פסוק א:בֶּן־עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה היה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת־יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה. אמותיהם של מלכי יהודה מצוינות תמיד בשמותיהן, שהרי זהות אביהם ידועה בדרך כלל כקודמיהם בשושלת.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוֹיָקִם. צדקיהו מצטייר בספר ירמיה כאדם מורכב שאף שהיה מעוניין להיטיב, בסופו של דבר הביא את המדינה, תחת לחצי שריו ויועציו, לידי חורבן. את מעשיו הרעים יש אפוא להבין בהקשר של פעולתו הציבורית, ולא כתיאור אופיו הפרטי –
פסוק ג:כִּי תחת שלטונו של צדקיהו עַל־אַף, להכעיס את ה' הָיְתָה, נעשתה הרעה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, עַד־הִשְׁלִיכוֹ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו. ההידרדרות הכללית לא פסקה עד שהגיע הזמן להגלות את יהודה. המאורע הציבורי שגרם לכך — וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל. אף על פי שצדקיהו נשבע אמונים לנבוכדנאצר, שהמליך אותו, בעצת יועציו חבַר צדקיהו למלכים אחרים ופתח במרד נגד מלך בבל.
פסוק ד:וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, טבת בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, הוּא וְכָל־חֵילוֹ, עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ. לא הייתה זו מלחמה קלה, ולצדקיהו לא היה כוח משמעותי להיאבק נגד הבבלים. וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, מעין חומה נמוכה או מבנה מוגבה מול חומת העיר סָבִיב.
פסוק ה:וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, השנה האחת-עשרה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. המצור ארך כשנה וחצי, ולא נראה שהיה נמרץ ביותר. מלך בבל לא הרס לבוא אל העיר, אלא החניק אותה אט-אט, מפני שבין כה וכה לא היה בכוחה להחזיק מעמד.
פסוק ו:בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי, תמוז בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר. ייתכן שלשרים ולעשירים עוד נשאר משהו בביתם, וְאולם לֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ, לכלל תושבי העיר.
פסוק ז:וַתִּבָּקַע, נפרצו חומות הָעִיר, וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אנשי הצבא שליוו את בית המלוכה יִבְרְחוּ, ברחו וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר בלַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין־הַחֹמֹתַיִם, החומה הכפולה אֲשֶׁר עַל יד גַּן הַמֶּלֶךְ בחסות החשכה, וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב. אף שהעיר הייתה מוקפת במצור, כנראה את הנקודה הזאת הכשדים לא הביאו בחשבון או שלא ראו לנכון להפנות אליה כוחות. כך עלה ביד הבורחים לחמוק, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. ייתכן שתכננו לבקש מחסה במדינה שכנה בעבר הירדן.
פסוק ח:וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂיגוּ אֶת־צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ, וְכָל־חֵילוֹ, חייליו, שכמובן היו מהירים יותר ויכלו לברוח ביתר קלות, נָפֹצוּ מֵעָלָיו, והפקירו את המלך, שלא היה איש מלחמה, ואף היה מוקף בבני משפחתו.
פסוק ט:וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ צפונה אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה שבְּאֶרֶץ חֲמָת, בצפון סוריה. נבוכדנאצר עצמו לא ישב ליד ירושלים, אלא ניהל את המערכה מרבלה, שהייתה קרובה יותר למרכז שלו בבבל. וַיְדַבֵּר המלך נבוכדנאצר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים. דיבורים קשים על כך שצדקיהו מרד בו, ואף האשמה נוקבת בהפרת שבועת האמונים שנשבע בשם ה' לממליכו. אולי בגלל כעסו על הבגידה דן נבוכדנאצר את צדקיהו בצורה חמורה מהרגיל.
פסוק י:וַיִּשְׁחַט, ציווה לשחוט מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו, וְגַם אֶת־כָּל־שָׂרֵי יְהוּדָה, שנשארו עם צדקיהו או שנתפסו בפני עצמם, שָׁחַט בְּרִבְלָתָה לפניו.
פסוק יא:וְרק לאחר שראה את כל הזוועות שעושים בבני משפחתו ובמקורביו — אֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, בשלשלאות נחושת. אף ששום סכנה לא נשקפה מצדקיהו, הובילו את צדקיהו כפי שמובילים פושעים, על מנת להשפילו. וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּבֶלָה, וַיִּתְּנֵהוּ בבֵית־הַפְּקֻדֹּת, מעין בית סוהר. שם ישב עַד־יוֹם מוֹתוֹ.
פסוק יב:ולאחר שירושלים כבר הייתה כבושה כחודש ימים, ומן הסתם עשו בה מעשי ביזה והרג כדרכו של צבא כובש, בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, הממונה על ההוצאות להורג, לאו דווקא מי שאחראי ישירות על התליינים, אלא מי שמוטל עליו להשליט סדר לפי דרכו, ועָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וקיבל ממנו הוראות כיצד לפעול בִּירוּשָׁלִָם. נבוזראדן לא עשה דבר מדעת עצמו אלא נהג כאילו הוא עומד לפני המלך, אף שהמלך היה בפועל רחוק.
פסוק יג:וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־ה', המקדש וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם הקטנים וְאֶת־כָּל־בֵּית הַגָּדוֹל, בתיהם של האנשים הגדולים שָׂרַף בָּאֵשׁ. ייתכן שבתי הגדולים הודגשו משום שקל היה יותר לשרפם. מכיוון שנבנו לעתים בשילוב של אבן ועץ, כמו בית המקדש, הצתתם הביאה לכליונם הגמור.
פסוק יד:וְאֶת־כָּל־חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת, נלוו לאותו רַב־טַבָּחִים. הריסת החומות נועדה למנוע את שיקום העיר באותה מתכונת. ואכן הן נשארו הרוסות עד זמנו של נחמיה בתחילת ימי הבית השני.
פסוק טו:וּמִדַּלּוֹת הָעָם, העניים וְאֶת־יֶתֶר הָעָם, שאינם דלים, הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ, שיצאו ונכנעו אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל, שכן המלחמה הייתה ארוכה וקשה וללא תקווה מרובה, וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן, ההמון הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים. כדרכם של הבבלים — ושלא כאשורים — נבוזראדן לא לקח עמו את כל תושבי יהודה. הוא בחר לקחת בשבי את האנשים החשובים ורק חלק מדלת העם.
פסוק טז:וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים, עובדי שדות. חלק מן העניים הושארו לשמש כחקלאים כדי שהארץ לא תהפוך לשממה.
פסוק יז:וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית־ה', שהציבם שלמה המלך לקישוט וקרא להם יכין ובֹעז, וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת, הבסיסים שעליהם ישבו הכיורים, וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת, מְכָל מים גדול אֲשֶׁר בְּבֵית־ה' — שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת־כָּל־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה. הם לא היו מעוניינים בכלים אלו, משום שלא מצאו בהם שימוש, ולא החשיבו אותם. בוודאי גם נשיאתם לבבל כמות שהם הייתה משימה קשה. לכן שברו אותם לחלקים נישאים, והבבלים לקחו עמם לבבל את חומר הגלם הרב והיקר.
פסוק יח:וְאֶת־הַסִּרוֹת, הסירים וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת, כלי זמר וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת, כלי איסוף הדם וזריקתו וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־יְשָׁרְתוּ בָהֶם במקדש לָקָחוּ.
פסוק יט:וְאֶת־הַסִּפִּים, שאף הם כלי קיבול נוזלים — כדים או ספלים וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת לחתיית הגחלים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַמְּנֹרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֶת־הַמְנַקִּיּוֹת, העמודים הניצבים בצדי השולחן, אֲשֶׁר מזָהָב — זָהָב, וַאֲשֶׁר־מכֶּסֶף — כָּסֶף, לָקַח רַב־טַבָּחִים. כלי הזהב והכסף נבזזו ונלקחו לבבל כמו שהם כדי לשמש בארמון הבבלי. מהם נשארו לאחר מכן מוצגים לראווה בארמון המלך הפרסי. כאשר התיר כורש ליהודים לעלות ולבנות מחדש את המקדש, הוא גם נתן להם מקצת הכלים שעוד נותרו בידיו.
פסוק כ:הָעַמּוּדִים היו שְׁנַיִם, והַיָּם אֶחָד, ופסלי הַבָּקָר הנושא את הים היו שְׁנֵים־עָשָׂר, עשויים נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר־תַּחַת הַמְּכֹנוֹת, במקום המכונות שבבסיס הכיורים, בסיסו של הים עוצב בדמויות בקר, אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה'. לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם של כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. כמות נחושת הכלים העצומה לא נשקלה או נמדדה.
פסוק כא:וְהָעַמּוּדִים הללו היו עצומים — שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה, כתשעה מ' קוֹמַת הָעַמֻּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אַמָּה יְסֻבֶּנּוּ, היקפו של כל עמוד היה שנים-עשר אמה, וְעָבְיוֹ אַרְבַּע רוחבי אֶצְבָּעוֹת, נָבוּב, חלול, כעין צינור ענק מקושט מבחוץ.
פסוק כב:וְכֹתֶרֶת עָלָיו — על כל עמוד, אף היא מנְחֹשֶׁת, וְקוֹמַת, גובה הַכֹּתֶרֶת הָאַחַת חָמֵשׁ אַמּוֹת. תבנית הכותרות הללו והעיטורים שעליהן מתוארים בפירוט בספר מלכים. וּשְׂבָכָה וְרִמּוֹנִים עַל־הַכּוֹתֶרֶת סָבִיב — הַכֹּל נְחֹשֶׁת. וְכָאֵלֶּה גם לָעַמּוּד הַשֵּׁנִי. שתי הכותרות היו זהות. וְכן הרִמּוֹנִים, רימוני המתכת של שני העמודים.
פסוק כג:וַיִּהְיוּ הָרִמֹּנִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה רוּחָה, בכיוון אחד, אולי בטור לולייני סביב העמוד, ובסך הכול — כָּל־הָרִמּוֹנִים מֵאָה עַל־הַשְּׂבָכָה סָבִיב. היו עוד רימונים אחדים שלא היו בתוך השורה.
פסוק כד:מלבד שלל המלחמה שלקח אתו נבוזראדן — וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים גם אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ, הכהן הגדול וְאֶת־צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה, סגנו וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף, פקידים גבוהים בבית המקדש שבידם מופקדים מפתחות הלשכות והאוצרות.
פסוק כה:וּמִן־הָעִיר עצמה, מחוץ לבית המלך או המקדש, לָקַח סָרִיס, שר גבוה אֶחָד אֲשֶׁר־הָיָה פָקִיד עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מפקד הצבא הרשמי, או: הממונה בפועל על אנשי המלחמה וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ, המקורבים למלך אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר ולא ברחו, או שברחו וחזרו בינתיים, וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ, המגייס ומונה את יוצאי הצבא, וְכן שִׁשִּׁים אִישׁ בעלי מעמד, אולי מחברי הסנהדרין הגדולה, מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בְּתוֹךְ הָעִיר. נראה שהוא הצטווה לשבות את כל הנמצא בעיר משכבת ההנהגה.
פסוק כו:וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה.
פסוק כז:וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת. אלה היו למעשה חברי הממשלה ויועציו של המלך צדקיהו, ואת כולם הרג נבוכדנאצר כשותפים באחריות למרידה. בכך וַיִּגֶל, גלה יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ.
פסוק כח:סיכום הגולים: זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר: בִּשְׁנַת־שֶׁבַע, היא גלות יהויכין, הראשונה – יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה;
פסוק כט:בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר, בכיבוש השני, לאחר שנלקחו עם יהויכין ראשי העם, ורבים נהרגו בינתיים במלחמה ומתו במצור, נלקחו מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם — מספר מועט יחסית ומבני מעמד נמוך יותר.
פסוק ל:השלב האחרון היה בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר, ובו הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. סך כָּל־נֶפֶשׁ שגלתה מיהודה: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. מספר זה מעיד שוב שלא הייתה זו גלות המונית, אלא בחירה מחושבת של גולים מתוך האוכלוסייה. הבבלים הגלו את בעלי המלאכה — במיוחד אלה שעסקו במלאכות שנחשבו לאסטרטגיות — נפחים, חרשי נחושת וכיוצא באלה, ואת שכבת העילית, מתוך הנחה שהנשארים לא ירצו ולא יוכלו לעורר מרד כלשהו.
פסוק לא:סופה של ממלכת יהודה היה חורבנם המלא של ירושלים, המקדש, ארץ יהודה ומבנה ההנהגה. כדי שלא לחתום בסיום כה קשה, מסופר כאן מה עלה בגורלו של יהויכין: וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ־יְהוּדָה. יהויכין הוגלה בשנת שבע למלך נבוכדנאצר, מדובר אפוא על למעלה מארבעים שנה לאחר עלייתו של המלך הגדול והחשוב ביותר שקם בבבל והפך אותה לאימפריה, ובינתיים כבר מת. בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בחודש השנים-עשר, אדר, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא, חנן אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל, שמלך אחרי אביו נבוכדנאצר, בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ, בשנה שבה הומלך, אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הַכְּלוּא, מבית הכלא, או ממחנה המעצר לשבויי המלחמה. יהויכין פורנס והוחזק שם במשך עשרות השנים האלו. יתרה מזו, היו לו שם ילדים, בין שנולדו קודם בואו לבבל או בתקופה שבה היה כלוא, ואף לצורכיהם דאג מלך בבל.
פסוק לב:ולא זו בלבד אלא — וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אויל מרֹדך טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. בוודאי ישבו בבית הסוהר שלו גם מלכי מדינות נוספות שנכבשו בידי נבוכדנאצר, ולא בתנאים טובים. הכתוב אינו מסביר ממה נבע מעמדו המועדף.
פסוק לג:יתר על כן — וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ. הוענקו לו בגדים חדשים של אדם חפשי, וְאָכַל לֶחֶם לְפָנָיו — לפני מלך בבל תָּמִיד, כָּל־יְמֵי חַיָּו.
פסוק לד:וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ־בָּבֶל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, עַד־יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו. יהויכין היה למעשה האחרון בשושלת מלכי יהודה מכיוון שאת בניו של המלך צדקיהו פקד נבוכדנאצר להרוג. סיומו של הספר מלמד שבית דוד לא נעלם. ואכן כל ראשי הגולה בדורות המאוחרים יותר התייחסו לבית דוד והיו מצאצאי יהויכין. כאמור, עניין זה אינו שייך לדברי ירמיהו, שנגמרו כבר בעניין הקודם, אבל הוא מספר על המדיניות הכללית, על קורותיה של ארץ יהודה ועל גורל מלכיה, ומתאר כיצד כבר בזמן בנו של נבוכדנאצר הופיע פתח של תקווה ליהודה, וחוט של חסד נמתח על מלכה.
