א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃ ג וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃ ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃ ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ ו וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃ ז וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃ י וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃ יב וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ יג וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃ יד וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃ טו וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ כ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃ כב וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
הנה אביך חולה. אז"ל אמר יעקב רבש"ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה בני ונעתר לו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. בקש החולי להרבה סיבות. הא' למרק העונות כי יש עונות שמתמרקין בייסורין כאמרם ז"ל עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקים ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבאו עליו יסורין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. סיבה אחרת כדי שידע האדם שנתקרב למיתה, שכל עוד שהוא בריא אולם הוא שוגה בהבלי העולם וטח עיניו מראות בדרכי התשובה, אבל כשרואה עצמו שחלה אז יראה עצמו שנתקרב למיתה וישוב אל ה' וירחמהו וה' יקבל תשובתו שנאמר תשב אנוש עד דכא. עוד סיבה אחרת כדי שתפרד הנשמה מן הגוף מעט מעט ומכל אבר ואבר כדי שלא תצטער בפרידתה, כי כשמתה פתאום יש לה צער באותה מיתה, כאז"ל (מ"ק כ"ח) מת פתאום זו מיתה חטופה, חלה יום אחד זו מיתה דחופה רבי חנינא אומר זו מיתת מגפה, ב' ימים זו מיתה דחויה, ג' ימים זו מיתת גערה, ד' ימים זו מיתת נזיפה ה' ימים זו מיתת כל אדם, ובאיכה רבתי אמר לד' ימים וה' ימים זו מיתה דחופה, לו' ימים זו מיתה האמורה בתורה, לז ימים זו מיתה של חיבה, יותר מכאן יסורים, א"כ בחולי יאפסו חושיו חושי החומר ואינן מרגישים צער המיתה, א"כ הוא שאל החולי. וא"ת למה לא שאלו לא אברהם ולא יצחק, סוד הענין הוא לפי שיעקב הוא סוף גלגולו של אדם ואם ימות האדם בלא חולי ילך ויתרעם על אדם הראשון לומר שהוא היה סבת המיתה לעולם, אבל כשיחלה ויצטער מחמת חוליו שאל מיתה בכל יום עתה אין לו תרעומת שאומר לו אתה שאלת המיתה. ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, נאמר לו שהוא שאל החולי כדי לצוות לבניו ולברכם בשעת מיתתו כדי שתסכים עמו השכינה, שאותה שעה אפסו חושיו חושי החומר, באותה שעה מתלבש צורה כמו שאז"ל שמראין לו לאדם מה שמתוקן לו לעולם הבא כמו מעשה דר' אבהו, ואותה שעה היא שמחת הנפש כמו שאמר יצחק בעבור תברכך נפשי, וזו היא ג"כ סבה אחרת ששאל יעקב החולי כדי שיברך בניו ותחול עליהם הברכה, ולזה לא לקח יוסף בניו כשאמר לו אל נא תקברני במצרים, אלא אחר שהכביד החולי אמר ויקח את שני בניו וכו':
פסוק א:
ויקח את שני בניו את מנשה ואת אפרים. אחר שאמר ויקח את שני בניו למה אמר את שמותם ואמר את מנשה ואת אפרים, ועוד את ואת למה, יאמר ויקח שני בניו מנשה ואפרים. אלא אפשר שיוסף ראה ג"כ שעתיד לצאת מהם זרע שאינו הגון ולזה המתין עד שעת המיתה ששם השכינה לדעת למה מזרעו יצא זרע שאינו הגון כמו ירבעם ויהוא, ולזה אמר את שני ולא אמר ויקח שני בניו אלא את שני בניו, וכן אמר את מנשה ואת אפרים לא הבנים אלא את הטפל לבנים את מנשה את הטפל למנשה ואת אפרים את הטפל לאפרים. אמר לו, יעקב ועתה שני בניך תדע מי גרם לזרעך ליצא ממנו זרע שאינו הגון, המקום הוא גרם הנולדים לך בארץ מצרים זה גרם אבל אני אעשה שיקראו על שמי כדי שלא יתגלה הגנאי כל כך ויאמרו אלו מבני יעקב ולא בני יוסף, כראובן ושמעון, הרי ראובן נאמר עליו ששכב את פילגש אביו ושמעון יצא ממנו זמרי ועכ"ז הם נחשבים ממנין השבטים, כן יהיו בניך ממניינם. אחר כן ראה שהם עובדי ע"א ובפרט ירבעם שעשה ב' עגלים גנאי גדול כזה לא עלה על לבו, אמר לו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, א"ל אתה אמרת שהמקום גורם והמקום כולם עובדי ע"א, וזהו שאמר בזה, המקום, ויאמר קחם נא אלי, כמו שאמר המתרגם קרבינון, אולי מדידי ומדידך מיעלו:
פסוק ב:
ויגד ליעקב. השכינה שהיא למעלה מראשותיו הגידה. הנה בנך יוסף, בא אז"ל כל המבקר את החולה נוטל אחד מס' מחליו, רמוז כאן, הנה גימ' ס', וכשבא יוסף נטל אחד ונתחזק וישב על המט"ה גימ' ס'. חסר אחד כשבא יוסף שהוא בן גילו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף נטל אחד ונתחזק וישב:
פסוק ו:
ומולדתך אשר הולדת. לא, מצינו שהוליד יותר, ועוד מהו אומר לך יהיו, ודאי שהם לו אם יוליד. יובן זה ממאמר הזוהר פ' ויצא דף קנ"ג ע"ב המאמר ארוך ע"ש שאומר שם בנימין לא שמש ערסיה ובנימין הוא למטה מהשכינה בעולם הנקבה וכשנמכר יוסף נכנס בנימין במדתו במקומו והוליד עשרה בנים מה שחסר מיוסף כמו שאמר ויפוזו זרועי ידיו, וקראם כולם על שמו כמו שאמר במדרש בלע ובכר וגו', ולזה אמר לו יעקב ומולדתך אשר הולדת יוצא לשני, רמז לו על בני בנימין שהם נחשבים לו הואיל ושמש במדתו:
פסוק ז:
ואמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. כוונתו לומר לו שאל תהי ברכתו קלה בעיניו, מקללתו תלמוד, ומה רחל שהיתה חביבה עלי וזהו שאומר מתה עלי רחל לאמר שמתה עליו רחל כמי שמתאונן עליה והזכיר שמה, והסבה היתה שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ולא נמצא עמה והקללה היתה בלא מתכוון וחלה. ואקברה שם בדרך כדי שילמדו כל העוברים ושבים ויזהרו מעונש הצדיקים וקללתם, ומשם ילמדו ק"ו לענשה של תורה ויאמרו, ומה אם יעקב שאמר דבר אחד בלא כוונה ולא היתה כוונתו לקלל לרחל ולא לשום אדם בחשבו שלבן מכזב כך שחלה הקללה, המתכוון לקלל ויודע למי מקלל לכ"ש, ומשם ילמוד לענשה של תורה, ומה אם ב"ו כך כ"ש לענשו של מקום, וכן ילמדו לברכתו של צדיק, ואז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, וכ"ש ברכת הצדיק וכ"ש וק"ו לברכתו של מקום כי מרובה מדה טובה ממדת פורענות, ומזה יקיימו התורה מפחדם מעונשיה ומקללותיה ויעשו מצותיה כדי שתחול עליהם ברכותיה, ולזה קברתיה בדרך, א"כ אל תהי ברכתי קלה בעיניך:
פסוק ז:
והרמב"ן כתב שהוא התנצלות, שאם תאמר איך אני מטריחך לקבור אותי במערה ואתה לא קברת את אמי שם כשם שקברת את לאה, אמר מתה עלי פתאום בדרך ולא הייתי יכול להוליכה שם מפני טורח הילדים וכובד המקנה ואילו היה מוליכם עמו לא היו מגיעים אלא אחר ימים רבים אע"פ שלא היתה המערה רחוקה כי אם חצי יום, ומפני זה אמר מתה עלי בדרך, אבל אני לא קברתיה בדרך כי אם ברמה שהיא עיר אחת בארץ בנימין, וזהו שאמר ואקברה שם בדרך אפרת, כי היה מספיק שיאמר ואקברה שם שכבר אמר בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, אבל בא לרמוז מה שדרשו ז"ל על פי הדבור קברה שם כדי שתהיה עזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, וזהו שאמר הנביא קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, ומפני זה, האריך הכתוב. ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, כלומר בדרך שיעברו בה בניה. וכל זה הוא דרך התנצלות ליוסף שלא יחר לו, אבל כונת יעקב היתה שלא להוליכה שם כי יתבייש מאבותיו אם יקבור שתי אחיות יחד ע"כ. ואחרי לחיכת עפר רגליו אומר שאם כן היה לו לכתוב זה אחר שאמר ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם שאני בבאי מפדן וגו' אע"פ שאני מטריחך, למה אמר בברכתו של יוסף, אלא לרמוז למה שאמרתי:
פסוק ז:
ובזוהר א"ר יהודה שלאה כל יומהא בפרשת ארחין קיימת ובכת בגיניה דיעקב כד שמעת מלוי דהאיך צדיקא רחל לא, נפקא לארחין לעלמא בג"כ זכתה לאה לאתקברא עמיה ורחל קיימא קבורתה בפרשת ארחין הה"ד מתה עלי עלי ודאי כלומר בגיני, בדרך, פירוש בשביל דרך דלא נפקת לארחין לעלמין כאחתה לאה דנפקת ובכת בפרשת ארחין בגיניה דיעקב זכתה לאתקברא עמיה, רחל דלא נפקת למשאל בהדיה קבורתה בפרשת ארחין ע"כ:
פסוק ט:
ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים. מה שאמר אלהים ולא אמר הוי"ה, אלא לפי שיעקב אמר לו מי אלה ר"ת מנשה אפרים, שכוונתו לומר שלא קראם כסדר שקודם היה לו לקרות אפרים שקודם הפרהו שיצא למלכות ואח"כ נשה בית אביו, וג"כ היה שם אלהים כסדר שתחילתו אל"ף ואחר מ' שהוא מנשה, ולזה אמר מי אלה היינו אלהים, כלומר שהוא הפוך, לזה אמר לו אשר נתן לי אלהים שרמוז בשמם ראשו וסופו, ולזה לקח אפרים בימינו ומנשה בשמאלו כדי שיהיה כסדר, ויעקב כשראה אפרים תחילתו אל"ף אמר זה ראוי לברכה קודם שישראל נקראו על שמו שנאמר הבן יקיר לי אפרים, ולזה אמר מי אלה שאינם מסודרים, ויוסף אמר אלהים שהפכם, ואמר לו ידעתי אבל כוונתי שאברכם בדין שאפילו מדת הדין תסכים עמי, ולזה שכל ידיו כדי שיהיה שם אלהים כסדר. ואמר לו יוסף בני ה"ם ס"ת מנשה אפרים סדר אב"ג ובהם ה' במלואו ה"א על כן קראתי למנשה קודם ואח"כ אפרים:
פסוק יא:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי, מלשון פלולין, כמו שאז"ל ויעמוד פנחס ויפלל ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פילולין לפני המקום, שחבטן ואמר על אלה ימותו כ"ד אלף. א"כ הוא מלשון תרעומת, וכן אמר יעקב כשראיתי פניך לא נתרעמתי אדרבא שמחתי כי הכרת פניך ענתה בך שלא חטאת כמו שאמר אחרי ראותי את פניך, את דייקא, כי עודך חי שלא חטאת, אבל עתה הנה הראני אלהים גם את, שראה משניהם יוצאים עובדי ע"א, גם את גימ' דחם, כלומר יש להם דת אחרת, הראה אותי אלהים גם את זרעך ס"ת ה"י ממת"ך, כלומר אתה חי וזרעך ממיתך שהם רשעים. ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וגו' ויקח יוסף את שניהם את אפרים מימינו משמאל ישראל. כשראה יוסף אביו מתרעם עליו על הזרע היוצא ממנו אמר אהפכם, לפי שאפרים יצא ממנו ירבעם שעשה שני עגלים, שחטא בעגל שהוא גדול שחטא והחטיא, אשימהו לשמאל אולי עין שמאל כהה, ואת מנשה בימין כי לא היה חטאו כ"כ. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעי"ר בגימ' יהושע ע"ה, שהיה מצעיר עצמו שנאמר והוא נער לא ימיש והיה בן מ' שנה וכה"א יהושע משרת משה, ועוד שהיה אפרים מצעיר עצמו שהיה משמש ליעקב לכך זכה שיצא ממנו יהושע ששמש למשה, וישראל עתידין להקרא בשמו ילד שנאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, א"כ זה ראוי לברכה, מה שאין כן במנשה שלא רצה לשמש ליעקב וללמוד אצלו, לזה אמר כי מנשה הבכור, בורכא בלשון גמרא הוא לשון גנאי, שהיה מתגאה שהוא בכור ולכך כי מנשה הבכור מלא, אמר לו יוסף כי זה הבכר חסר, אמר זה אני רואה שפל ברך א"כ ברך, כי מנשה הבכור גימ' שקר חן, כלומר אע"פ שהוא בכור שקר החן. ובמדרש והוא הצעיר וכי מן התולדות אין אנו יודעים שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר את עסקיו לפיכך זכה לבכורה:
פסוק טו:
ויברך את יוסף ויאמר. בא לברך לבניו והוא מברך ליוסף, אמר בזוהר את לרבות בניו ולא פרסם ברכתם לפי שראה שיוצא מהם רשעים, ולזה אמר ויברך את יוסף מי שדומה ליוסף שהוא צדיק כמוהו:
פסוק טו:
האלהים אשר התהלכו וגו' כלומר איני מחזיק טובה לעצמי שלא יצא ממני רשע, כי זכות האבות סייע וג"כ האלהים הרועה וגו' המלאך הגואל שגאלני מכל רע שלא יתגבר עלי היצר שנקרא רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע, יברך ג"כ הנערים שלא ישלוט עליהם. אין לך ברכה גדולה מזו, ויקרא בהם שמי לשבח ולא לגנאי כדי שתהיה שלשלת היחס אברהם יצחק ושמי ג"כ נזכר לשבח ולא יאמר עליהם זרע מרעים, ולזה יקרא בהם שמי, לפיכך אולי מזוהמת שכם שבא על דינה ואסנת בתו ועל זה עגל אחד בשכם, ולזה אמר יקרא שמי ושם אבותי אולי בזכות הג' תפסק אותה זוהמא, לזה יקרא בה שמי ויאמרו אסנת בת יעקב ולא בת שכם, לפי שאני הייתי סבה שיוסף נשאה כמו שאמר במדרש שתלה קמיע בצוארה וכתב בו יעקב כל המתדבק בזו כאילו מתדבק בזרעו של יעקב. וידגו לרוב אפילו איזה עון בא לידם כי אין צדיק בארץ לא תשלוט עליהם סטרא אחרא אלא יהיו כדגים שאע"פ שאוכלים הגדולים לקטנים אין עליהם עון לפי שהם נכסים מעינא דסטרא אחרא, ואם העון גדול, וזהו לרב, שאם עון רב תפרע מהם בקבר לא בזה העולם כדי שלא יהיה חלול השם שלא יתלו בעונם אלא יאמר הם בני אברהם יצחק ויעקב ולמה הם לוקים. לזה תפרע מהם בקרב הארץ קרי ביה בקבר הארץ:
פסוק טז:
ובזוהר דף רכ"ט ועל דא אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא ולא איערע פסול בזרעי דכולהו צדיקי ושלימי בשלימו בגין דאתפרק מכל רע ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא כלל ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים מ"ט אתחזו לאתברכא בגין דנטיר יוסף את קיימא קדישא ועל דא אמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, אחמי ליה רזא דברית דנטרי ליה אתחזי לאתברכא ואתחזי איהו לברכאן סגיאין בגין דא לכלהו יהב ברכא חד וליוסף ברכאן סגיאין דכתיב ברכות אביך גברו ע"כ. מכאן קצת ראיה למה שאמרנו:
פסוק כ:
ויברכם ביום ההוא לאמר. כלומר לפי אותו יום ולפי אותו הזמן באשר הם שם הן צדיקים. לאמר בך יברך ישראל, א"ל עתידין שיתברכו ישראל בבניך וכל מי שיש לו בנים יברכם שיהיו כמו בניך, א"כ לכך צריך להקדים אפרים שהוא לשון רבוי לשון פרי, למנשה שהוא לשון צער כמו שאמר נשני אלהים את כל עמלי, א"כ מאחר שבך יברך ישראל שהברכה התחילה ממי שהוא סימן ברכה שהוא כי הפרני אלהים וגו' ולא יתחילו ממנשה שהוא לשון שכחה וצער, וכוונת יעקב אבינו אינה אלא לשכך אזן של יוסף לפי שסמך ידו להסירה ואמר לו לא כן אבי, אבל יעקב כונה אחרת היתה לו בהקדמת אפרים, ולזה אמר לאמר תרי זמני. או נאמר שאמר לאמר ב"פ כנגד אפרים ומנשה, ולזה אמר הראשון מלא ו' לאמור גימ' זרע, הוא כנגד אפרים שיצא ממנו יהושע שהזרע מן הוא"ו, וכבר ידעת שהשמש הוא רמוז ביעקב ויהושע בלבנה ולית לה מגרמה ולא כלום, והוא"ו הוא ביעקב ולזה לאמור מלא, ולזה אמר יהושע שמש בגבעו"ן דו"ם, גימ' יעקב ע"ה, לפי שנתן לו יעקב הוא"ו ולזה אמר ביום ההוא מוטעם, רמז על אותו יום של לאמר שיהיה לו אמירה ודבור ועזר, לאמור גימ' עזר, בך יברך ישראל זה יהושע במ"ק כ"ב, היינו בך יברך ישראל, כלומר אע"פ שיוצא ממנו ירבעם עכ"ז עיקר ברכתם של ישראל היא מיהושע שהוא נחל להם הארץ וע"י נלקחה, ולהפיס דעתו של יוסף אמר לפי שראה יוסף זרע דלא מעליא יוצא ממנו ואע"פ שיעקב התפלל שלא יצאו כמו שאמר באומרו המלאך הגואל, וכן בזוהר שאמר דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא, כאן רמז לו שאם שום פסול יוצא ממנו הוא מצד דאזדמנת ליה סטרא אחרא אע"ג דלא קריב לגבה, ובשעה שבא לבית לעשות מלאכתו וכמו שאמר מלאכתו ממש מאותו הבל שנתיחד עמה, ולזה אמר לו לי הם. שאלולא דיוקנו של יעקב כמעט שקרב א"כ מחילי קא אתו לזה יקרא בהם שמי, ולזה לאמר לאמר ב"פ, אמירה ברמז ואמירה בפרהסיא, ולזה אמר הגואל ולא אמר שגאל כי פסול זרעו של יוסף נוגע ג"כ בו, כי לזה אמר ויקרא בהם שמי:
פסוק כא:
ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וגו'. עד עתה זכותי הגין עליכם מכאן ואילך אם אתם תהיו באגודה אחת בחבור אחד בלב אחד כמו שאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, וכמו שאז"ל ואהבת לרעך כמוך כאן כל התורה, וכלול אהבת המקום מק"ו, וכן המקום נקרא רעך שנאמר רעך ורע אביך וגו', אם אתם כאחד יהיה אלהים עמכם אע"פ שאתם בגלות הוא נמצא במקום אחדות ולא במקום פירוד, וכל עוד שהוא עמכם לא תרגישו בגלות, והשיב אתכם בשרו בגאולה, וזה יורה שאמר, ויאמר אל יוסף דבורו עם יחיד ואח"כ אמר והיה אלהים עמכם בלשון רבים, כי בניו לא היו שם. באותה שעה שאחר כן אמר ויקרא יעקב אל בניו, אלא כמו שאמרנו שצוהו שיהיו כולם כאחד, ואמר ואני נתתי לכם שכם, עיר שכם ממש, ושם קבורתך, א"כ מכאן ראיה בגאולה. או אמר ואני נתתי לך שכם גימ' שני, אתה תהיה לי שני במדות והיינו שכם משך, תמשוך לאני כי בהוייתי בחיים הייתי מקשטה ומתקנה כמו שאמר ויעקב נסע סכתה, ואמר אשר לקחתי מיד האמורי כי הוא לא לקח כי שמעון ולוי באו על העיר, אלא כמו שאמר המדרש בילקוט, לאחר ז' שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי, ע"ש בפ' וישלח: