רש"י בשבר אשר הם שוברים נותנים לו את הכסף לשון הרא"ם הוסיף נותנים לו כו' מפני שמלת זה יהיה פרושו שלקט יוסף את כל הכסף בתוך השבר אשר היו שוברים בו עם השבר אשר היו שוברים שפירושו שקבץ הכסף והשבר יחד עכ"ל משמע שהוא מפרש שבר לשון תבואה וכן הבינו הרג"א בפי' שכתב דלא היה מלקט הכסף בתבואה רק שהיו נותנים לו הכסף בתבואה וע"י זה היה מלקט הכסף עכ"ל הרי משמע בפי' שהוא מבין מלת בשבר בתבואה ואינו אמת שהרי בפי' כתב רש"י למעלה בפרשת מקץ שבר לשון מכר ולשון קנין הוא וא"כ הכא הכי פירושו וילקט יוסף את הכסף וגו' בקניין אשר הם קונים או במכר אשר הם מוכרים ולפי שהלשון השני לא יפול הכא כלל כי איך שייך לומר וילקט הכסף וגו' ממכר אשר הם מוכרים וכי מה לו ולמכר שלהם ואם לא היו מוכרין היה הוא צריך לתת להם כסף ומה לשון וילקט יוסף וגו' גם אין לפרש בקניין אשר הם מוכרים או במכר אשר הם קונים שזה אין לו משמעות וע"כ מוכרחים אנו לפרשו בקניין אשר קונים ולשון זה גם כן אם היינו מפרשים אותו בקניין אשר הם קונים מאחרים לא שייך לומר עליו וילקט יוסף וגו' כי מה לו ולקניין שקנו מאחרים אלא צריכין אנו לפרש בקניין שהיו קונים ממנו וזה גם כן מכוון בלשון דמשמע בשעת הקניין שהיו קונים ממנו היה הוא מלקט הכסף והיאך יבא הכסף משעת הקניין אם לא נוסיף מלת נותנין שע"י הקניין היו נותנין לו הכסף לפיכך הוסיף רש"י ופי' שפירושו בקניין אשר הם קונים ממנו ונותנין לו הכסף:
פסוק יח:
רש"י כ"א תם הכסף כי אשר תם הכסף והמקנה וגו' לשון הרא"ם פי' כי אם תם כי כאשר תם כו' אבל לבי מגמגם כי אין טעם למלת אשר במקום הזה כי היה לו לומר כי תם הכסף לא כי אשר תם הכסף והרג"א חשב שהשיב על זה ואמר וז"ל ואין זה קושיא כי הוא מחובר למה שאחריו וכך פירושו כי כאשר תם הכסף בשביל זה נמות עכ"ל וכוונתו להמשיך כל המאמר עד למה נמות כלומר כי אשר תם הכסף וגו' ובשביל זה נמות ולמה נמות וגו' זה תוכן כוונתו אבל לא השיב כלום שאם כדבריו הרי חסר וי"ו מן לא נשאר והכי היה לו לכתוב כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני ולא נשאר לפני אדוני בלתי אם גוייתינו ואדמתינו ובשביל זה נמות ולמה נמות וגו' אבל מפני חסרון הוי"ו קושיות הרא"ם במקומה עומדת ואין תשובת הרג"א תשובה:
פסוק כד:
רש"י לזרע השדה שבכל שנה ושנה לשון הרא"ם לא בשנה הראשונה לבדה אבל לא ידעתי למה לא פי' זה גבי והיה בתבואת שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו לזרע השדה ולאכלם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם עכ"ל ואיני יודע למה הניחו בלא ידעתי כי היה לו לומר שאין זה כל כך קושיא שלא היה רש"י צריך לפרש זה למעלה גבי והיה בתבואות דפשיטא הוא דכל שנה ושנה נאמר דהא כתיב מיד אחריו וישם אותה לחוק וגו' לפרעה לחומש דמשמע לחוק עולם אבל גבי לזרע השדה יש כאן מקום טעות דה"א אדרבה מדכתיב וישם לחוק לחומש משמע דחומש שם לחוק מאז והלאה אבל ארבע הידות לזרע וגו' לא שם לחוק רק החומש שם לחוק שיהיה כמו שהיה בשנה הראשונה שפרעה יתן הזרע בכל שנה והם יתנו לו החומש בעד הזרע ולפי זה לא קבל פרעה בעד תשלומי הזרע הראשון רק שתי חמשית החמשית של השנה הראשונה והחמישית של השנייה כולה שהם נתנו בשנה השנייה אותו הזרע מן הארבע ידות שלהם אבל משם ואילך יתן פרעה הזרע בכל שנה ויקח בעדו החמשית מן התבואה שבכל שנה כך היינו יכולין לומר לפי משמעות של פסוק וישם יוסף לחוק וגו' לפרעה לחומש לכך הוצרך רש"י לפרש גבי לזרע השדה שהיה כן החק גם כן לזרע שבכל שנה ושנה יהיה כן הם יתנו לפרעה החמישית לעולם בעד הזרע הראשון והם יתנו הזרע בכל שנה ושנה ואין להקשות אם כן נימא אין הכי נמי ומנא ליה לרש"י לומר כן דס"ל לרש"י דהכי הוא משמעות פשטיה דקרא שכן היה תנאי הקניין לכל שנה כמו שאמר יוסף הן קניתי אתכם וגו':
פסוק כד:
חסלת פרשת ויגש.
פסוק כט:
רש"י שים נא ידך והשבע לי פי' במילה כדרך כל הנשבעים שנשבעים וחפץ בידם הקשה הרא"ם והרי טעם המילה שהיתה חביבה לו לא שייך אלא לאברהם לבדו מפני שהיתה המצוה הראשונה שנצטוה עליה ובאה על ידי צער אבל לא ליעקב ותירץ מ"מ נמשך המנהג גם לבניו אחריו והקשה על זה הרג"א והרי יוסף השביע את אחיו ולא מצינו שהשביע אותם במילה ותירץ כו' ע"ש ואין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דודאי יעקב יש לו להשביע במילה כמו אברהם דכמו שהשביע אברהם במילה מפני שהיתה חביבה עליו כן השביע יעקב במילה מפני שהיתה חביבה עליו אלא דחביבותה דיעקב היתה חביבות אחרת מחביבות דאברהם דחביבות אברהם היתה משום שהיתה מצוה ראשונה לו ונצטער עליה וחביבות יעקב היתה אדרבה דאעפ"י שלא נצטער עליה היתה בידו ולא היתה לו ערלת הטומאה מעולם וזהו חביבות שהרי נולד מהול כדאיתא בכמה מקומות דמשום הכי נקרא תם ולכך היה מנהגו להשביע בה מה שאין כן גבי יוסף ואחיו:
פסוק כט:
בא"ד רש"י אל נא תקברני במצרים סופה להיות עפרה כינים כו' הוצרך רש"י לומר כל הג' טעמים אע"פ שטעם דע"ז לבדו סגי מפני שמדברי יעקב נראה שהיה חושש לכולם כיון שבקש ג' בקשות אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם לפיכך פי' אלו ג' טעמים כסדרן שסדרן יעקב במשמעות דבריו כי בתחלה באל נא תקברני במצרים ק' לרש"י מ"ט ואמר משום דסופה להיות עפרה כנים אבל אין לומר הטעם שלא יעשוני מצרים ע"ז דאל"כ למה אמר במצרים דמשמע הא בגושן היה יכול לקוברו או אם ישימהו בארון כמו יוסף שפיר דמי דלית ביה אותו חשש ואי משום חשש שלא יעשוני ע"ז גם בגושן גם ביאור איכא אותו חשש ואם כן במצרים על כרחך ר"ל עיר מצרים שהיא מטרפולין עם כל ארצה זולת גושן והיאור קאמר דאי בגושן אל תקברני פה היה לו לומר דהא בגושן היה ואי ביאור אל תשימני בארון היה לו לומר אלא וודאי ה"ק אל תקברני בעיר מצרים ובכל ארצה שיש בה חשש מה שאין אותה חשש בגושן ולא ביאור ובארון והיא שסופה להיות עפרה כנים דבגושן לא היה כנים מפני שהיו בה ישראל כמו שכתב רש"י בפירוש גבי מכת הברד וה"ה לכל המכות וכ"ש בארון וביאור שלא היו בו כנים ואם היתה כוונת יעקב עכשיו משום חשש ע"ז גם בגושן וגם בארון וביאור היה אותו חשש אם היו קוברין אותו שם היו עושין ממנו המצרים ע"ז אלא ע"כ במאמר אל תקברני אין חשש אלא משום כנים ולכך אמר אח"כ ונשאתני ממצרים כלומר שמא תאמר א"כ תקברני בגושן גם זה לא תעשה אלא ונשאתני ממצרים והאי מצרים ר"ל גושן שהוא מארץ מצרים אשר שם היה וה"ה מכל ח"ל אלא איידי דהזכיר מתחלה במצרים אמר עכשיו נמי ממצרים דהא עכ"פ גושן בארץ מצרים הוא וחשש משום צער גלגול מחילות שאין מתי ח"ל חיין אלא בצער גלגול מחילות לכך אמר לו טוב לי שתשאני באויר העולם משאצטער בגלגול מחילות ואחר כך אמר וקברתני בקבורתם כלומר שמא תאמר אי משום גלגול מחילות א"כ תקברני בגושן או תשימני בארון וביאור ותקחו עצמותי עמכם כשתגאלו ממצרים גם זה אל תעשה כי חשש שמא בין כך ובין כך יעשוני מצרים ע"ז כי גם ביאור חשש ע"ז ע"י ספינות ויוסף לא חשש לזה שלא היה כן נחשב בעיני המצרים א"כ מה היה לו לעשות אבל יעקב חשש וידע יכולתו של יוסף לכך אמר תחלת קבורתי תהיה בקבורת אבותי ולא קבורת עצמותי וזהו וקברתני בקבורת' כלומר תחלת קבורתי תהיה בקבורתם ועכשיו אין מקום לקושיית מה שמקשין ג' טעמים הללו למה דאדרבה כל החששות האפשריות היה יעקב עכשיו מגלה ליוסף כדי שיזרזנו ויזהרנו בצואתו זאת יותר שיוליכנו למקום קברות אבותיו ואם היה לו חששות יותר היה הכל מגלה ליוסף כדי לזרזו ולאמצו ביותר במצותו זאת:
פסוק ל:
רש"י ושכבתי כו' ועוד מצינו בכל מקום לשון שכיבה היא הגויעה ולא הקבורה וישכב דוד עם אבותיו ואח"כ ויקבר בעיר דוד מקשין מאי אולמיה דהאי מהאי שהרי עוד קשה בפסוק זה מה שק' לרש"י בפסוק דהכא גופא ונ"ל דאינה קושיא כלל דוודאי אלים ואלים האי קרא מהאי קרא מתרי טעמים חדא משמעות הכתוב בשינוי לשונו שאם היה פי' וישכב דוד עם אבותיו ששכב עמהם בקבר המקום שהם היו קבורים שם היו לו לומר ויקבר בקבורתם כמו שכתב כאן בעיר דוד למה לי ואי משום שהכתוב כותב לכבודו לומר שנקבר בעיר מלכותו הוא ואבותיו היה לו לכתוב וישכב דוד עם אבותיו בעיר דוד ויקב' שם אלא ע"כ לומר שבא הכתוב לומר שהוא נקבר בעירו ואבותיו לא היו קבורים שם וא"כ ע"כ פי' וישכב עם אבותיו היא הגויעה ועוד נראה לומר רש"י ז"ל סמך על האמת הידוע לכל שהכל יודעים שאבותיו של דוד אינם קבורים בעיר דוד שהרי עיר דוד היא ציון שלכדה הוא בעת מלכותו שכן הוא פסוק מלא בשמואל ב' וילכוד דוד מצודת ציון היא עיר דוד ובלי ספק שקודם לכן לא דרו שם ישראל ואם כן פשיטא שאבותיו לא היו קבורים שם ועוד שהרי כל משפחות דוד ישבו בבית לחם דכתיב ישי בית הלחמי ובלי ספק שגם מתו שם ונקברו שם בבית לחם ודוד נקבר בעיר דוד שהיא ציון וא"כ ע"כ וישכב דוד עם אבותיו אין פירושו השכיבה אלא הגויעה וזה ברור נ"ל: