פסוק א:הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה עַל, אל יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית, הראשונה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,
פסוק ב:אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר׃
פסוק ג:הקדמה אישית קצרה: מִן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיָה דְבַר־ה' אֵלָי, וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים, השכם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. כבר עשרים ושלוש שנים אני מנבא לכם, אך השפעת דברַי מזערית.
פסוק ד:לא אני בלבד פונה אליכם – וְשָׁלַח ה' אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִאִים. על חלקם יש רק שברי ידיעות שהרי לא נכתבה נבואתם בספר. גם הם נשלחו הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא־הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ.
פסוק ה:כולנו דיברנו אליכם לֵאמֹר: שׁוּבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם – וּבכך תשְׁבוּ עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם. תשבו בארצכם לנצח.
פסוק ו:וְאַל־תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם, וְלֹא־תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְלֹא אָרַע לָכֶם כתוצאה ממעשים כאלה.
פסוק ז:וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, נְאֻם־ה', לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם – לְרַע לָכֶם.
פסוק ח:לָכֵן, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֶת־דְּבָרָי –
פסוק ט:הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־כָּל־מִשְׁפְּחוֹת, עמֵי הצָפוֹן, נְאֻם־ה', וְאֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי, וַהֲבִאֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל־יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה שבכל האזור סָבִיב, וְהַחֲרַמְתִּים. הבבלים יבואו בצבא המורכב מכל עמי הצפון ויתקפו את האזור כולו, לא בפלישה חד-פעמית אלא תהא זו מתקפה לשם השתלטות על הארץ. גם הגויים שאתם תולים בהם תקוות יאבדו, וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה, שממה והשתוממות וְלִשְׁרֵקָה, תופעה ששורקים עליה מתימהון, וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.
פסוק י:וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם את כל סימני החיים האנושיים: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל רֵחַיִם, הנשמע בכל מקום המיושב בבני אדם המכינים את מזונם, וְאוֹר נֵר, המאיר לאנשים את הלילה. כל אלה יאבדו –
פסוק יא:וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה ולְשַׁמָּה, וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, שבארץ ישראל וסביבותיה – עמון, מואב וכיוצא בהם, אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שמרדו בו, במשך שִׁבְעִים שָׁנָה.
פסוק יב:וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד, אזכור לרעה עַל־מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעַל־הַגּוֹי הַהוּא, העם הבבלי, נְאֻם־ה', אֶת־עֲוֹנָם וְעַל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, בבל, וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ – את מלך בבל על עמו וארצו לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.
פסוק יג:וְהֵבֵאתִי עַל־הָאָרֶץ הַהִיא – בבל אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ – אֵת כָּל־הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר־נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־הַגּוֹיִם. בסוף ספר ירמיה מופיע קובץ נבואות על הגויים, ונכללות בו נבואות פורענות לבבל.
פסוק יד:כִּי עָבְדוּ־בָם גַּם־הֵמָּה, גם הבבלים ישתעבדו תחת ידיהם של גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים, הם מדי ופרס, וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.
פסוק טו:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי: קַח אֶת־כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה, הכעס וגם הרעל הַזֹּאת, שאותה אתה רואה, מִיָּדִי, וְהִשְׁקִיתָה אוֹתוֹ, ביין התרעלה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם.
פסוק טז:וְשָׁתוּ אותו וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ, ישתוללו ויתרוצצו כמשוגעים, מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֹתָם, בתוכם.
פסוק יז:ובחזון – וָאֶקַּח אֶת־הַכּוֹס מִיַּד ה' וָאַשְׁקֶה, הגשתי את כוס התרעלה, אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי ה' אֲלֵיהֶם:
פסוק יח:אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת־מְלָכֶיהָ, אֶת־שָׂרֶיהָ – לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה, לְשַׁמָּה, לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה, כידוע לנו עכשיו, בשעה שהדברים נכתבים. או: בבירור.
פסוק יט:ממלכת יהודה עמדה כמובן בראש מעייניו של הנביא, אבל לא רק היא ומדינות קטנות כמוה ייחרבו, אלא גם אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־שָׂרָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ
פסוק כ:וְאֵת כָּל־הָעֶרֶב, כנראה עמי ערב עד המדבר וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ, ממלכה צפונית, אולי ארם וכיוצא בה וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים – וְאֶת, את אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־עַזָּה וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד, שבחלקה נחרבה, אולי ביד מלך מצרים.
פסוק כא:אֶת־אֱדוֹם וְאֶת־מוֹאָב וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן
פסוק כב:וְאֵת כָּל־מַלְכֵי צֹר וְאֵת כָּל־מַלְכֵי צִידוֹן וְאֵת מַלְכֵי הָאִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם, ייתכן שמדובר בקרתגו, שאוכלוסייתה הגיעה מצור ומצידון ונדדה אל מעבר לים. או: שם כללי לאיי הים.
פסוק כג:אֶת־דְּדָן וְאֶת־תֵּימָא וְאֶת־בּוּז, בדרום ערב, וְאֵת כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה, עמים או שבטים שתספורת המיוחדת כללה פאות קצוצות.
פסוק כד:וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֲרָב וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר, שבטים ששכנו במדבריות סביב ארץ ישראל.
פסוק כה:ולא באזור ארץ יהודה בלבד – וְאֵת כָּל־מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל־מַלְכֵי מָדָי. גבולות האימפריה של נבוכדנאצר התרחבו מעבר לסהרון הפורה.
פסוק כו:וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל־אָחִיו, זה אחר זה, וְאֵת כָּל־הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ, בבל יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם.
פסוק כז:וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שְׁתוּ את כוס יין החמה וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ, תקיאו ותפלו וְלֹא תָקוּמוּ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם.
פסוק כח:ירמיהו מעמיד לפניו בחזונו עשרות ממלכות ועמים, קטנים וגדולים, ומשקה אותם רעל. וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת־הַכּוֹס מִיָּדְךָ כדי לִשְׁתּוֹת – וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ על כורחכם,
פסוק כט:כִּי הִנֵּה אפילו בָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ, ירושלים, אָנֹכִי מֵחֵל, מתחיל לְהָרַע – וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ?! האם אתם תצאו חפים?! לֹא תִנָּקוּ, כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
פסוק ל:וְאַתָּה, ירמיהו, תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, ממקומו, ממקור הקודש יִתֵּן קוֹלוֹ. שָׁאֹג יִשְׁאַג שאגות גדולות שוב ושוב עַל־נָוֵהוּ שנחרב. בקריאות הֵידָד כּקולות העידוד ההדדיות של דֹרְכִים, דורכי הענבים, כך ה' יַעֲנֶה, יקרא בקול אֶל, על כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
פסוק לא:בָּא שָׁאוֹן, רעש מלחמה עַד־קְצֵה הָאָרֶץ, כִּי רִיב לַה' בַּגּוֹיִם, נִשְׁפָּט הוּא לְכָל־בָּשָׂר, מתדיין עמם, ואת הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב. נְאֻם־ה'.
פסוק לב:כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל־גּוֹי, מלחמה כוללת, וְסַעַר גָּדוֹל יֵעוֹר, יתגבר מִיַּרְכְּתֵי, מקצה אָרֶץ.
פסוק לג:וְהָיוּ חַלְלֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ כה רבים עד שלֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ. לְדֹמֶן, לזבל עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ. לא יהיה מי שידאג לגוויות המוטלות על פני האדמה, והן יירקבו.
פסוק לד:הֵילִילוּ, יללו, הָרֹעִים, מנהיגי העמים, וְזַעֲקוּ, וְהִתְפַּלְּשׁוּ בעפר, אַדִּירֵי, מנהיגי הַצֹּאן, כִּי־מָלְאוּ יְמֵיכֶם, הגיע זמנכם לִטְבוֹחַ, וּתְפוֹצוֹתִיכֶם, אתם תתפזרו וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה, ככלי יקר ועדין, שבנפלו הוא מתנפץ לרסיסים ללא תקנה, וצער שבירתו מרובה.
פסוק לה:וְאָבַד מָנוֹס, בריחה, מפלט מִן־הָרֹעִים, וּפְלֵיטָה תאבד מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן.
פסוק לו:קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים נשמע וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן, כִּי־שֹׁדֵד ה' אֶת־מַרְעִיתָם, צאנם.
פסוק לז:וְנָדַמּוּ, ישתתקו, או: יחרבו נְאוֹת הַשָּׁלוֹם, המקומות השלווים מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף־ה'.
פסוק לח:קול הרועים ויללתם עולה על כי נבוכדנאצר, שעלה עכשיו למלוכה, עָזַב, יצא כַּכְּפִיר, כמו אריה צעיר, מסֻכּוֹ, מקום משכנו בסבך העצים. ראוי לרועים שייללו על כך כִּי־הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה, לשממה מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה, החרב המצערת, הגורמת ייסורים וכאב, וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ של ה'.
