א מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף הַאֲזִ֣ינָה עַ֭מִּי תּוֹרָתִ֑י הַטּ֥וּ אָ֝זְנְכֶ֗ם לְאִמְרֵי־פִֽי׃ ב אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃ ג אֲשֶׁ֣ר שָׁ֭מַעְנוּ וַנֵּדָעֵ֑ם וַ֝אֲבוֹתֵ֗ינוּ סִפְּרוּ־לָֽנוּ׃ ד לֹ֤א נְכַחֵ֨ד ׀ מִבְּנֵיהֶ֗ם לְד֥וֹר אַחֲר֗וֹן מְֽ֭סַפְּרִים תְּהִלּ֣וֹת יְהוָ֑ה וֶעֱזוּז֥וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר עָשָֽׂה׃ ה וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת ׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃ ו לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ ׀ דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִֽיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם׃ ז וְיָשִׂ֥ימוּ בֵֽאלֹהִ֗ים כִּ֫סְלָ֥ם וְלֹ֣א יִ֭שְׁכְּחוּ מַֽעַלְלֵי־אֵ֑ל וּמִצְוֺתָ֥יו יִנְצֹֽרוּ׃ ח וְלֹ֤א יִהְי֨וּ ׀ כַּאֲבוֹתָ֗ם דּוֹר֮ סוֹרֵ֪ר וּמֹ֫רֶ֥ה דּ֭וֹר לֹא־הֵכִ֣ין לִבּ֑וֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָ֖ה אֶת־אֵ֣ל רוּחֽוֹ׃ ט בְּֽנֵי־אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רוֹמֵי־קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב׃ י לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת׃ יא וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם׃ יב נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה־צֹֽעַן׃ יג בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד׃ יד וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ׃ טו יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה׃ טז וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם׃ יז וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֭וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה׃ יח וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם׃ יט וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר׃ כ הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר ׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֮ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ׃ כא לָכֵ֤ן ׀ שָׁמַ֥ע יְהוָ֗ה וַֽיִּתְעַבָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל׃ כב כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ׃ כג וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח׃ כד וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ כה לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע׃ כו יַסַּ֣ע קָ֭דִים בַּשָּׁמָ֑יִם וַיְנַהֵ֖ג בְּעֻזּ֣וֹ תֵימָֽן׃ כז וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף׃ כח וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו׃ כט וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃ ל לֹא־זָר֥וּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם׃ לא וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים ׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃ לב בְּכָל־זֹ֭את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו׃ לג וַיְכַל־בַּהֶ֥בֶל יְמֵיהֶ֑ם וּ֝שְׁנוֹתָ֗ם בַּבֶּהָלָֽה׃ לד אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃ לה וַֽ֭יִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם וְאֵ֥ל עֶ֝לְיוֹן גֹּאֲלָֽם׃ לו וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ׃ לז וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ׃ לח וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִיר כָּל־חֲמָתֽוֹ׃ לט וַ֭יִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂ֣ר הֵ֑מָּה ר֥וּחַ ה֝וֹלֵ֗ךְ וְלֹ֣א יָשֽׁוּב׃ מ כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּֽישִׁימֽוֹן׃ מא וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיְנַסּ֣וּ אֵ֑ל וּקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל הִתְווּ׃ מב לֹא־זָכְר֥וּ אֶת־יָד֑וֹ י֝֗וֹם אֲ‍ֽשֶׁר־פָּדָ֥ם מִנִּי־צָֽר׃ מג אֲשֶׁר־שָׂ֣ם בְּ֭מִצְרַיִם אֹֽתוֹתָ֑יו וּ֝מוֹפְתָ֗יו בִּשְׂדֵה־צֹֽעַן׃ מד וַיַּהֲפֹ֣ךְ לְ֭דָם יְאֹרֵיהֶ֑ם וְ֝נֹזְלֵיהֶ֗ם בַּל־יִשְׁתָּיֽוּן׃ מה יְשַׁלַּ֬ח בָּהֶ֣ם עָ֭רֹב וַיֹּאכְלֵ֑ם וּ֝צְפַרְדֵּ֗עַ וַתַּשְׁחִיתֵֽם׃ מו וַיִּתֵּ֣ן לֶחָסִ֣יל יְבוּלָ֑ם וִֽ֝יגִיעָ֗ם לָאַרְבֶּֽה׃ מז יַהֲרֹ֣ג בַּבָּרָ֣ד גַּפְנָ֑ם וְ֝שִׁקְמוֹתָ֗ם בַּֽחֲנָמַֽל׃ מח וַיַּסְגֵּ֣ר לַבָּרָ֣ד בְּעִירָ֑ם וּ֝מִקְנֵיהֶ֗ם לָרְשָׁפִֽים׃ מט יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ נ יְפַלֵּ֥ס נָתִ֗יב לְאַ֫פּ֥וֹ לֹא־חָשַׂ֣ךְ מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם לַדֶּ֥בֶר הִסְגִּֽיר׃ נא וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּמִצְרָ֑יִם רֵאשִׁ֥ית א֝וֹנִ֗ים בְּאָהֳלֵי־חָֽם׃ נב וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃ נג וַיַּנְחֵ֣ם לָ֭בֶטַח וְלֹ֣א פָחָ֑דוּ וְאֶת־א֝וֹיְבֵיהֶ֗ם כִּסָּ֥ה הַיָּֽם׃ נד וַ֭יְבִיאֵם אֶל־גְּב֣וּל קָדְשׁ֑וֹ הַר־זֶ֝֗ה קָנְתָ֥ה יְמִינֽוֹ׃ נה וַיְגָ֤רֶשׁ מִפְּנֵיהֶ֨ם ׀ גּוֹיִ֗ם וַֽ֭יַּפִּילֵם בְּחֶ֣בֶל נַחֲלָ֑ה וַיַּשְׁכֵּ֥ן בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נו וַיְנַסּ֣וּ וַ֭יַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן וְ֝עֵדוֹתָ֗יו לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃ נז וַיִּסֹּ֣גוּ וַֽ֭יִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָ֑ם נֶ֝הְפְּכ֗וּ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּֽה׃ נח וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם וּ֝בִפְסִילֵיהֶ֗ם יַקְנִיאֽוּהוּ׃ נט שָׁמַ֣ע אֱ֭לֹהִים וַֽיִּתְעַבָּ֑ר וַיִּמְאַ֥ס מְ֝אֹ֗ד בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ס וַ֭יִּטֹּשׁ מִשְׁכַּ֣ן שִׁל֑וֹ אֹ֝֗הֶל שִׁכֵּ֥ן בָּאָדָֽם׃ סא וַיִּתֵּ֣ן לַשְּׁבִ֣י עֻזּ֑וֹ וְֽתִפְאַרְתּ֥וֹ בְיַד־צָֽר׃ סב וַיַּסְגֵּ֣ר לַחֶ֣רֶב עַמּ֑וֹ וּ֝בְנַחֲלָת֗וֹ הִתְעַבָּֽר׃ סג בַּחוּרָ֥יו אָֽכְלָה־אֵ֑שׁ וּ֝בְתוּלֹתָ֗יו לֹ֣א הוּלָּֽלוּ׃ סד כֹּ֭הֲנָיו בַּחֶ֣רֶב נָפָ֑לוּ וְ֝אַלְמְנֹתָ֗יו לֹ֣א תִבְכֶּֽינָה׃ סה וַיִּקַ֖ץ כְּיָשֵׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י כְּ֝גִבּ֗וֹר מִתְרוֹנֵ֥ן מִיָּֽיִן׃ סו וַיַּךְ־צָרָ֥יו אָח֑וֹר חֶרְפַּ֥ת ע֝וֹלָ֗ם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ סז וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּֽבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר׃ סח וַ֭יִּבְחַר אֶת־שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת־הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב׃ סט וַיִּ֣בֶן כְּמוֹ־רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם׃ ע וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן׃ עא מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ׃ עב וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
תורתי. מה שאני מורה בסיפור הטובות שעשה האל לישראל ומדברי תלמודו היה לכם ליראה ממני ושלא להמרות דברו ומצותו:
פסוק ב:
אפתחה. יש ספרים התי"ו בקמ"ץ חטף ויש ספרים בשו"א לבדו המשל אשר במזמור הזה כמו לערוך שלחן במדבר ואש נשקה ביעקב ודלתי שמים פתח ודגן שמים:
פסוק ב:
והחירות. לחם אבירים אכל איש שהוא אומר על המן כמו חידה ויתן לשני עוזו שהוא אומר על הארון ולא היו מבינים זה לולי שכתב בספר שמואל גלות הארון והדבר הסתום יקרא חידה:
פסוק ג:
אשר שמענו. הדברים האלה מפי הקדמונים:
פסוק ג:
ואבותינו ספרו לנו. שלא יאמרו אלא האמת:
פסוק ג:
ונדעם. ידענו אותם גם כן מפי הכתוב מתורת משה רבינו:
פסוק ד:
מבניהם. בני אבותינו והם אחינו שאינם לומדים ואינם יודעים הקבלה חייבים אנו היודעים להזכיר להם ולא נכחד מהם עד שיהיו גם הם מספרים לבניהם ובניהם לבני בניהם עד שיהיו עד דור אחרון מספרים תהילת ה':
פסוק ה:
ויקם. וכמו שצריך להזכיר הנפלאות ולהודיע לבנים כן צריך להודיעם התורה והעדות והתורה אשר הקים שם בישראל אחר שהוציאם ממצרים וצוה לאבותינו להודיעם לבניהם:
פסוק ו:
למען. וכן הבנים צריכים להודיעם לבניהם עד דור אחרון והבנים כשילדו כשיקומו בדעתם גם כן:
פסוק ז:
כסלם. מבטחם:
פסוק ז:
ולא ישכחו. מה ששמעו זכרו תמיד כדי שלא ישכח מפיהם ובזה יאמינו בו ובתורתו וינצרו מצותיו:
פסוק ח:
ולא יהיו כאבותם. שלא שמו בטחונם באל יתברך, והיו דור סורר ומורה וזה היה דור המדבר שלא הכינו לבם לאל יתברך:
פסוק ח:
לא נאמנה את אל רוחו. לא נתקיימה עם אל מחשבתו ורצונו או פירושו לשון אמנה כמשמעו:
פסוק ט:
בני זה היה במדבר ואע"פ שלא נזכר בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ והלכו אל גת בלא מצות האל יתברך כנגד דברו כי אמר ארבעים שנה יהיו במדבר והם המרו את רוחו ונגפו: וטעם נושקי רומי קשת. שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא באל יתברך והפכו עורף לפני אויבים זהו הפכו ביום קרב הפכו עורף ביום מלחמה:
פסוק ט:
ונושקי רומי סמוך על סמוך ופי' מזויינים ומורי חיצים בקשת:
פסוק י:
ברית אלהים. ברית שכרת עמהם בהר סיני:
פסוק יב:
נגד. אותם שנולדו במדבר שלא ראו בנפלאות שעשה האל יתברך במצרים שמעו מאבותם כי נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים:
פסוק יב:
ופלא דרך כלל כי לא היה פלא אחד אלא פלאים רבים:
פסוק יב:
שדה צוען. כפל דבר במלות שונות כי שדה הוא כמו ארץ וצוען היא עיר מלוכה במצרים:
פסוק יג:
בקע ים. אחר הנפלאות שעשה להם במצרים בקע להם את הים:
פסוק יג:
ויצב מים כמו נד. כמו שכתוב נצבו כמו נד נוזלים:
פסוק יד:
וינחם. ואותם שהעבירם בים הנחם הענן יומם שהיה הולך לפניהם לנחותם הדרך וגם לפני עבור הים היה להם אחר שנסעו מסוכות:
פסוק יד:
וכל הלילה באור אש. כי כל הלילה היה להם עמוד אש עד בא אור היום שלא היו צריכים לאור נר לילה כי גם בחנותם היה עמוד האש על המשכן להאיר להם:
פסוק טו:
יבקע צורים. ברפידים ובקדש:
פסוק טו:
יבקע עתיד במקום עבר וכמוהו רבים והנה זכר הנפלאות ואם לא זכרם כסדר:
פסוק טו:
וישק בתהומות רבה. השקם מן הצורים כמו מתהומות רבה ותואר לתהום, ואמר לשון יחידה עם לשון רבות כמו בנות צעדה עלי שור:
פסוק טז:
ויוצא. כפל הענין במלות שונות כמנהג לחזק הענין ואמר:
פסוק טז:
ויורד. כי הסלע מקום גבוה:
פסוק יז:
ויוסיפו. כי המים על ידי חטא ותלונה באו להם:
פסוק יז:
למרות. כמו להמרות:
פסוק יז:
ציה. ענינו ענין מדבר: ואמר לעיון. לפי שהוא עליון על הכל ובידו הכל וכמו שהיה בידו להוציא מים מן הסלע היבש ולהוריד המן מן האויר כן בידו להביא להם בשר במדבר, וזה היה בקברות התאוה:
פסוק יח:
בלבבם. במחשבותם, כי לנסותו שאלו הבשר כי המן היה מאכל טוב וערב ולא היו צריכים הבשר, אבל לא אמרו כן בפיהם, רק אמרו שצורך היה להם הבשר:
פסוק יח:
לשאל אוכל לנפשם. לתאותם, ואמר לנפשם כי הנפש היא בעלת התאוה:
פסוק יט:
וידברו. ומה דברו אמרו:
פסוק כ:
הגם לחם יוכל תת. והדיבור והמאמר הזה היה בלבבם כי לא אמרו הם בפיהם כי בדרך נסיון היו שואלים הבשר ולא לצורך:
פסוק כ:
היוכל אל לערוך שלחן במדבר. במקום אשר לא ימצא בו דבר מחיה אם יוכל הוא לערוך שלחן מלא כי הנה נתן מקצת צורך השולחן והוא המן וכן המים נתן ויותר פלא יהיה אם יתן בשר כי המן הוריד מן השמים כמו השלו ואבני הברד והמים הרבה סלעים יש שיצא מים רבים מהם אבל הבשר מאין יביא אותו, זהו שאמר הגם לחם יוכל תת כל זה חשבו בלבם:
פסוק כ:
הן. אמר הכה כי על ידי מכה יצאו מהצור ברפידים: ואמר צור. ולמעלה אמר צורים כי כאשר שאלו בשר בקברות התאוה לא היה עדין דבר מי מריבה שהיה בקדש, ומה שאמר הכה צור על צור רפידים אמר:
פסוק כ:
ונחלים ישטופו. יצאו ממנו מים רבים עד שהיו נחלים גדולים שוטפים המקומות נגרים בהם:
פסוק כ:
הגם לחם. הוא בשר כמו את קרבני לחמי:
פסוק כ:
אם יכין שאר לעמו. כפל דבר במלות שונות:
פסוק כא:
לכן. אף על פי שאמרו בלבבם:
פסוק כא:
שמע ויתעבר. בהם, ואש נשקה. חמתו נשקה ביעקב:
פסוק כא:
אף עלה בישראל. כפל הענין במלות שונות:
פסוק כא:
נשקה. בערה והנכון בעיני כי זה הפסוק כולל שני דברים דבר תבערה ודבר קברות התאוה ושניהם מקום אחד הוא אלא שעל מעשה הראשון היו מתאוננים רע בערה בם אש קרא אותו תבערה, ועל מעשה השני שהתאוו תאוה ומתו המתאוים קרא אותו קברות התאוה, ומה שאמר בזה הפסוק ואש נשקה ביעקב אמר על דבר תבערה, ומה שאמר וגם אף עלה בישראל על שהתאוו תאוה ושני המעשים היו במקום אחד ועל שניהם נענשו כי היה בהם מיעוט האמנה כי מתאוננים היו שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו ולא האמינו באל שיתנה להם בלא מלחמה, ושאלת הבשר גם היא מיעוט האמונה:
פסוק כב:
כי לא האמינו. שיוכל להכניסם לארץ:
פסוק כב:
ולא בטחו בישועתו. שהושיעם כמה פעמים:
פסוק כג:
ויצו. וכבר צוה להם שחקים לתת להם מן:
פסוק כג:
דלתי שמים פתח. להם להמטיר עליהם מן ולא שמו על לבם שכמו שיעשה זה כן יעשה זה, ואמר ודלי שמים על דרך חשב לרוב המן שהוריד להם:
פסוק כד:
ודגן שמים. כי היה להם לאכול המן במקום דגן ויותר טוב וערב:
פסוק כה:
אבירים. השחקים הם אבירים כמו שנאמר עליהם חזקים כראי מוצק, וזה דבר תימה כי אכל איש נברא מן האדמה לחם שחקים:
פסוק כה:
צידה שלח להם. כי בכל מקום שהיו הולכים היה צרכיהם מוכן להם לשובע:
פסוק כו:
יסע הסיע רוח קדים לגוז השלוים:
פסוק כו:
וינהג בעוזו תימן. רוח דרום כי מזרחי דרומי היה אותו הרוח:
פסוק כז:
וימטר. כי באו לרוב כמו מטר וזה פלא כי המטיר להם עוף כנף ולא היה בו כח לעוף הנה והנה אלא הפילם במחנה:
פסוק כט:
ויאכלו. מאד יותר מדאי:
פסוק ל:
לא זרו. לא קצו בשר ולא זרו ממנו כי עוד היה אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם:
פסוק לא:
אמר אף עלה. כמו עלה עשן באפו:
פסוק לא:
ויהרוג במשמניהם. בחיר"ק המ"ם הראשונה והוא שם תואר ופירושו בבריאים ובחזקים שבהם:
פסוק לב:
בכל. עוד חטאו בדבר מרגלים ובדבר קרח ובדבר מי מריבה:
פסוק לב:
ולא האמינו בנפלאותיו בכל נפלאותיו שעשה להם לא האמינו עדיין שיכניסם לארץ ויתן להם הארץ:
פסוק לג:
ויכל. שאמר להם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה יהיו מתים בכל שנה ושנה עד שמתו כלם מבן עשרים שנה ומעלה:
פסוק לג:
בבהלה. הבי"ת פתוחה להורות על הידיעה כלומר באותה בהלה שמתו המרגלים פתאום:
פסוק לד:
אם. אם זה במקום אשר ופירושו כשהרגם דרשו הנשארים כי ידעו כי חטאו ושבו ושחרו אל:
פסוק לה:
ויזכרו. זכרוהו אבל ולבם לא נכון עמו:
פסוק לו:
ויפתוהו בפיהם, לפי מחשבותם יפתוהו אבל הוא יתברך שמו אינו מפותה כי יודע היה לבבם אף עפ"כ במדת הרחמים שעמו מכפר למראים תשובה ואינו מכפר להם הכל אבל פוקד עונם ומשיב אפו מהם ואינו מעיר להם כל חמתו אלא מקצת ולפי שאין תשובתם שלימה אין סליחתו שלימה, ומן הדין היה שלא יסלח להם כלל כי הכל הולך אחר כוונת הלב אלא מפני בני אדם הרואים בתשובה הגלויה ואינם יודעים הלבבות ואם לא יסלח להם כלל יאמרו אין תשובה מועלת וזהו שאמר:
פסוק לח:
והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. אף על פי שלא נאמנו בבריתו הוא רחום המכפר להם עון ולא ישחיתם מהכל כמו שהיו חייבים:
פסוק לח:
והרבה להשיב אפו. כי צריך גבורת לב והרבות כח מדת הרחמים להשיב האף:
פסוק לט:
ויזכורכי. טבע הבשר לבקש התאוות ואי אפשר שלא יחטא לפיכך צריך שיכפר להם: ועוד כי בם רוח הולך. כלומר קצרים ימיהם וצריכים כפרה בעודם חיים: ומה שאמר ולא ישוב. הוא מדרך הטבע כי מאין מדרך הטבע לשוב הרוח אל הבשר עוד משתצא הרוח ממנו אבל האל יעשה נפלאות לעתיד להשיב הרוח אל הבשר כאשר ירצה:
פסוק מ:
במדבר. זכר בפרט המדבר והחטא שחטאו ואמר כמה פעמים המרוהו, זולתי הנזכר בעודם במדבר וענין ימרוהו יכעיסוהו בשנותם מצותיו:
פסוק מ:
יעציבוהו בישימון. כפל הענין במלות שונות:
פסוק מא:
וישובו. אחר ששאלו הבשר וידעו כי חטאו באף השם שחרה בהם שבו עוד:
פסוק מא:
וינסו אל. במי מריבה ובדברים אחרים שלא נזכרו בתורה: ואמר אל. שהוא יכול על הכל והם חסרו במחשבתם יכלתו וינסוהו אם יכול לעשות זה וזה:
פסוק מא:
וקדוש ישראל התוו. ומי שנקדש בישראל בכמה אותות ונפלאות שעשה לעיניהם הגבילו אותו כלומר שמו לו גבול בלבבם זה יכול לעשות אבל זה לא יוכל לעשות מן והתוית תי"ו מענין גבול וסימן לדבר:
פסוק מב:
לא זכרו את ידו. את כחו הגדול ואשר פדה אותם מהצרה שהיו בהם בכח גדול וביד חזקה:
פסוק מג:
אשר. הפסוק כפל הענין במלות שונות כמנהג:
פסוק מד:
ויהפוך. גם זה הפסוק כפל ענין:
פסוק מד:
בל ישתיון. עמו כמו שכתוב כי לא יכלו לשתות ממימי היאור:
פסוק מה:
ישלח. לא כתב המכות על הסדר כי אין חסרון בזה כי סדורים הם בתורה:
פסוק מה:
וצפרדע. שם כלל לצפרדעים:
פסוק מו:
ויתן לחסיל יבולם. כי התבואות כל יגיע האדם:
פסוק מז:
יהרג. על דרך השאלה גם יתכן בצומח מיתה, אחר אשר בו נפש הצומחת:
פסוק מז:
ושקמותם. הם מין ממיני התאנים מדבריים וזכר הגפן והשקמה אף ע"פ שהכה הברד כל עץ השדה, לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים:
פסוק מז:
בחנמל. הוא מין ממיני הברד ורב סעדיה פירש אותו בלשון ערבי א"ל שק"יע והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומייבש הליחות:
פסוק מח:
ויסגר לרשפים. כמו שכתוב ואש מתלקחת בתוך הברד:
פסוק מט:
ישלח. זה הפסוק כולל למכות שלא הזכיר בפרט:
פסוק מט:
מלאכי רעים. אינו סמוך אבל הוא חסר מ"ם והוא כמו מלאכים והמכות הם מלאכים רעים כי בשליחות האל יתברך וברצונו באו:
פסוק מט:
משלחת. הדבר שיבוא בריבוי זה אחר ה:
פסוק נ:
יפלס. יישר האל דרך לאפו שילך בלא ערוב אליהם:
פסוק נ:
לא חשך. אין צריך לומר שלא מנע נפשם ממות אותם שהגיע עתם אבל הסגירם למות בלא עתם ועל מכת בכורים אמר זה כמו שמפרש בפסוק זה הבא אחריו:
פסוק נ:
וחיתם. כמו נפשם ויש מפרשים וחייתם על מות המקנה:
פסוק נא:
באהלי חם. הזכיר חם כי הוא אבי מצרים:
פסוק נב:
ויסע. הסיעם ממצרים אחרי מות הבכורים והסיעם לאטם כמו הרועה צאנו:
פסוק נג:
ולא פחדו. אף על פי שכתוב ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' לא היה רגע אותו פחד כי מיד הבטיחם משה שימותו כל אויביהם וכן ראו בעיניהם לפיכך אמר ואת אויביהם כסה הים:
פסוק נד:
גבול קדשו. ארץ ישראל:
פסוק נד:
והר זה. בית המקדש: ואמר זה. כי אמר זה המזמור אחר שנודע המקום על יד גד הנביא:
פסוק נד:
קנתה ימינו. כמו שכתוב כוננו ידיך:
פסוק נה:
ויפילם. השכין ישראל בחבל נחלה כמו על פני כל אחיו נפל ויש מפרשים ויפילם על הגוים כי הפילם האל בחרב בארצם:
פסוק נו:
וינסו וימרו. אחר שמת יהושע והזקנים:
פסוק נז:
ויסוגו. ויפנו בימי השופטים בין שופט לשופט:
פסוק נז:
כאבותם. האחרונים:
פסוק נז:
רמיה. ענין מרמה כי המורה הרמאי הערום מראה עצמו מורה לצד אחד והוא מורה לצד אחר כדי שלא ישמרו ממנו העומדים בצד האחד והוא נהפך כרגע לצד אחר כך ישראל היו עובדים בימי השופט ובמות השופט היו נהפכים כרגע לעבור ע"א:
פסוק נח:
ויכעיסוהו בבמותם. כי בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי ע"א עד שהשיבם שמואל לדרך טובה אחר שוב הארון משדה פלשתים:
פסוק נט:
שמע. דברי ההכעסה שהיו אומרים בעובדם אלהי נכר:
פסוק נט:
וימאס מאד. שהגלה הארון מהם:
פסוק ס:
ויטש. הארון שהיה בשילה זהו אהל שכן באדם, כמו שאומר ושכנתי בתוך בני ישראל: ואמר אהל. כי תחת היריעות היה הארון בשילה:
פסוק סא:
עוזו ותפארתו. הוא הארון כי בו נראה עוז האל ותפארתו:
פסוק סב:
ויסגר. כי מתו רבים מישראל באותה מלחמה:
פסוק סג:
אכלה אש. על דרך משל נקראה המלחמה אש: ואמר הבחורים. כי הבחורים יוצאים למלחמה:
פסוק סג:
ובתולותיו לא הוללו, כיון שמתו הבחורים לא נכנסו לחופה שהיו נשואות לבחורים שמתו אם היו חיים:
פסוק סג:
והוללו. ענין שמחת החופה וכן קראו בית החופה בי הלולא ונקרא כן לפי שמהללים בשירים חתן והכלה:
פסוק סד:
כהניו. חפני ופנחס ושאר כהנים שהיו עם הארון שמתו במלחמה:
פסוק סד:
לא תבכינה. שמתו מכאב לב:
פסוק סה:
ויקץ. כאדם שנרדם מרוב היין ששתה ועתה הוא מקיץ מיינו וצועק ומתרונן: ואומר כגבור. כי לא תחסר הגבורה ממנו כי אם בעבור היין, כך הקב"ה היה רואה בעונות ישראל מחריש להם וכשגברו עונותם והכעיסו במעשיהם הרעים הקיץ והתנקם בהם והיה כגבור מתרונן מיין:
פסוק סו:
צריו. הפושעים שהיו בישראל הכה אותם עד ששבו אחור לפני אויביהם, או אמר אחור לפי שנסו ישראל מפני פלשתים ופלשתים מכים אותם מאחוריהם והשם עשה זה לעונש עונותיהם שרבו:
פסוק סו:
חרפת עולם נתן למו. גלות הארון שהיתה חרפה לישראל לעולם:
פסוק סז:
וימאס. שחרב משכן שילה ויש מפרשים ויקץ כישן על מה שעה בפלשתים שהיה ישן בגלות הארון והקיץ אחר כך והכה בפלשתים שלקחוהו:
פסוק סז:
ויך צריו אחור. הם הפלשתים וזהו מכת הטחורים ואותה המכה היתה להם חרפת עולם:
פסוק סז:
וימאס באהל יוסף. כי אף על פי ששב הארון לא שב בשילה אלא הלך ממקום למקום עד שהביאו דוד לירושלים:
פסוק סח:
ויבחר. בירושלים כי בירושלים בחלק יהודה ודוד משבט יהודה:
פסוק סט:
רמים. כמו ארמונים רמים:
פסוק סט:
כארץ יסדה לעולם. כן בנה לעולם מקדשו שם לעולם לא כמו שהיה בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון אלא לעולם היה ויהיה המקדש שם בהר המוריה:
פסוק ע:
ויבחר. וכן בחר בדוד לעבדו לעולם שלא יהיה מלך אחר לירושלים אלא הוא וזרעו אחריו:
פסוק ע:
ויקחהו ממכלאות צאן. להיות מלך על ישראל: ופי' ממכלאות צאן. כמו גדרות צאן:
פסוק עא:
עלות. הנקבות מן הצאן המניקות נקראו עלות על שם בניהן שנקראו עולים, ומה שאמר מאחר עלות שהרועה צריך להיות אחר העלות לנהלם לאטם:
פסוק עא:
לרעות ביעקב. לקחו לרעות ישראל:
פסוק עב:
וירעם. כמו שהיה היושר והתמימות בלבבו כן רעה אותם:
פסוק עב:
בתבונות כפיו ינחם. כנה בתבונות לכפים לפי שרועה הרועה הצאן במקלו בכפיו וצריך שינחם אותם בתבונה וכינה התבונה לכפים ואף על פי שהיא בלב לפי שהם העושות את המלאכה: