א ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃ ב לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃ ג לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר׃ ד וּבָנוּ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִֽאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ ה וְעָמְד֣וּ זָרִ֔ים וְרָע֖וּ צֹאנְכֶ֑ם וּבְנֵ֣י נֵכָ֔ר אִכָּרֵיכֶ֖ם וְכֹרְמֵיכֶֽם׃ ו וְאַתֶּ֗ם כֹּהֲנֵ֤י יְהוָה֙ תִּקָּרֵ֔אוּ מְשָׁרְתֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ יֵאָמֵ֖ר לָכֶ֑ם חֵ֤יל גּוֹיִם֙ תֹּאכֵ֔לוּ וּבִכְבוֹדָ֖ם תִּתְיַמָּֽרוּ׃ ז תַּ֤חַת בָּשְׁתְּכֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה וּכְלִמָּ֖ה יָרֹ֣נּוּ חֶלְקָ֑ם לָכֵ֤ן בְּאַרְצָם֙ מִשְׁנֶ֣ה יִירָ֔שׁוּ שִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם תִּֽהְיֶ֥ה לָהֶֽם׃ ח כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֹהֵ֣ב מִשְׁפָּ֔ט שֹׂנֵ֥א גָזֵ֖ל בְּעוֹלָ֑ה וְנָתַתִּ֤י פְעֻלָּתָם֙ בֶּאֱמֶ֔ת וּבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם אֶכְר֥וֹת לָהֶֽם׃ ט וְנוֹדַ֤ע בַּגּוֹיִם֙ זַרְעָ֔ם וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעַמִּ֑ים כָּל־רֹֽאֵיהֶם֙ יַכִּיר֔וּם כִּ֛י הֵ֥ם זֶ֖רַע בֵּרַ֥ךְ יְהוָֽה׃ י שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃ יא כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ כֵּ֣ן ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כָּל־הַגּוֹיִֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
רוח וכו׳. רוח נבואה מה׳ היתה עלי ר״ל כל התנחומין שאני אומר לא מלבי המה כי אם בדבר ה׳:
פסוק א:
יען. בעבור כי ה׳ משח אותי לבשר את הענוים ושלחני לעשות תחבושת לנשברי לב ר״ל לנבאות נחמה להמצטערים על איחור הגאולה:
פסוק א:
לקרוא. לנבואת על שבויי ישראל שיצאו לחפשי:
פסוק א:
ולאסורים. לנבאות על האסורים בגולה שיפתח מאסרם וילקחו מן הגלות:
פסוק ב:
לקרוא. לבשר שיבא מה׳ שנת רצון לישראל עת נקמה מהאומות:
פסוק ב:
לנחם. נקמת האומות יהיה לתנחומין לאבלי ציון על הצער שסבלו:
פסוק ג:
לשום וכו׳. לשום דבר לאבלי ציון וחוזר ומפרש מהו ואמר לתת להם פאר במקום האפר שהיו מתפלשין בו בזמן האבל:
פסוק ג:
שמן ששון. כי לפעמים מושחים בשמן לרפאות המכה לכן אמר שמן ששון העשוי להתענג:
פסוק ג:
מעטה תהלה. עטיפת שבח והלול במקום רוח כהה וחשיכה:
פסוק ג:
וקורא להם. כי אם יקרא אותם אילי הצדק כי יהיו גדולים כמעשה הצדק:
פסוק ג:
מטע ה׳. אשר ה׳ נטע אותם להתפאר בהם:
פסוק ד:
ובנו חרבות עולם. יבנו הערים החרבות מימות עולם ר״ל מזמן רב:
פסוק ד:
שוממות ראשונים. הערים השוממות מימים ראשונים יקומו וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ד:
וחדשו. יבנו מחדש הערים החרבות והשוממות מדור ראשון וכפל הדבר פעמים רבות לחוזק רב:
פסוק ה:
ועמדו זרים. הכשדים הזרים יעמדו וירעו צאנכם ובני נכר יעבדו אתכם בחרישת השדה ועבודת הכרם:
פסוק ו:
כהני ה׳. נשיאי המקום:
פסוק ו:
יאמר לכם. יהיה נאמר עליכם:
פסוק ו:
ובכבודם תתימרו. אתם תהיו מרוממים בהכבוד שיש עתה אל האומות כי לכם יבוא:
פסוק ז:
תחת. במקום הבושת שהיה לכם יהיה לכם משנה פי שנים מהכבוד:
פסוק ז:
וכלימה. ותחת הכלימה שהיה להם בגלות ירונו וישמחו בחלקם הטוב שאתן להם:
פסוק ז:
לכן. בעבור הכלימה שהיה להם מן העכו״ם לזה יירשו בארצם ירושה כפולה ומרובה:
פסוק ז:
שמחת עולם. כי לא יגלו עוד מארצם:
פסוק ח:
אוהב משפט. לכן נכון הדבר שיקבלו ישראל את הטובות האלה:
פסוק ח:
שונא גזל בעולה. אפי׳ בהבאת העולה אני שונא אם בא מגזל וכמ״ש והבאתם גזול וכו׳ הארצה אותה (מלאכי א):
פסוק ח:
פעולתס. שכר פעולתם אתן באמת:
פסוק ח:
וברית עולם. ברית המתקיים לעולם אכרות להם:
פסוק ט:
ונודע בגוים זרעם. זרע ישראל יהיה ניכר בחשיבות:
פסוק ט:
וצאצאיהם. הבנים היוצאים מהם יהיו נודעים בתוך העמים וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ט:
כל רואיהם. כל הרואה אותם יכיר בהם אשר הם זרע המבורך מה׳:
פסוק י:
שוש אשיש. אז יאמר ישראל שוש אשיש בתשועת ה׳ תגל נפשי בעזר אלהי:
פסוק י:
כי הלבישני וכו׳. ר״ל סבב אותי בישע ובצדקה כלבוש המסבב את הגוף וכמעיל המעטף את הלובשו:
פסוק י:
כחתן. כמו החתן אשר יגדיל פארו וכמו הכלה אשר תתקשט כלי תכשיטים:
פסוק יא:
כי כארץ. כמו הארץ מוציאה צמחה אחר שנרקב ונפסד הגרגיר הזרוע וכמו הגנה המצמחת הדברים הנזרעים בה אחר ההפסד כן יצמיח ה׳ לישראל צדקה והלול: