א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ׃ ג י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃ ד אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם׃ ה בְּכָל־הָאָ֨רֶץ ׀ יָ֘צָ֤א קַוָּ֗ם וּבִקְצֵ֣ה תֵ֭בֵל מִלֵּיהֶ֑ם לַ֝שֶּׁ֗מֶשׁ שָֽׂם־אֹ֥הֶל בָּהֶֽם׃ ו וְה֗וּא כְּ֭חָתָן יֹצֵ֣א מֵחֻפָּת֑וֹ יָשִׂ֥ישׂ כְּ֝גִבּ֗וֹר לָר֥וּץ אֹֽרַח׃ ז מִקְצֵ֤ה הַשָּׁמַ֨יִם ׀ מֽוֹצָא֗וֹ וּתְקוּפָת֥וֹ עַל־קְצוֹתָ֑ם וְאֵ֥ין נִ֝סְתָּ֗ר מֵֽחַמָּתוֹ׃ ח תּ֘וֹרַ֤ת יְהוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהוָ֥ה נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי׃ ט פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְהוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם׃ י יִרְאַ֤ת יְהוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי־יְהוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו׃ יא הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים׃ יב גַּֽם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב׃ יג שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי׃ יד גַּ֤ם מִזֵּדִ֨ים ׀ חֲשֹׂ֬ךְ עַבְדֶּ֗ךָ אַֽל־יִמְשְׁלוּ־בִ֣י אָ֣ז אֵיתָ֑ם וְ֝נִקֵּ֗יתִי מִפֶּ֥שַֽׁע רָֽב׃ טו יִֽהְי֥וּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, הממונה על המקהלה או הנגנים, מִזְמוֹר לְדָוִד.
פסוק ב:
חלקו הראשון של המזמור עוסק בכבוד ה' בעולם. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים, מביעים בעצם הווייתם כְּבוֹד אֵל; ואת מַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד, מראה הָרָקִיעַ בסדריו ומהלכיו. הסיפור מתרחש גם בממד הזמן, כמו בממד המקום:
פסוק ג:
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, את כבוד ה' בעולם, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה, יביע דָּעַת. ואולם סיפור הבריאה מתרחש בעצם ההווייה והוא נטול מלים –
פסוק ד:
אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים מפורשים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם,
פסוק ה:
ואף על פי כן בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, הנחייתם, אמירתם המסמנת, וּבִקְצֵה תֵבֵל, עד קצה העולם יצאו מִלֵּיהֶם. למרות שהמלים אינן יוצאות מפה ולא נשמעות באוזן, הן ממלאות את העולם. לַשֶּׁמֶשׁ, הגרם הבולט בשמים שָׂם אֹהֶל, מקום משכן בָּהֶם.
פסוק ו:
וְהוּא – השמש בזריחתו, כְּחָתָן שיֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, הנראה קצת מסמיק ומאוד מאושר. ולאחר מכן, כאשר השמש מהלך בכל תוקפו, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, דרך מרוץ עצום שאינו נעצר לרגע.
פסוק ז:
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, המקום שממנו יוצא השמש, וּתְקוּפָתוֹ, היקפו עַל קְצוֹתָם של השמים, וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. זהו סיפורם של השמים, כפי שמתאר אותם מי שמסוגל לשמוע את הדברים שלא נשמע קולם. עתה ידובר בשבח התורה והמצוות. כאן באים שישה משפטים בתבנית אחת – תואר מסוים של התורה, ותכונה הקשורה אליו קשר מהותי:
פסוק ח:
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, ובתור שכזו היא מְשִׁיבַת, מעניקה מנוח לנָפֶשׁ. המציאות מלאה קרעים ופגמים, העולם מלא ערמה ומזימה, ואלו מסכסכים ומעייפים את הנפש, ואילו ההתבוננות בדבר מושלם משיבה את הנפש למקומה ומרגיעה אותה. עֵדוּת ה', התורה נֶאֱמָנָה ועל כן היא מַחְכִּימַת פֶּתִי. הפתי שאינו יודע ואיננו מבין, כאשר הוא אומר דבר, הוא מקלקל אותו. אולם אם אין הוא מנסה לפרש פירושים או להציע הסברים אלא מוסר דברי אמת כהווייתם, הרי הוא אומר דברי חכמה. אם כן עצם הנאמנות לתורה עושה את הפתי חכם.
פסוק ט:
פִּקּוּדֵי ה', המצוות, יְשָׁרִים, ובתור שכאלו הם מְשַׂמְּחֵי לֵב, כי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ המטרידים את הלב. מִצְוַת ה' בָּרָה, ברורה, בהירה ונקייה, ולכן היא מְאִירַת עֵינָיִם. כאשר יש ערבוב צללים וכתמים העין מתאמצת בראייה, וכשהם מרובים הם אף מטשטשים. מצוות ה', שהן בהירות וללא רבב, מאירות את העיניים.
פסוק י:
יִרְאַת ה', המבוטאת בתורה ומצוותיה, היא טְהוֹרָה ממגע זר, ולפיכך היא עוֹמֶדֶת לָעַד. ככל שדבר מורכב בגורמים חיצוניים כך הוא עלול להשתנות ולִכלות, משום שהוא מבוסס על זיקה לאחרים וכשלעצמו הוא חסר שלמות ונוטה להתפרק. לעומת זאת, דבר טהור הוא שמור יותר, משום שיש לו פחות מגע עם החוץ. הדברים נכונים גם לגבי דברים גשמיים, ועל אחת כמה וכמה – ביחס ליראת ה', שהיא טהורה באופן מוחלט, ולכן דבר לא יוכל לפגום בה, והיא תתקיים לעד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, ולכן צָדְקוּ כשהם יַחְדָּו. כאשר כל אחד מהמרכיבים אמתי, הרי שהם צודקים ומיושבים גם כשהם כולם ביחד. צירופם יחד לכדי תמונה שלמה הוא אפוא הבחינה המעידה על אמתותם.
פסוק יא:
ומכאן להגדרה רגשית יותר: דברי התורה, המצוות והמשפטים, הם הדברים הַנֶּחֱמָדִים, נחשקים יותר מִזָּהָב וּמִפַּז, זהב מובחר, אולי סוג מסוים של זהב, רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, מתיקות היוצאת ממיצי פֵרות וכדומה. דברי התורה מעוררים חמדה בלב יותר מזהב, ושלא כזהב הם מתוקים גם לחך.
פסוק יב:
חלקו השלישי של המזמור אישי ביותר: גַּם עַבְדְּךָ, המשורר, נִזְהָר בָּהֶם – בדברי המצוות, בְּשָׁמְרָם, בהיותו שומר אותם עֵקֶב רָב, בשלמות, עד לקצה האחרון. הצהרה זו צריכה כמובן סיוג, שהרי יש גם מכשולים שונים:
פסוק יג:
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין?! מי יכול לדעת מראש שמעשהו שגוי?! אנשים שוגים בלי שיהיו מודעים לטעויותיהם. מִנִּסְתָּרוֹת, דברים שאינני יודע עליהם ועל כן אני נכשל בהם, נַקֵּנִי, צריך אתה לנקות אותי, שהרי הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. גורם נוסף שעלול להביא לידי כישלון:
פסוק יד:
גַּם מִזֵּדִים, אנשים רשעים חֲשֹׂךְ, מנע את עַבְדֶּךָ. הגן עלי מאנשים שגורמים לי לעשות מעשים לא ראויים. אַל יִמְשְׁלוּ בִי הזדים, כדי שלא יאלצו אותי לעשות את רצונם. כאשר לא תחשוב לי את שגגותי ואת הנסתרות, ותביא בחשבון את האילוצים החיצוניים – אָז אֵיתָם, אהיה תמים, שלם וְנִקֵּיתִי, אהיה נקי מִפֶּשַׁע רָב.
פסוק טו:
ומסיים את מזמורו בתפילה קצרה: יִהְיוּ לְרָצוֹן, ימצאו נא חן בעיניך אִמְרֵי פִי, כגון אלו שאמרתי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי, מה שלא אמרתי בפי אך חשבתי בלבי לְפָנֶיךָ, ה', שאתה צוּרִי, החוזק שלי וְגֹאֲלִי מכל מיני צרות וסכנות.