פסוק א:בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה בתה):
פסוק ג:על לב הנערה. דברים המתישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה:
פסוק ז:וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאמות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול:
פסוק יג:אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:
פסוק יד:חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל חרפה בכל מקום גדוף:
פסוק טו:נאות לכם. נתרצה לכם, לשון (מ"ב יב ט) ויאותו:
פסוק טו:להמל. להיות נמול, אינו לשון לפעול אלא לשון להפעל:
פסוק טז:ונתנו. נו"ן שניה מדגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן ונתננו:
פסוק טז:ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב, לקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים (פסוק כא) את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:
פסוק כא:שלמים. בשלום ובלב שלם:
פסוק כא:והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:
פסוק כב:בהמול. בהיות נמול:
פסוק כג:אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:
פסוק כה:שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה המנו:
פסוק כה:אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:
פסוק כה:בטח. שהיו כואבים ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:
פסוק כז:על החללים. לפשט את החללים:
פסוק כט:חילם. ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עשה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם:
פסוק כט:שבו. לשון שביה לפיכך טעמו מלרע:
פסוק ל:עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו ואגדה, צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין:
פסוק ל:מתי מספר. אנשים מועטים:
פסוק לא:את אחותנו. ית אחתנא: