי התחתונה שבשאול על היות למ"ד בראשה וה"א בסופה והענין להאכילו בהחבא פן ירגיש המלך ויכעוס באומר בביתי לא רצה לאכול ובבית עובד עו"ג כמוהו הוא אוכל על כן אמר הביתה שהוא בהחבא.
פסוק כה:והנה איש האלהי השיב כהוגן ואמר אשר אמרת לך אתי הביתה לא אוכל לשוב וכן אשר אמרת הביתה לא אוכל לבא שהוא להכניס וכן לא אוכל לחם כו' והטעם לענין אוכל הוא כי דבר אלי בדבר ה' שהוא דבר מלאך מפי ה' לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים ואשר אמרתי לא אוכל לשוב ולא אוכל לבא הוא כי גם זה צויתי כי נאמר לי לא תשוב בדרך אשר הלכת בה ואם אשובה עמך נמצאתי שב בדרך אשר הלכתי בה ומכל שכן לבא תוך ביתך כי אם אפי' בדרך שהוא חוץ לעיר אשר טומאת העו"ג בה נאסר עלי מה גם עתה ליכנס בקרב בית יושביה.
פסוק כה:אז אמר לו גם אני נביא כו' והנה לכאורה אפשר שהשיב לו אל אחשבנו לנביא שקר או עעו"ג כ"א גם אני נביא כמוך ואם נאסר עליך לאכול לא על בית איש כמוני עוד יתכן שאמר לו אלו נבואתך מפי ה' אליך ונבואתו ע"י מלאך היה אפשר לך לדחות דברי מפני דבריך אך שנינו שוים כי הלא אמרת שנבואתך ע"י מלאך שאמרת לי כי דבר אלי בדבר ה' שהוא דבר מלאך בדבר ה' והוא כאשר אמר אל המלך צוה אותי בדבר ה' שהוא צוה אותו בדבר המלאך והנה גם אני נביא כמוך במדרגה זו ומלאך דבר אלי בדבר ה' ואם כן כאשר תאמין בדבר המלאך הדובר בך האמן במלאך הדובר בי ומה גם עתה כי אינו חולק על נבואתך כי הנאמר לך הוא שמעצמך לא תשוב בדרך אך לא אם זולתך ישיבך ועוד כי לא נאסר עליך רק לשוב לארצך בדרך אשר באת לעיר הזאת אך לא שבחזרה לביתך שלא תשוב בדרך זו אל ביתי ועוד שלישית שלא נאסר לך לאכול רק בשליחות הליכתך ליאמר נבואתך אל המלאך אך עתה אינך הולך לאותו שליחות כי כבר נגמר כי דבר אחר הוא שהוא לאכול לחוץ וזהו ויאכל לחם וישת מים.
פסוק כה:והנה האמין אותו על הטעמים הנאמרים לא כמו זר נחשב באומרו כן לא היה בן מות כי חשב כי לא ידבר כזב ואין בפיו לשון תרמית ומה לו לשקר ולהחריד את כל החרדה הזאת לבא מביתו עד שם רק לקיים עמו מצות ג"ח וגם הוא עושה מצוה כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עמו ולמה יענש איש האלהים על כן אמר הכתוב אלו היה איש האלהים מאמין כל לבו ולא היה נכנס לא היה הוא ית' ספק בלבו ממיתו אך הנה כחש לו שאיש האלהים הכחישו ואמר לו ששקר ענה כי לא נביא הוא כמוהו וזהו כחש לו ועכ"ז שב להיות נדון אולי לגמול חסד כיון ושלשת הטענות טובות הנה שעל כיוצא בזה אולי לא נאסר וזכות תחשב לו גם הוא ועל הספק וישב אתו ויאכל כו' על כן נאשם ויהי הם יושבים על השולחן בזכות הלגימא הוא הג"ח בלחם אשר הוא אוכל כי לשם שמים נתכוון שרתה אליו נבואה נוסף טעם זה נרמז באומרו אשר השיבו וגם באומרו ויקרא אל איש האלהים כי הלא עמו היה יושב ומה צורך קריאה אך הוא כי האלהים עשה בל יאמר ירבעם כי על אשר עשה לו איש האלהים בא האליל אשר אליו היה זובח ויפגע בו וימיתהו על כן בא הוא ית' ויעש כי נביאו של ירבעם העובד את הבלו כמוהו הוא יגיד כי אדרבה על אשר השיבו והאכילו ומרה את פי ה' המיתו ה' וזהו אומרו אשר השיבו ועל כן ויקרא בקול גדול להשמיע לכל ואמר כה אמר ה' יען כי מרית פי ה' כו' וז"א ויקרא אל איש האלהי' כו' שקריאה היא הרמת קול כנודע ומעגמת נפשו על אשר גרם לו הרעה הזאת נכנע לפניו ויחבש לו הוא עצמו את החמור וזהו ויהי כו' ויחבש לו החמור לנביא מי היה החובש הלא הוא אשר השיבו לרמוז לו אע"פ שהנבאתי אתה הוא הנביא בעצם ואני משרתך ועל כן לא נקרא נביא בזה הפסוק כי אם האיש האלהים ולאח"כ לא כן כי אם אשר השיבו סתם בלי תואר נביא ועל פי דרכו הודיע כי אחרי שמעו הנבואה הזאת פסק מלאכול וזהו ויהי אחרי אכלו לחם ואחרי שתותו כי הוא הלחם אשר אמר למעלה ויאכל לחם בביתו וישת מים כי מיד ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו כו' יען כי מרית כו' ותאכל לחם ותשת מים כו'.
פסוק כה:גם אפשר כיון באומר ויהי אחרי אכלו ואחרי שתותו ויחבוש כו' שלא הפסיק בין אכילה ושתייה לחבישת החמור ללכת כי לא בירך על המזון כמי שאוכל דבר אסור שאינו מברך אלא מנאץ והיה מיתתו ע"י אריה אפשר כי לבל יאמר ירבעם כי העגל אשר אליו היה זובח ומקטיר על המזבח שאיש האלהים התנבא נגדו הוא המיתו שהוא מכח פני שור עליון שהיה ממשיך דרך טומאותיו כי אדרבה לא המיתו כי אם האריה הנגדיי אל השור. עוד יתכן במה שעשה יתברך שהממית אותו הוא יהיה השומר אותו והוא כי הנה באכילה אשר אכל ושתה היה טוב ורע טוב כי על ידו זכה האחר למצות ג"ח עד גדר שע"י הלגימא ההיא זה זכה להיות נביא אמת וא"כ מכ"ש שיגדל זכות איש האלהים יותר מזה כי הלא יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני עושה העני עם ב"ה הנה שזכות עשה איש האלהים באשר אכל ושתה ומצד אחר חייב את ראשו למלכו של עולם והוא יתברך אינו מנכה זה בזה כי אם את הרע וגם את הטוב נקבל מאת האלהים אפי' שניהם בדבר אחד והנה יראה כי מלאך החסד הוא פני אריה ועל ידי גמילות חסד זה באכילה ושתיה ההיא נתחייב מיתה וזכה ע"כ להורות זה היתה מיתתו ע"י מלאך החסד בלי צער כלל וגם הוא הוה שאמרו וזהו שלא עשה האריה בו שום פגם כדרכו שדורס ואוכל.
פסוק כו:וזה מאמר הזקן ויתנהו ה' לאריה וישברהו וימיתהו לומר שבמדת רחמים היה שנתנו ה' לאריה שהוא בפת"ח הלמ"ד כאו' להאריה הידוע הוא אל המלאך פני אריה וע"כ לא דרס ולא אכל ממנו כ"א וישברהו שהכניעו והתיש כחי וימיתהו בלבד ויתכן כי הוא היה המלאך אשר צוהו לבלתי אכול ושתה שם כמאמרו למלך כי כן צוה אותי בדבר ה' שהוא צווי המלאך בשמו ית' הוא מיכאל הנקרא אריה שמצד החסד ובכן יתכן מה שאמר איש האלהים למלך כי כן צוה אותי בדבר האלהים ולא פי' מי אשר צוה אך אחשבה שהטמין ברמז שהוא מיכאל שעול' כמספר תיבת צוה ואשר אמרנו שהורה ענין זה מה שלא עשה בו האריה חבורה עם היות דרכו לדרוס ואכול הוא מה שאח"כ ביאר הנביא הזקן לבניו לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור שהיא השגחת חסד שלא עש' בו פגם מהטעם הנזכר וגם לא שבר את החמור למען ינשא משם עליו ואשר קרא את גופו נבלה עם היותו צדיק ונביא הוא כענין מאמרם ז"ל על פסוק נתנו אח נבלת עבדיך שארז"ל אם היו רשעים למה קורא אותם עבדי ה' אלא כיון שקבלו עונשם קראם עבדיך והלא יקשה מי הגיד להם שעל רשעי' ידבר אולי הם צדיקים שניתן להם רשות לפגוע בהם על שלא מיחו בעושי רשעה אך הוא על כי שינה כי את החסידים קרא בשר ואת עבדי ה' נבל' ע"כ אמר אין זה כי אם על שבחטא מתו כי רשעים היו ועל דרך זה על כי בעונו מת קראו נבלה אך על צדקתו האריה בעצמו היה משערו כמדובר:
פסוק כז:וידבר אל בניו לאמר כו'. הנה אומרו לאמר הוא בלתי צודק כי אינו לאמר לזולת אך הנה אין ספק כי בניו מיאנו להניח את אביהם ללכת באומרם פן יפגענו האריה ההוא וימיתנו או בטבע כי האריה ממית את המתקרב אליו או בהשגחה כי כאשר המית האריה את האוכל כן ימית את המאכיל על כן לא ירצו בניו לחבוש את החמור לאביו כ"א אדרבה יעכבו בידו שלא ילך שמה כי שם יהיה לו למזכיר עון להתפש על כן הוצרך אביהם לדבר להם תחלה ענין שאחרי כן ישמעו ממנו להכין הליכתו והוא לדבר להם כי לא בטבע היה הדבר ההוא ואשר האריה שהמיתו הוא שאמרו אין זה כי אם שכאשר ע"י הגמילות חסד שעשיתי עמו זכיתי להנבא אמת בשם ה' כך הוא אשר על ידי זכיתי האריה שהוא מצד החסד על הזכות ההוא משמרו וא"כ איפה ודאי הוא של מי שעל ידי זכה שישמרנו שלא ימית אותו כי אדרב' מצוה גוררת מצוה כי כאשר זכיתי לעשות עמו חסד האכילה אזכה לעשות עמו חסד הקבורה וא"כ לא אמות כי אחוה כי קבור אקברנו ושלום יהיה לי והוא במה שכתבנו שעלה בדעתו כי מצוה היה עושה משלשת הטענות שרמז לו באומר השיבהו אתך כו' כי אפי' מה ששקר כיזב באומרו גם אני כמוך חשב כי מותר לשנות לעשות מצוה וע"פ הדברים כאלה ירצו בניו לחבוש את החמור לאביהם ולהניחו ללכת וז"א וידבר אל בניו לאמר כי הקדים ודבר להם דברים כדי לאמר אח"כ חבשו לי את החמור שאלך ויחבושו ע"י כן ולא מיאנו ואמר שקברו בקברו אשר כרה לעצמו למען שים עצמותיו גם המה עם עצמותיו כאשר צוה לבניו ויספדו לו הוי אחי כלו' שאם היה מת בכבודו בעירו היו סופדים ואומרים הוי אחי והוי הודו אך עתה שפנה הודו כי מת בעונו פנה הודו וכבודו ולא נספד כי אם הוי אחי על האהבה שהיתה לו כאחוה:
פסוק לג:אחר הדבר הזה שראה ירבעם את כל הנוראות האלה בין מיבושת ידו בין משפך הדשן וקריעת המזבח ומיתת איש האלהים על שאכל לחם במקום הטמא ההוא אשר טימאו ירבעם עם כ"ז לא שב ירבעם מן דרכו הרעה אך מה ששב הוא מלהיות כהן משרת מקטיר בבמה כאשר הוה בבא איש האלהים שם פן יקרנו כאשר קרא איש האלהים על מזבח שאת כהני הבמות ישרוף במזבח ויירא שישרפנו יאשיהו במזבח וכן ראשי עם לא רצו להיות כהני במות מדאגה מדבר זה כי את עצמות כהני הבמות ישרוף במזבח המלך יאשיהו על כן וישב שהוא ששב מהיות כהן במות ויעש מקצות העם הם הגרועים הנמשלים אחריהם כי החשובים לא היו רוצים גם כן ופירשום גם הם כמוהו וכא הענין עד גדר שתחת אשר בתחלה מי ומי אשר היה יכול להיות כהן במות כי לגדולה היה בעיניהם עתה נהפך כי כל הבא ימלא ידיו ויהי כהני במות ואין מכלים כי החשובים היו פורשים ובזה כבדה אשמת ירבעם ביותר כי כאשר בפרוש הוא מהיות כהן במות היו פורשים ראשי עם כי החלו להבזות בעליהם ופסיליהם בעיניהם כך אם היה הוא פירש מהע"א לגמרי היו פורשים כלם ושבים אל אלהי עותם ה' וזהו ויהי בדבר הזה האמור לחטאת בית ירבעם מלבד כל הקודם כי בדבר זה הכביד עונו עד להכחיש ולהשמיד כו':
