פסוק א:וַיְהִי יָמִים רַבִּים, עבר זמן, וּדְבַר־ה' הָיָה אֶל־אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: עברו שנתיים ללא גשם כדברך, וכעת לֵךְ הֵרָאֵה אֶל־אַחְאָב, פגוש אותו, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. אני מורה לך להחזיר את הגשם לארץ, שהרי הכרזת שלא יבוא מטר אלא על פי דברך.
פסוק ב:וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל־אַחְאָב. ובינתיים, כיוון שלא ירד גשם ודבר לא צמח, היה הָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן.
פסוק ג:וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל־עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת, הממונה על כל ענייניו. ובמאמר מוסגר: וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת־ה' מְאֹד. אולם הוא לא היה רק אדם הדבק ברצון ה' שחי בחצר הדבקה בבעל.
פסוק ד:וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה'. איזבל העמידה את פולחן הבעל בבסיס מלכותה, ועל כן הורתה להרוג את כל נביאי ה'. עֹבדיהו מצא שתי מערות גדולות. וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בּכל מְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם. דאג להאכילם ולהשקותם. הסתרת מאה נביאים שהיו מבוקשים על ידי השלטונות והזנתם בעת רעב הייתה משימה מורכבת ביותר.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל־עֹבַדְיָהוּ לאחר שהזמינוֹ: לֵךְ וסייר בָּאָרֶץ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל־הַנְּחָלִים. בדוֹק היכן מצויים מים. אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, עשב למאכל הבהמות, למרות המחסור בגשם, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה, ולא יושמדו כל הבהמות.
פסוק ו:וַיְחַלְּקוּ לָהֶם לגזרות אֶת־הָאָרֶץ, האזור, שאותו הכירו, לַעֲבָר־בָּהּ –אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ, לסייר בחלק אחד של הארץ, וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָד לְבַדּוֹ.
פסוק ז:וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ. אליהו הגיע כדי לפגוש את אחאב, כפי שהצטווה. וַיַּכִּרֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו וַיֹּאמֶר: הַאַתָּה זֶה, אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ?
פסוק ח:וַיֹּאמֶר לוֹ אליהו: אָנִי הוא. לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ אחאב: "הִנֵּה אֵלִיָּהוּ".
פסוק ט:וַיֹּאמֶר עֹבדיהו: מֶה חָטָאתִי כִּי־אַתָּה נֹתֵן אֶת־עַבְדְּךָ בְּיַד־אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי?! מה פשעי שיצדיק את הריגתי בידי אחאב?!
פסוק י:חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם־יֶשׁ־גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־שָׁלַח אֲדֹנִי אחאב שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ. כבר זמן רב הוא מחפש אותך בכל מקום, וְאָמְרוּ: "אָיִן". איש לא ידע היכן אתה. וְהִשְׁבִּיעַ אחאב אֶת־הַמַּמְלָכָה וְאֶת־הַגּוֹי שיגלו לו את מקומך, כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה, מצא אותך. אחאב ידע שהבצורת תלויה בגזרתך, ואף הפסקתה תלויה בדברך. על כן הוא חיפש אותך בכל מקום כדי שתתחדש ירידת הגשמים.
פסוק יא:וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר: "לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ".
פסוק יב:וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ, וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל, אל אֲשֶׁר לֹא־אֵדָע. הרי אינך הולך ממקום למקום ככל האדם. אתה נישא ברוח ה', ולכן אתה עלול להיעלם שוב בהיעדרי. וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב, וְאם לֹא יִמְצָאֲךָ – וַהֲרָגָנִי. והרי עַבְדְּךָ יָרֵא אֶת־ה' מִנְּעֻרָי, ולא ראוי שתגרום למותי.
פסוק יג:הֲלֹא־הֻגַּד לַאדֹנִי – לך אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה', וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ – חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם.
פסוק יד:וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר "לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ", ובסופו של דבר – וַהֲרָגָנִי, ומה יעלה בגורלם של מאת הנביאים?!
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו. כדי להרגיע את דאגתו של עֹבדיהו הוא נשבע לו שהפעם לא ייעלם.
פסוק טז:וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד־לוֹ, וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ, שכן עתה ידע את מקומו.
פסוק יז:וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת־אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר, מסכסך, מזהם וממיט צרות על יִשְׂרָאֵל, בכך שאתה גורם למניעת הגשם?!
פסוק יח:וַיֹּאמֶר: לֹא עָכַרְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם־אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ עכרתם את ישראל בַּעֲזָבְכֶם אֶת־מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים.
פסוק יט:וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ, כנס אֵלַי אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַר הַכַּרְמֶל, וְהזמן גם אֶת־נְבִיאֵי הַבַּעַל – אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה – אַרְבַּע מֵאוֹת איש, שכולם היו אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. איזבל טיפחה אותם ודאגה לפרנסתם מחשבון בית המלוכה.
פסוק כ:וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבֹּץ אֶת־הַנְּבִיאִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל.
פסוק כא:וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם, וַיֹּאמֶר: עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים, מדלגים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, בין שני הענפים, שתי הבליטות או: בין שתי המחשבות?! עד מתי תהססו ותתלבטו בלא להכריע?! העם לא עבר לדת או לאמונה אחרת. תודעתו הייתה סינקרטיסטית, כלומר הוא חי בתערובת של תורת ישראל עם פולחנים אחרים, בלא לראות סתירה בין היסודות השונים של דתם. עתה דורש מהם הנביא להחליט – אִם־ה' הָאֱלֹהִים – לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם־הַבַּעַל – לְכוּ אַחֲרָיו. אל לכם להחזיק בשתי האמונות בבת-אחת. וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר, משום שלא הבינו כלל את עקרון הבלעדיות. הם היו בטוחים שיוכלו להחזיק בפולחן אלילי בצד האמונה בה' ועבודתו.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל־הָעָם: ידוע לכם כי אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי. אמנם אליהו ידע על הנביאים המוחבאים, אבל לא ראה בהם נביאים שחייהם בטוחים, שהרי נעלמו עקב פסק דין מוות שגזרה עליהם איזבל. וּנְבִיאֵי הַבַּעַל – אַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.
פסוק כג:וְיִתְּנוּ־לָנוּ – להם ולי. שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ אותו עַל־הָעֵצִים של המזבח, וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי אותו עַל־הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. נכין שני קרבנות פר בשני מזבחות נבדלים.
פסוק כד:וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם־ה'. וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־יַעֲנֶה בהורדת אֵשׁ שתשרוף את קרבנו – הוּא הָאֱלֹהִים האמתי. וַיַּעַן כָּל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר. זוהי הוכחה ניצחת.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים. וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. הוא חוזר ומבהיר את התנאים. אליהו הציע שהם יבחרו את הפר, משום שרצה למנוע מהם את הטענה שבחירתו בפר המסוים היא שגרמה.
פסוק כו:וַיִּקְחוּ אֶת־הַפָּר אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם־הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד־הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל, עֲנֵנוּ! וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה. וַיְפַסְּחוּ, דילגו מעַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. הקפיצות והריקודים נהגו בפולחנים אליליים שונים. הטקס הנלהב שלהם נמשך זמן מה.
פסוק כז:וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל, קולכם שקט מדי, כִּי־אֱלֹהִים הוּא – בציניות, הוא אחראי על עולם ומלואו ולכן הוא עמוס מאוד – כִּי־שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ, אולי הוא עסוק עתה בשיחה או עוסק בבעיה כלשהי, וְכִי־דֶרֶךְ לוֹ, אולי יצא לדרך ואיננו שומע, או: אולי הוא עושה את צרכיו. אוּלַי יָשֵׁן הוּא – וְאם תצעקו חזק יותר – יִקָץ, יתעורר.
פסוק כח:נביאי הבעל לא התייחסו לאירוניה שבדבריו. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ, חתכו את בשרם כְּמִשְׁפָּטָם, כמנהגם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד־שְׁפָךְ־דָּם עֲלֵיהֶם מתוך אקסטזה או סיגוף עצמי מכוון.
פסוק כט:וַיְהִי כַּעֲבֹר שעת הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, אמרו שלפי נבואתם יש להמתין עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה, הזמן שבו מעלים את קרבן המנחה. וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. לא היה מי שהקשיב להם, ולכן לא זכו לקול ולמענה.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל־הָעָם: גְּשׁוּ אֵלַי. וַיִּגְּשׁוּ כָל־הָעָם אֵלָיו, וַיְרַפֵּא, תיקן אֶת־מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס. המזבח העתיק לה' שנותר במקום מן התקופה שהיה מותר לעבוד לה' בבמות. לחלופין, זה היה המזבח שבנה אליהו, שהרסו כהני הבעל בקפיצותיהם האקסטטיות, ואולי עשו כך כדי לבזותו.
פסוק לא:וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ לצורך שיקום המזבח שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יַעֲקֹב, אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־ה' אֵלָיו – אל יעקב לֵאמֹר: יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. יעקב נקרא ישראל. הואיל וכל ישראל נקראים על שם יעקב, הוא בנה מזבח הבנוי מאבנים כמניין בני יעקב, שבטי ישראל.
פסוק לב:וַיִּבְנֶה אֶת־הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה', וַיַּעַשׂ תְּעָלָה המקיפה שטח של כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. שטח שבו אפשר לזרוע סאתיים זרעים – למעלה מדונם.
פסוק לג:וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים, וַיְנַתַּח אֶת־הַפָּר וַיָּשֶׂם אותו עַל־הָעֵצִים.
פסוק לד:וַיֹּאמֶר: מִלְאוּ, מַלאו אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ, וישפכו אותם עַל־הָעֹלָה וְעַל־הָעֵצִים שתחתיה. וַיֹּאמֶר: שְׁנוּ, שִׁפכו פעם נוספת – וַיִּשְׁנוּ. וַיֹּאמֶר: שַׁלֵּשׁוּ, שִׁפכו פעם שלישית – שַׁלֵּשׁוּוַיְשַׁלֵּשׁוּ.
פסוק לה:וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ, וְגַם אֶת־הַתְּעָלָה מִלֵּא־מָיִם.
פסוק לו:וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, כשהגיע זמן הקרבת קרבן המנחה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע לכול כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק לז:עֲנֵנִי, ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי־אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים, וְאַתָּה הוא שהֲסִבֹּתָ אֶת־לִבָּם אֲחֹרַנִּית. היה ראוי שישראל יראו נסים ומופתים ויכירו את מעשיך בעולם בכל שעה, אך אתה אינך מראה להם את אותותיך תמיד. מנגד מושכת את לבם עבודת הבעל, שהיא צבעונית ומרשימה הרבה יותר. כך אתה בעקיפין מסובב את לבם ומטה אותו הלאה ממך. אליהו לא חסך בדברים גם כלפי אלוקים.
פסוק לח:וַתִּפֹּל אֵשׁ־ה' וַתֹּאכַל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הָעֵצִים וְאֶת־הָאֲבָנִים וְאֶת־הֶעָפָר, ואפילו אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָה מסביב לִחֵכָה, כִּלתה, והם התייבשו.
פסוק לט:וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם בהשתאות, וַיֹּאמְרוּ: ה' הוּא הָאֱלֹהִים! ה' הוּא הָאֱלֹהִים! זו האמת.
פסוק מ:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם: עכשיו, כשנוכחתם לדעת מה עניינם של נביאי הבעל, תִּפְשׂוּ אֶת־נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל־יִמָּלֵט מֵהֶם. וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן, שאיננו רחוק מהר הכרמל, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
פסוק מא:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, שנכח בטקס, אף על פי שלא עשה דבר: עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כעת יכול אתה לעלות לביתך, כִּי אני שומע את קוֹל הֲמוֹן, המיית הַגָּשֶׁם.
פסוק מב:וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל־רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר, התכופף, כרע אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו. תנוחה זו שימשה לריכוז בתפילה.
פסוק מג:לאחר זמן מה – וַיֹּאמֶר אֶל־נַעֲרוֹ: עֲלֵה־נָא גבוה יותר בהר והַבֵּט דֶּרֶךְ־יָם, בדרך הפונה אל הים. וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר: אֵין מְאוּמָה. אינני רואה דבר. וַיֹּאמֶר: שֻׁב, הסתכל שוב אם מגיע ענן כלשהו מהים, וכך שֶׁבַע פְּעָמִים.
פסוק מד:וַיְהִי בַּפעם השְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הנער: הִנֵּה־עָב, ענן קְטַנָּה כְּכַף ידו של אִישׁ עֹלָה מִיָּם. וַיֹּאמֶר אליהו: עֲלֵה אֱמֹר אֶל־אַחְאָב: "אֱסֹר, קשור את הסוסים למרכבה וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם. וסע מהר כדי שהגשם לא יעכב אותך בדרך".
פסוק מה:וַיְהִי עַד־כֹּה וְעַד־כֹּה, עד שהספיקו לרתום את הסוסים, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל. זה היה קץ הבצורת. וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. ביזרעאל, שהיה מקום קטן משומרון, שכן ארמון החורף של מלכי ישראל.
פסוק מו:וְיַד־ה', כוח גדול הָיְתָה אֶל־אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, כרך חגורה על מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד־בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה. בכוחות על-טבעיים רץ אליהו ריצה ממושכת לפני הסוסים הדוהרים עד בית אחאב ביזרעאל. מעשה זה ביטא את עצמתו של אליהו מצד אחד; ואת הכבוד שביטא כלפי המלך מצד שני. אולי אליהו כיבד את אחאב בריצה זו, משום שאחאב נכח בשחיטת כל נביאי הבעל ולא מחה, אף שהם חסו תחת אשתו.
