פסוק א:וצוהו את אשר תמצא אכול אכול את המגילה כאומר כל אשר תמצא בה פנים ואחור אכול אותו וקבלוהו בנפשך, וכאשר תאכל את המגילה הזאת לך ודבר אל בני ישראל.
פסוק א:ואפשר לפרש שהיו כל הנבואות האלה על היהודים אשר היו בירושלם אבל מאשר אמר לך בא אל הגולה נראה שלאותם שבבבל שלחו, וי"ת האכילה הזו מענין התחכמות מלשון דבש מצאת אכול דייך (משלי כה, טז) כמו שפירש בו הרב המורה, ואמר וארכיני ית נפשאי ואחכמיניה מה דכתוב במגלה הדא, (ב) וזכר הכתוב שכן עשאו הנביא שפתח פיו ואכל את המגילה רוצה לומר ששמעה וקבלה ולמדה היטב, (ג) והזהירו השם בטנך תאכל ומעיך תמלא רוצה לומר שלא יקיא דברי המגילה מתוך פיו אבל יאכיל בטנו מעט ממנה וכן ת"י ית נפשך תשבע, ואומרו את המגילה ענינו מן המגילה והוא כמו הם יצאו את העיר (בראשית מד, ד) שהוא כמו מן העיר, ואמר שאכלה ותהי בפיו כדבש למתוק לא שיערבו לו צרות ישראל ורעותיו אלא שהיה הנבואה משמח את הנביא ואעפ"י שהיה מייעודים רעים הרוח נבואיי היה מתוק מדבש, גם כי מתקו לו הייעודים הרעים ההם להיותם משפט אלהי כפי עונותיהם. והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק ד:ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר צופה נתתיך. אחרי שהבין הנביא כוונת השליחות האלהי אמר אליו השם בוא אל בית ישראל ודברת אליהם בדברי אשר אשים בפיך רוצה לומר אל תשנה דבר ממה שאומר אליך כי אינך צריך לשנות הדברים ולהעתיקם מלשון אל לשון, (ה) לפי שלא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אלא אל בית ישראל יהיה שליחותך והם מדברים בלשון הקדש כמוך, ואילו שלחתיך אל עם עמוק השפה וכבד הלשון היית צריך לשנות הדברים ולהעתיקם מהלשון אשר שמעת אל לשון המקבל אשר ישמעהו אבל כיון שלשונם כלשונך אינך צריך לשנות ולהעתיק הדברים אבל ודברת בדברי אליהם, (ו) גם אולי תחשוב שיהיה מונע לך הלשון לא מפאת הדברים אשר אתה תדבר אלא מפאת התשובה שישיבו אליך כי אם היו עמים רבים מתחלפי לשונות עמקי שפה וכבדי לשון לא תשמע דבריהם אבל אינך שלוח אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם רוצה לומר מהתשובה שישיבוך, הנה אם כן אין לך מניעה בלשון לשיבינו הם מה שאתה תדבר ולא גם כן לשתבין אתה מה שהם ישיבוך, ועל זה באו שני הפסוקים האלה ואין בהם כפל.
פסוק ד:ואמנם אומרו אחר זה אם לא אליהם שלחתיך הוא לשון שבועה כמו אם לא בתים רבים לשמה יהיו (ישעיה ה, ט) אם לא כאשר דמיתי כן היתה, כאילו אמר באמת ובשבועה אילו אליהם רוצה לומר אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון שלחתיך המה בלא ספק ישמעו אליך כי ירצו לדעת מה שתדבר ואף על פי שלא יבינו לשונך יבקשו מי שיפרש להם נבואתך, (ז) אבל בית ישראל לא יהיה כן כי לו יאבו לשמוע אליך לא מפני ששונאים אותך ומואסים דבריך אלא מפני שאינם אבים לשמוע אלי. והותרו בזה השאלה הד' והה'. כי כלם חזקי מצח כזונה וקשי לב המה ולא ירצו לשמוע את דברי, (ח) ולכן הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם (ט) לא תירא אותם ולא תחת מפניהם כי ידעתי שבית מרי ואנשים מורדים המה וידעתי שעמדו כנגדך בהוכיחך אותם, (י) ולכן כל דברי שאדבר אליך קח בלבבך רוצה לומר באהבה אמתית ובאזניך שמע אמרי, (יא) ולך בוא אל הגולה אל בני עמך היושבים בבבל מגולת יהויכין ואמרת אליהם כה אמר ה' אם ישמעו ואם יחדלו, והנה אמר ודברת אליהם ואמרת אליהם שתי לשונות בענין אחד להזהירו שפעם אחר פעם ידבר להם ויוכיחם כי אף על פי שלא יקבלו פעם אחת אולי יקבלו פעם אחרת, ועוד הזהירו שיאמר אליהם כה אמר ה' אלקים רוצה לומר הדברים האלה אינם מעצמי כי דבר ה' הם, ואומרו אם ישמעו ואם יחדלו אפשר לפרש שהם דברי השם אל הנביא אמור אליהם כן ואח"כ יעשו מה שירצו אם ישמעו ואם יחדלו מלשמוע, ואפשר לומר שגם אלה מהדברים אשר יאמר אליהם בתוכחתו שהשם אומר ששולח אליהם נביאיו לראות אם ישמעו דברו ואם יחדלו ממעשיהם הרעים.
פסוק יב:ואמנם אומרו ותשאני רוח וענינו שבמראה הנבואה נדמה לו כאילו רוח אלקים נשאתהו ללכת אל הגולה, ואומרו ואשמע אחרי קול רעש גדול רומז לביאת אויבי ה' בירושלם להחריבם ותגעש ותרעש הארץ מפניהם, ואפשר גם שירמוז הרעש הזה להסתלק מנהר כבר מקום נבואתו כבוד ה' ושכינתו ומבית המקדש ששמע רעש הנסיעה, והקול ההוא היה אומר ברוך כבוד ה' ממקומו רוצה לומר אל תחשוב אתה הנביא שבסור הכבוד והשכינה מקדש הקדשים שהוא היה מקומו לא יהיה ברוך ומהולל כבוד ה' כמו שהיה בהיותו על הכפורת בין שני הכרובים כי הנה ברוך ומהולל יהיה תמיד כבוד ה' אעפ"י שסר ממקומו, וישראל הם החסרים בהסרת הכבוד מביניהם אבל הכבוד עצמו תמיד הוא ברוך ומהולל, והרב המורה פירש ממקומו מלשון מדרגה וענינו ברוך כבוד ה' כפי מדרגת מציאותו ושלימותו.
פסוק יג:ואומרו אחר זה וקול כנפי החיות וקול האופנים ענינו אצלי שכאשר ראה נסיעת כבוד ה' ממקומו ראה גם כן שקול כנפי החיות רוצה לומר השפעת השכלים הנבדלים תהיה נוסעת מעל ישראל כאילו היו משיקות אשה אל אחותה נושקות זו לזו לעוף, כי משיקות הוא כמו חוברות אשה אל אחותה (לעיל א, ט), וכן שמע קול האופנים לעומתם שהוא רמז להשפעת הגרמים השמימיים שהכל נסעו מעזרת ישראל כי בנסוע השכינה מבניהם נסעו השפעות השכלים הנבדלים ושמירתם שהיו חונים סביבות ישראל לחלצם וכן הוראות הגרמים השממיים והשפעותיהם על ישראל לטוב כולם נסעו מעליהם, כי הנה עם היות שבמראה הראשונה לא נזכר קול באופנים הנה נזכר שם שהם ינשאו לעומת החיות וזהו קול האופנים הנזכר כאן רוצה לומר השפעתם, כי כמו שברצות השם להטיב ולחמול על עמו ונחלתו היו מלאכי עליון והאופנים לעומתם בעזר ישראל ושמירתו והגדלתו ככה כשהסתיר פניו נסתרו ונסתלקו העוזרים והשומרים כולם, ולכן אחרי קול כנפי החיות וקול האופנים אמר ששמע קול רעש גדול רוצה לומר שרעשה כל הארץ מחרבן ירושלם, (יד) ואומרו עוד ורוח נשאתני ענינו כאשר רוח נשאתני ותקחני כמו שאמרתי אז הלכתי מר בחמת רוחי רוצה לומר מר ונאנח בחמת רוחי ונפשי מנסיעת השכינה והשפעת החיות והאופנים אשר ראה, ונוסף ע"ז שיד ה' ומצותו ללכת שמה היה עליו בחזקה רבה, (טו) ולכן בא אל הגולה שהם אנשי ירושלם העומדים בבבל תל אביב שהוא שם מקום שהיו עומדים שם על נהר כבר, וישב שם ז' ימים משמים רוצה לומר משתומם מן המראה בהיותו בתוכם מבלי שידבר להם דבר, ובסוף שבע' ימים באה אליו נבואת צופה נתתיך כמו שיזכור, והותרה בזה השאלה הו'. ואפשר לומר שישב ז' ימים משמים ובאתהו הנבואה מקצה ז' ימים לרמוז שהיה גלותם וחרבנם על ביטול השמיטות שהיו לז' שנים:
פסוק טז:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם צופה נתתיך וגומר עד סוף הנבואה ואתה את נפשך הצלת. בעבור שהיה יחזקאל הנביא עומד משמים בתוך הגולה ימים רבים ולא ידבר (יז) הודיעו יתברך שהיה בזה חוטא ומסכן עצמו לפי שהוא נתנו במדרגת צופה לבית ישראל שמזהיר את העם בבוא עליהם האויב, ולכן כשישמע דבר השם ראוי שיזהיר אותם ממנו והוא אומרו והזהרת אותם ממני רוצה לומר ראוי שתזהיר אותם בשמי ומצדי, (יח) ועשה לו חלוקות שיפלו בדבר הזה והוא באמרי לרשע מות תמות רוצה לומר באמרי לך על הרשע שמות ימות בעבור רשעתו ואתה לא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרעה לחיותו רוצה לומר אם אתה לא הזהרת אותו שמות ימות בעונו או אע"פ שלא הזהרת אותו מהמות היה לך לדבר ולהזהיר את הרשע ההוא שישוב מדרכו הרשעה כדי לחיותו, הנה אם לא עשית דבר מזה הוא רשע בעונו ימות ואתה הוא ההורג אותו כיון שהיה בידך להצילו ולא הצלתו וזהו ודמו מידך אבקש (יט) אבל כאשר אתה הזהרת הרשע אע"פ שהוא לא שב מרשעו ולא חזר מדרכו הרשעה אע"פ שהוא בעונו ימות אין ספק שאתה את כנפשך הצלת כאשר הזהרת אותו, הנה אם כן בענין הרשעים צריך אתה להזהיר אותם כדי להציל את נפשך.
פסוק כ:ואמנם בענין הצדיקים גם כן צריכה מאד אזהרתך, כי הנה בשוב צדיק מצדקו ועשה עול אולי שיטעה בעצמו ויחשוב שבעבור שהיה צדיק כל ימיו אף על פי שעתה עשה עול יכפר לו האלקים ויעשה נכיתה במצותיו, ואין הדבר כן כי אני אתן מכשול לפניו והוא אחד משלוחי ההשגחה באופן שהוא ימות. והרד"ק פירש בשם אביו שהמכשול הוא שיצלח בכל מעשיו בעולם הזה כי פרי צדקותיו שהיה עתיד לו לעולם הבא יאכלנו בעולם הזה וכמו שאמר מרע"ה לא יאחר לשונאו (דברים ז, י) כמו שתרגם אונקלוס, ואומרו כי לא הזהרתו בחטאתו ימות ענינו ואולי כי בעבור שלא הזהרתו אתה הנביא בחטאתו ימות ולא תזכרנה צדקותיו אשר עשה כי אולי אילו היית מזהיר אותו ידע שצדקותיו אשר עשה לא יועילו לו בעשותו עול והיה שב בתשובה, אבל כיון שלא הזהרת אותו הרי אתה כרוצח אותו בידיך ולכן דמו מידך אבקש, (כא) אמנם אתה כי הזהרתו לאותו צדיק שלא יחטא בהיותו צדיק כי לא יעמדו לו צדקותיו והוא לא חטא ושמע בהזהרתיך, הנה אז עשית תועלת גדול ורב לעצמו ולעצמך, אם לעצמו לפי שחיה יחיה כיון שנזהר בדברי פיך ואם לעצמך לפי שאתה בזה את נפשך הצלת כיון שעשית מה שראוי לעשות לצופה הטוב, והנה לא עשה חלוקה אחרת מהצדיק שלא נזכר לפי שזה הוא בכלל מה שזכר ברשעים. והנה באה ליחזקאל הנבואה הזאת כדי להזהירו שלא יאמר מה לי ולצרה הזאת להזהיר לאנשים האלה ולהוכיחם ודיי לי בקישוט עצמי ואל אתגרה ברעה לקשט את אחרים, על כן הודיעהו השם שהוא נתנו צופה והיה הדבר מוטל עליו ואם ישמר מזה תענש עליו נפשו עונש גדול כל הימים:
פסוק כב:הנבואה השלישית תחילתה ותהי עלי שם יד ה' ויאמר אלי קום צא הבקעה עד ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך אל הרי ישראל. ויש בנובאה הזאת י"ג פרשיות. הראשונה, ותהי עלי שם יד ה'. השנית, ואתה בן אדם הנה נתנו עליך עבותים. השלישית, ואתה בן אדם קח לך לבנה. הרביעית, ואתה שכב על צדך. החמישית, ויאמר אלי ככה יאכלו. השישית, ויאמר אלי הנה נתתי לך. הז', ויאמר אלי בן אדם הנני שובר מטה לחם. הח', ואתה בן אדם קח לך חרב חדה. הט', כה אמר ה' אלקים זאת ירושלם. הי', לכן כה אמר ה' אלקים יען האמנכם. הי"א, לכן כה אמר ה' אלקים הנני עליך גם אני. הי"ב, לכן אבות יאכלו בנים. הי"ג, לכן חי אני נאם ה'. וראו לשאול בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק כב:השאלה הראשונה למה זה כשיצא יחזקאל אל הבקעה לדבר אתו האלקים ראה שם כבוד ה' ככבוד אשר ראה על נהר כבר, ומה צורך להראות לו הכבוד בכל פעם ופעם שבאתהו הנבואה האמנ' תרא' שבאו לו נבואו' אחרות רבות שלא ראה מזה דבר:
פסוק כב:השאלה השנית למה זה צוה השם לנביא בוא הסגר בתוך ביתך, ואמר לו הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך ולא תצא בתוכם כי הנה לא מצינו צורך בהסגרו ולא סופר בכתוב שאסרוהו ושעשו לו דבר מזה:
פסוק כב:השאלה השלישית במראת הלבנה שצוהו השם שיחקה עליה עיר ירושלם ויבנה עלי מצור וגומר ואמר אחריו ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר, ויראה שאין ענין למחבת הזאת כי הנה הלבנה וחקויה היתה מורה על מצור הכשדים שיצורו על ירושלם אבל המחב' מה לה לענין הזה בהורא', ורש"י כתב שהיה הקיר ברזל דוגמה לחומת ירושלם המפסקת בין הצבא והעיר וזה דבר שאין צורך בו כי הנה בחקוי עיר ירושלם אין ספק שחקק החומה הסובב אותה כי הוא גבול העיר ומה לו אם כן למחבת ברזל להורות על החומה, גם שהיה ראוי שיחקק החומה כמו שחקק העיר לא שיעשה אותה מחבת ברזל דבר בפני עצמו נבדל מהחיקוי ויקשה עם זה אומרו אות היא לבית ישראל כי האות ההוא לבית יהודה היה:
פסוק כב:השאלה הרביעית באומרו ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל אליו, ויקשה הפסוק הזה מפנים. האחד מה ענין השכיבה על הצד לא פרקדן ולא פניו למטה לארץ אלא על הצד ואם היה להודיע מספר הזמן שהתמידו בית ישראל בפשעם או בענשם מה ענין לשכיבה על הצד להמשיל זה, הב' מה ענין ושמת את עון בית ישראל עליו כי הפשע או העונש לא יאמר עליו שישימוהו על הצד כי לא יפול בו שימה, הג' שחזר לומר תשא את עונם ואמר ג"כ ונשאת את עון בית ישראל והוא כפל דברים, הד' מה לו להודיעו עתה עון בית ישראל אם הוא מלכות אפרים כמו שפירשו עליו המפרשים כולם כי הוא כבר היה נחרב בכמו ק"ל שנה קודם זה, והנבואות האלה כולם היו על חרבן ירושלם וגלות בית יהודה לא על גלות בית ישראל כל שכן שיזכור אותו אחרי מראת הלבנה המחוקקת על ירושלם, הה' מה ענין אומרו ואני נתתי לך את שני עונם ולמה יחיס האל יתברך זה לעצמו והיה לו לומר ושני עונם למספר שנים וגומר לא ואני נתתי לך כאילו הוא דבר עשאו האלקים:
פסוק כב:השאלה החמישית באומרו במספר ימים שלש מאות ותשעים יום, וביאר אחר זה שהיה יום לשנה ומה הם אם כן ש"צ שנים האלה, וכן אמר אחר זה וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה וגו' כי הנה יקשה עליו גם כן הדברים אשר העדותי על ימי בית ישראל, ובפי' הפסוקים אזכור על זה דעת חז"ל והמפרשים מבני עמנו ומפרשי הנוצרים ג"כ.
פסוק כב:השאלה השישית במה שצוהו ואתה קך לך חטין ושעורים וגו' ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר אתה שוכב על צדך ש"צ יום תאכלנו, והיא כי למה זה זכר שיהיה לחמו זה לחם עוני הש"צ יום שישכב על צדו השמאלי ולא אמר שיאכלנהו גם כן המ' יום שישכב על צדו הימני כיון שהיה הענין שוה בשניהם, ואם היה חלוף מה ביניהם מחייב זה מה הוא, והרב רבי דוד קמחי כתב שפירוש הכתוב זה בש"צ יום והוא הדין למ' יום ואין דבריו נכונים כי למה יקצר הכתוב מזה, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות אלה כולם:
פסוק כב:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע לנביא שיסגר בביתו לעשות שמה חקוי ירושלם בלבנה ומחבת הברזל ושכיבתו על הצד השמאלי והימני אחריו, ושאר המעשים שהראה לו בנבואתו רומזים ומורים על חרבן ירושלם וגלות העם הרעב והדבר והחרב הבא עליהם והגלות אשר יגלו, ועל זה באו לו נבואות מבארות הדברים שראה בכלל במראות וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק כב:ותהי עלי שם יד ה' וגומר עד ואתה בן אדם קח לך לבנה באה יד ה' והיא הנבואה לנביא ויצוהו שיצא אל הבקעה ושם ידבר אתו והיה זה כדי להראותו שמה כבוד ה' ככבוד אשר ראה על נהר כבר, (כג) וכן היה רוצה לומר שבבואו על הבקעה ראה בנבואתו החיות והאופנים הרקיע וכסא הכבוד אשר עליו, ולפי שהנבראים הם כבוד ה' בהיותם מורים על יכולת בוראם וחכמת ממציאם וכמו שאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג, ז), לכן קרא כאן המראה ההיא הכוללת סדרי הנמצאים כולם כבוד ה' כי המה כבודו, והנה הראהו עתה המראה ההיא מפני שהיה עתיד להודיעו חרבן ירושלם ולזה הראהו נסיעת השכינה והסתלקות ההשגחה מביניהם כי בכל מקום שנראה לו הכבוד היה לתכלית הזה, וזו היא המראה השנית שראה יחזקאל דומה לראשונה. ואמר ואפול על פני להגיד שהשתחוה כשראה הכבוד והבקעה ההיא היא בקעת בבל, ולפי ששם בלל ה' שפת כל הארץ בהשגחתו הנפלאה לכן הראהו שמה את כבודו ואת גדלו הנוסע.
פסוק כד:וסיפר שבא בו רוח אלקים ובמקום שהיה נופל על פניו העמידהו על רגליו וצוהו בוא הסגר בתוך ביתך, וכתב רש"י להראות שאינם ראויים לתוכחה, ולי נראה שצוהו כן לפי שהיה צריך להיותו יחידי סגור בביתו לחקות על הלבנה העיר ירושלם והמצור שיזכור אח"ז ולעשות הקיר ברזל ולשכוב על צדו השמאלי בראשונה ואחרי כן בימני ולעשות שאר המעשים שיזכור אחר זה שאין ראוי לעשותם ולא לראותם בנבואתו אלא בהיותו יחידי ומתבודד, (כה) ולכן אמר לו הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך כלומר הסגר בתוך ביתך כאילו אתה נאסר בעבותים, וכן תרגם יונתן הא גזרית בפתגמי עלך כאסור גדילן דאסרין בהון, ולכן לא תצא בתוכם רוצה לומר מבלי רשותי, ואם תאמר אתה צוית אלי לנבאת לעם הזה ואתה מצוה עתה עלי ההפך שלא אצא בתוכם ולא אדבר עמהם כן הדבר באמת כי לכל זמן ועת לכל חפץ, (כו) והנה עתה לשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח לפי שהם בית מרי וצריך להראותם משלים קודם התוכחה והייעודים, (כז) אבל בדברי אותך רוצה לומר כשאתן לך רשות לדבר או ככלותי לדבר אותך אפתח את פיך ואתן לך כח גדול ואז תוכיח' ואמרת אליהם כה אמר ה' רוצה לומר תאמר אליהם כל שליחותי, ואז המה יעשו מה שירצו השומע ישמע והחדל מלשמוע יחדל כי בית מרי המה ולא יחדל מהם כל דבר פשע. הנה אם כן לא אמר הנה נתנו עליך עבותי' מפני שנעשה כן בפועל אלא לצוותו שיסגר בביתו כאלו הוא אסור שם בחבלים. והותרו בזה השאלות הראשונה והשנית: