פסוק א:מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. המזמור לא עוסק בחנוכת הבית אלא ברפואתו של דוד ממצוקתו הקשה. אולי שר את המזמור על ישועתו בזמן שחנך את ביתו בירושלים.
פסוק ב:אֲרוֹמִמְךָ, אספר גדולתך, ה', כִּי דִלִּיתָנִי, העלית אותי ממקום נמוך, מדכדוך וחולשה, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי, לא הנחת לאויבי לשמוח לִי, לנפילתי.
פסוק ג:ה' אֱלֹהָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ במצוקתי, וַתִּרְפָּאֵנִי.
פסוק ד:ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, שכן נטיתי למות, חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר, מלרדת לקבר.
פסוק ה:בשמחתו הוא קורא גם לאחרים: זַמְּרוּ לַה', חֲסִידָיו, וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כאשר אני מזכיר את קדושתו, או: כשאתם נזכרים בו.
פסוק ו:כִּי בן רֶגַע המציאות נתונה בְּאַפּוֹ, בכעסו, החיים וההצלחה נעלמים, וברגע חַיִּים מגיעים לאדם בִּרְצוֹנוֹ, בעת רצון של ה'. ובגלל החילופין הללו בָּעֶרֶב, בלילה הקודר, שבו בדרך כלל החולי מתגבר, והחיים והתקווה נעלמים, יָלִין החולה בבֶכִי, וְלַבֹּקֶר רפואה וישועה, ועמהם באה רִנָּה, שירה, או: שמחה.
פסוק ז:ופרטי הדברים: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי, בשלוותי, כשהכול הלך למישרין: "בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם". העולם נוהג כמנהגו, והוא יציב וקיים.
פסוק ח:ה', בִּרְצוֹנְךָ, כשרצית זאת – הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז, הקמתי מולי, כביכול, הרים עצומים המסתירים אותך, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ, ואז הָיִיתִי נִבְהָל. באותה שעה, כאשר חשבתי שאני נוטה למות, שטחתי בפניך תחינתי:
פסוק ט:אֵלֶיךָ, ה', אֶקְרָא, וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן:
פסוק י:מַה בֶּצַע, תועלת בְּדָמִי הנשפך, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת, קבר. כשאֵמָּצא בין שוכני עפר, לא אוכל עוד לעשות דבר. האם יוֹדְךָ, יכול להודות לך העָפָר כפי שמודה אדם חי?! האם יַגִּיד העפר את אֲמִתֶּךָ?! והוא מוסיף ומתחנן:
פסוק יא:שְׁמַע, ה', וְחָנֵּנִי. ה', הֶיֵה עֹזֵר לִי.
פסוק יב:וכששמעת את קריאתי, הָפַכְתָּ את מִסְפְּדִי, בכיי על מר גורלי למחוֹל שמחה לִי, פִּתַּחְתָּ את שַׂקִּי, לבוש שאבלים חוגרים על מותניהם, ובמקומו תְּאַזְּרֵנִי, תקיף את מותני בחגורה של שִׂמְחָה.
פסוק יג:ובמתנת החיים שזכיתי אשיר לך לְמַעַן, בשביל שיְזַמֶּרְךָ, יזמר לך מזמור של כָבוֹד, וְלֹא יִדֹּם, ישקוט קול הזמרה. ומכאן והלאה – ה' אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ, אודה לך.
