א אַשְׁרֵ֥י תְמִֽימֵי־דָ֑רֶךְ הַֽ֝הֹלְכִ֗ים בְּתוֹרַ֥ת יְהוָֽה׃ ב אַ֭שְׁרֵי נֹצְרֵ֥י עֵדֹתָ֗יו בְּכָל־לֵ֥ב יִדְרְשֽׁוּהוּ׃ ג אַ֭ף לֹֽא־פָעֲל֣וּ עַוְלָ֑ה בִּדְרָכָ֥יו הָלָֽכוּ׃ ד אַ֭תָּה צִוִּ֥יתָה פִקֻּדֶ֗יךָ לִשְׁמֹ֥ר מְאֹֽד׃ ה אַ֭חֲלַי יִכֹּ֥נוּ דְרָכָ֗י לִשְׁמֹ֥ר חֻקֶּֽיךָ׃ ו אָ֥ז לֹא־אֵב֑וֹשׁ בְּ֝הַבִּיטִ֗י אֶל־כָּל־מִצְוֺתֶֽיךָ׃ ז א֭וֹדְךָ בְּיֹ֣שֶׁר לֵבָ֑ב בְּ֝לָמְדִ֗י מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ ח אֶת־חֻקֶּ֥יךָ אֶשְׁמֹ֑ר אַֽל־תַּעַזְבֵ֥נִי עַד־מְאֹֽד׃ ט בַּמֶּ֣ה יְזַכֶּה־נַּ֭עַר אֶת־אָרְח֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗ר כִּדְבָרֶֽךָ׃ י בְּכָל־לִבִּ֥י דְרַשְׁתִּ֑יךָ אַל־תַּ֝שְׁגֵּ֗נִי מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃ יא בְּ֭לִבִּי צָפַ֣נְתִּי אִמְרָתֶ֑ךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֶֽחֱטָא־לָֽךְ׃ יב בָּר֖וּךְ אַתָּ֥ה יְהוָ֗ה לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ יג בִּשְׂפָתַ֥י סִפַּ֑רְתִּי כֹּ֝֗ל מִשְׁפְּטֵי־פִֽיךָ׃ יד בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֺתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי כְּעַ֣ל כָּל־הֽוֹן׃ טו בְּפִקֻּדֶ֥יךָ אָשִׂ֑יחָה וְ֝אַבִּ֗יטָה אֹרְחֹתֶֽיךָ׃ טז בְּחֻקֹּתֶ֥יךָ אֶֽשְׁתַּעֲשָׁ֑ע לֹ֭א אֶשְׁכַּ֣ח דְּבָרֶֽךָ׃ יז גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ אֶֽחְיֶ֗ה וְאֶשְׁמְרָ֥ה דְבָרֶֽךָ׃ יח גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃ יט גֵּ֣ר אָנֹכִ֣י בָאָ֑רֶץ אַל־תַּסְתֵּ֥ר מִ֝מֶּ֗נִּי מִצְוֺתֶֽיךָ׃ כ גָּרְסָ֣ה נַפְשִׁ֣י לְתַאֲבָ֑ה אֶֽל־מִשְׁפָּטֶ֥יךָ בְכָל־עֵֽת׃ כא גָּ֭עַרְתָּ זֵדִ֣ים אֲרוּרִ֑ים הַ֝שֹּׁגִים מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃ כב גַּ֣ל מֵֽ֭עָלַי חֶרְפָּ֣ה וָב֑וּז כִּ֖י עֵדֹתֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ כג גַּ֤ם יָֽשְׁב֣וּ שָׂ֭רִים בִּ֣י נִדְבָּ֑רוּ עַ֝בְדְּךָ֗ יָשִׂ֥יחַ בְּחֻקֶּֽיךָ׃ כד גַּֽם־עֵ֭דֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָ֗י אַנְשֵׁ֥י עֲצָתִֽי׃ כה דָּֽבְקָ֣ה לֶעָפָ֣ר נַפְשִׁ֑י חַ֝יֵּ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃ כו דְּרָכַ֣י סִ֭פַּרְתִּי וַֽתַּעֲנֵ֗נִי לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ כז דֶּֽרֶךְ־פִּקּוּדֶ֥יךָ הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אָשִׂ֗יחָה בְּנִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ כח דָּלְפָ֣ה נַ֭פְשִׁי מִתּוּגָ֑ה קַ֝יְּמֵ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃ כט דֶּֽרֶךְ־שֶׁ֭קֶר הָסֵ֣ר מִמֶּ֑נִּי וְֽתוֹרָתְךָ֥ חָנֵּֽנִי׃ ל דֶּֽרֶךְ־אֱמוּנָ֥ה בָחָ֑רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֥יךָ שִׁוִּֽיתִי׃ לא דָּבַ֥קְתִּי בְעֵֽדְוֺתֶ֑יךָ יְ֝הוָ֗ה אַל־תְּבִישֵֽׁנִי׃ לב דֶּֽרֶךְ־מִצְוֺתֶ֥יךָ אָר֑וּץ כִּ֖י תַרְחִ֣יב לִבִּֽי׃ לג הוֹרֵ֣נִי יְ֭הוָה דֶּ֥רֶךְ חֻקֶּ֗יךָ וְאֶצְּרֶ֥נָּה עֵֽקֶב׃ לד הֲ֭בִינֵנִי וְאֶצְּרָ֥ה תֽוֹרָתֶ֗ךָ וְאֶשְׁמְרֶ֥נָּה בְכָל־לֵֽב׃ לה הַ֭דְרִיכֵנִי בִּנְתִ֣יב מִצְוֺתֶ֑יךָ כִּי־ב֥וֹ חָפָֽצְתִּי׃ לו הַט־לִ֭בִּי אֶל־עֵדְוֺתֶ֗יךָ וְאַ֣ל אֶל־בָּֽצַע׃ לז הַעֲבֵ֣ר עֵ֭ינַי מֵרְא֣וֹת שָׁ֑וְא בִּדְרָכֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃ לח הָקֵ֣ם לְ֭עַבְדְּךָ אִמְרָתֶ֑ךָ אֲ֝שֶׁ֗ר לְיִרְאָתֶֽךָ׃ לט הַעֲבֵ֣ר חֶ֭רְפָּתִי אֲשֶׁ֣ר יָגֹ֑רְתִּי כִּ֖י מִשְׁפָּטֶ֣יךָ טוֹבִֽים׃ מ הִ֭נֵּה תָּאַ֣בְתִּי לְפִקֻּדֶ֑יךָ בְּצִדְקָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ מא וִֽיבֹאֻ֣נִי חֲסָדֶ֣ךָ יְהוָ֑ה תְּ֝שֽׁוּעָתְךָ֗ כְּאִמְרָתֶֽךָ׃ מב וְאֶֽעֱנֶ֣ה חֹרְפִ֣י דָבָ֑ר כִּֽי־בָ֝טַחְתִּי בִּדְבָרֶֽךָ׃ מג וְֽאַל־תַּצֵּ֬ל מִפִּ֣י דְבַר־אֱמֶ֣ת עַד־מְאֹ֑ד כִּ֖י לְמִשְׁפָּטֶ֣ךָ יִחָֽלְתִּי׃ מד וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ מה וְאֶתְהַלְּכָ֥ה בָרְחָבָ֑ה כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃ מו וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃ מז וְאֶשְׁתַּֽעֲשַׁ֥ע בְּמִצְוֺתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֣ר אָהָֽבְתִּי׃ מח וְאֶשָּֽׂא־כַפַּ֗י אֶֽל־מִ֭צְוֺתֶיךָ אֲשֶׁ֥ר אָהָ֗בְתִּי וְאָשִׂ֥יחָה בְחֻקֶּֽיךָ׃ מט זְכֹר־דָּבָ֥ר לְעַבְדֶּ֑ךָ עַ֝֗ל אֲשֶׁ֣ר יִֽחַלְתָּֽנִי׃ נ זֹ֣את נֶחָמָתִ֣י בְעָנְיִ֑י כִּ֖י אִמְרָתְךָ֣ חִיָּֽתְנִי׃ נא זֵ֭דִים הֱלִיצֻ֣נִי עַד־מְאֹ֑ד מִ֝תּֽוֹרָתְךָ֗ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃ נב זָ֘כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם ׀ יְהוָ֗ה וָֽאֶתְנֶחָֽם׃ נג זַלְעָפָ֣ה אֲ֭חָזַתְנִי מֵרְשָׁעִ֑ים עֹ֝זְבֵ֗י תּוֹרָתֶֽךָ׃ נד זְ֭מִרוֹת הָֽיוּ־לִ֥י חֻקֶּ֗יךָ בְּבֵ֣ית מְגוּרָֽי׃ נה זָ֘כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְהוָ֑ה וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ׃ נו זֹ֥את הָֽיְתָה־לִּ֑י כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ נז חֶלְקִ֖י יְהוָ֥ה אָמַ֗רְתִּי לִשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽיךָ׃ נח חִלִּ֣יתִי פָנֶ֣יךָ בְכָל־לֵ֑ב חָ֝נֵּ֗נִי כְּאִמְרָתֶֽךָ׃ נט חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ׃ ס חַ֭שְׁתִּי וְלֹ֣א הִתְמַהְמָ֑הְתִּי לִ֝שְׁמֹ֗ר מִצְוֺתֶֽיךָ׃ סא חֶבְלֵ֣י רְשָׁעִ֣ים עִוְּדֻ֑נִי תּֽ֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ סב חֲצֽוֹת־לַ֗יְלָה אָ֭קוּם לְהוֹד֣וֹת לָ֑ךְ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ סג חָבֵ֣ר אָ֭נִי לְכָל־אֲשֶׁ֣ר יְרֵא֑וּךָ וּ֝לְשֹׁמְרֵ֗י פִּקּוּדֶֽיךָ׃ סד חַסְדְּךָ֣ יְ֭הוָה מָלְאָ֥ה הָאָ֗רֶץ חֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ סה ט֭וֹב עָשִׂ֣יתָ עִֽם־עַבְדְּךָ֑ יְ֝הוָ֗ה כִּדְבָרֶֽךָ׃ סו ט֤וּב טַ֣עַם וָדַ֣עַת לַמְּדֵ֑נִי כִּ֖י בְמִצְוֺתֶ֣יךָ הֶאֱמָֽנְתִּי׃ סז טֶ֣רֶם אֶ֭עֱנֶה אֲנִ֣י שֹׁגֵ֑ג וְ֝עַתָּ֗ה אִמְרָתְךָ֥ שָׁמָֽרְתִּי׃ סח טוֹב־אַתָּ֥ה וּמֵטִ֗יב לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ סט טָפְל֬וּ עָלַ֣י שֶׁ֣קֶר זֵדִ֑ים אֲ֝נִ֗י בְּכָל־לֵ֤ב ׀ אֱצֹּ֬ר פִּקּוּדֶֽיךָ׃ ע טָפַ֣שׁ כַּחֵ֣לֶב לִבָּ֑ם אֲ֝נִ֗י תּוֹרָתְךָ֥ שִֽׁעֲשָֽׁעְתִּי׃ עא טֽוֹב־לִ֥י כִֽי־עֻנֵּ֑יתִי לְ֝מַ֗עַן אֶלְמַ֥ד חֻקֶּֽיךָ׃ עב טֽוֹב־לִ֥י תֽוֹרַת־פִּ֑יךָ מֵ֝אַלְפֵ֗י זָהָ֥ב וָכָֽסֶף׃ עג יָדֶ֣יךָ עָ֭שׂוּנִי וַֽיְכוֹנְנ֑וּנִי הֲ֝בִינֵ֗נִי וְאֶלְמְדָ֥ה מִצְוֺתֶֽיךָ׃ עד יְ֭רֵאֶיךָ יִרְא֣וּנִי וְיִשְׂמָ֑חוּ כִּ֖י לִדְבָרְךָ֣ יִחָֽלְתִּי׃ עה יָדַ֣עְתִּי יְ֭הוָה כִּי־צֶ֣דֶק מִשְׁפָּטֶ֑יךָ וֶ֝אֱמוּנָ֗ה עִנִּיתָֽנִי׃ עו יְהִי־נָ֣א חַסְדְּךָ֣ לְנַחֲמֵ֑נִי כְּאִמְרָתְךָ֥ לְעַבְדֶּֽךָ׃ עז יְבֹא֣וּנִי רַחֲמֶ֣יךָ וְאֶֽחְיֶ֑ה כִּי־תֽ֝וֹרָתְךָ֗ שַֽׁעֲשֻׁעָֽי׃ עח יֵבֹ֣שׁוּ זֵ֭דִים כִּי־שֶׁ֣קֶר עִוְּת֑וּנִי אֲ֝נִ֗י אָשִׂ֥יחַ בְּפִקּוּדֶֽיךָ׃ עט יָשׁ֣וּבוּ לִ֣י יְרֵאֶ֑יךָ וידעו (וְ֝יֹדְעֵ֗י) עֵדֹתֶֽיךָ׃ פ יְהִֽי־לִבִּ֣י תָמִ֣ים בְּחֻקֶּ֑יךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃ פא כָּלְתָ֣ה לִתְשׁוּעָתְךָ֣ נַפְשִׁ֑י לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃ פב כָּל֣וּ עֵ֭ינַי לְאִמְרָתֶ֑ךָ לֵ֝אמֹ֗ר מָתַ֥י תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃ פג כִּֽי־הָ֭יִיתִי כְּנֹ֣אד בְּקִיט֑וֹר חֻ֝קֶּ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ פד כַּמָּ֥ה יְמֵֽי־עַבְדֶּ֑ךָ מָתַ֬י תַּעֲשֶׂ֖ה בְרֹדְפַ֣י מִשְׁפָּֽט׃ פה כָּֽרוּ־לִ֣י זֵדִ֣ים שִׁיח֑וֹת אֲ֝שֶׁ֗ר לֹ֣א כְתוֹרָתֶֽךָ׃ פו כָּל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמוּנָ֑ה שֶׁ֖קֶר רְדָפ֣וּנִי עָזְרֵֽנִי׃ פז כִּ֭מְעַט כִּלּ֣וּנִי בָאָ֑רֶץ וַ֝אֲנִ֗י לֹא־עָזַ֥בְתִּי פִקֻּודֶֽיךָ׃ פח כְּחַסְדְּךָ֥ חַיֵּ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵד֥וּת פִּֽיךָ׃ פט לְעוֹלָ֥ם יְהוָ֑ה דְּ֝בָרְךָ֗ נִצָּ֥ב בַּשָּׁמָֽיִם׃ צ לְדֹ֣ר וָ֭דֹר אֱמֽוּנָתֶ֑ךָ כּוֹנַ֥נְתָּ אֶ֝֗רֶץ וַֽתַּעֲמֹֽד׃ צא לְֽ֭מִשְׁפָּטֶיךָ עָמְד֣וּ הַיּ֑וֹם כִּ֖י הַכֹּ֣ל עֲבָדֶֽיךָ׃ צב לוּלֵ֣י ת֭וֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָ֑י אָ֝֗ז אָבַ֥דְתִּי בְעָנְיִֽי׃ צג לְ֭עוֹלָם לֹא־אֶשְׁכַּ֣ח פִּקּוּדֶ֑יךָ כִּ֥י בָ֝֗ם חִיִּיתָֽנִי׃ צד לְֽךָ־אֲ֭נִי הוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃ צה לִ֤י קִוּ֣וּ רְשָׁעִ֣ים לְאַבְּדֵ֑נִי עֵ֝דֹתֶ֗יךָ אֶתְבּוֹנָֽן׃ צו לְֽכָל תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד׃ צז מָֽה־אָהַ֥בְתִּי תוֹרָתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם הִ֣יא שִׂיחָתִֽי׃ צח מֵ֭אֹ֣יְבַי תְּחַכְּמֵ֣נִי מִצְוֺתֶ֑ךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם הִיא־לִֽי׃ צט מִכָּל־מְלַמְּדַ֥י הִשְׂכַּ֑לְתִּי כִּ֥י עֵ֝דְוֺתֶ֗יךָ שִׂ֣יחָה לִֽֿי׃ ק מִזְּקֵנִ֥ים אֶתְבּוֹנָ֑ן כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ קא מִכָּל־אֹ֣רַח רָ֭ע כָּלִ֣אתִי רַגְלָ֑י לְ֝מַ֗עַן אֶשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽךָ׃ קב מִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ לֹא־סָ֑רְתִּי כִּֽי־אַ֝תָּ֗ה הוֹרֵתָֽנִי׃ קג מַה־נִּמְלְצ֣וּ לְ֭חִכִּי אִמְרָתֶ֗ךָ מִדְּבַ֥שׁ לְפִֽי׃ קד מִפִּקּוּדֶ֥יךָ אֶתְבּוֹנָ֑ן עַל־כֵּ֝֗ן שָׂנֵ֤אתִי ׀ כָּל־אֹ֬רַח שָֽׁקֶר׃ קה נֵר־לְרַגְלִ֥י דְבָרֶ֑ךָ וְ֝א֗וֹר לִנְתִיבָתִֽי׃ קו נִשְׁבַּ֥עְתִּי וָאֲקַיֵּ֑מָה לִ֝שְׁמֹ֗ר מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ קז נַעֲנֵ֥יתִי עַד־מְאֹ֑ד יְ֝הוָ֗ה חַיֵּ֥נִי כִדְבָרֶֽךָ׃ קח נִדְב֣וֹת פִּ֭י רְצֵה־נָ֣א יְהוָ֑ה וּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ קט נַפְשִׁ֣י בְכַפִּ֣י תָמִ֑יד וְ֝תֽוֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ קי נָתְנ֬וּ רְשָׁעִ֣ים פַּ֣ח לִ֑י וּ֝מִפִּקּוּדֶ֗יךָ לֹ֣א תָעִֽיתִי׃ קיא נָחַ֣לְתִּי עֵדְוֺתֶ֣יךָ לְעוֹלָ֑ם כִּֽי־שְׂשׂ֖וֹן לִבִּ֣י הֵֽמָּה׃ קיב נָטִ֣יתִי לִ֭בִּי לַעֲשׂ֥וֹת חֻקֶּ֗יךָ לְעוֹלָ֥ם עֵֽקֶב׃ קיג סֵעֲפִ֥ים שָׂנֵ֑אתִי וְֽתוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃ קיד סִתְרִ֣י וּמָגִנִּ֣י אָ֑תָּה לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃ קטו סֽוּרוּ־מִמֶּ֥נִּי מְרֵעִ֑ים וְ֝אֶצְּרָ֗ה מִצְוֺ֥ת אֱלֹהָֽי׃ קטז סָמְכֵ֣נִי כְאִמְרָתְךָ֣ וְאֶֽחְיֶ֑ה וְאַל־תְּ֝בִישֵׁ֗נִי מִשִּׂבְרִֽי׃ קיז סְעָדֵ֥נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה וְאֶשְׁעָ֖ה בְחֻקֶּ֣יךָ תָמִֽיד׃ קיח סָ֭לִיתָ כָּל־שׁוֹגִ֣ים מֵחֻקֶּ֑יךָ כִּי־שֶׁ֝֗קֶר תַּרְמִיתָֽם׃ קיט סִגִ֗ים הִשְׁבַּ֥תָּ כָל־רִשְׁעֵי־אָ֑רֶץ לָ֝כֵ֗ן אָהַ֥בְתִּי עֵדֹתֶֽיךָ׃ קכ סָמַ֣ר מִפַּחְדְּךָ֣ בְשָׂרִ֑י וּֽמִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ יָרֵֽאתִי׃ קכא עָ֭שִׂיתִי מִשְׁפָּ֣ט וָצֶ֑דֶק בַּל־תַּ֝נִּיחֵ֗נִי לְעֹֽשְׁקָֽי׃ קכב עֲרֹ֣ב עַבְדְּךָ֣ לְט֑וֹב אַֽל־יַעַשְׁקֻ֥נִי זֵדִֽים׃ קכג עֵ֭ינַי כָּל֣וּ לִֽישׁוּעָתֶ֑ךָ וּלְאִמְרַ֥ת צִדְקֶֽךָ׃ קכד עֲשֵׂ֖ה עִם־עַבְדְּךָ֥ כְחַסְדֶּ֗ךָ וְחֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ קכה עַבְדְּךָ־אָ֥נִי הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אֵדְעָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃ קכו עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃ קכז עַל־כֵּ֭ן אָהַ֣בְתִּי מִצְוֺתֶ֑יךָ מִזָּהָ֥ב וּמִפָּֽז׃ קכח עַל־כֵּ֤ן ׀ כָּל־פִּקּ֣וּדֵי כֹ֣ל יִשָּׁ֑רְתִּי כָּל־אֹ֖רַח שֶׁ֣קֶר שָׂנֵֽאתִי׃ קכט פְּלָא֥וֹת עֵדְוֺתֶ֑יךָ עַל־כֵּ֝֗ן נְצָרָ֥תַם נַפְשִֽׁי׃ קל פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים׃ קלא פִּֽי־פָ֭עַרְתִּי וָאֶשְׁאָ֑פָה כִּ֖י לְמִצְוֺתֶ֣יךָ יָאָֽבְתִּי׃ קלב פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לְאֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ קלג פְּ֭עָמַי הָכֵ֣ן בְּאִמְרָתֶ֑ךָ וְֽאַל־תַּשְׁלֶט־בִּ֥י כָל־אָֽוֶן׃ קלד פְּ֭דֵנִי מֵעֹ֣שֶׁק אָדָ֑ם וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה פִּקּוּדֶֽיךָ׃ קלה פָּ֭נֶיךָ הָאֵ֣ר בְּעַבְדֶּ֑ךָ וְ֝לַמְּדֵ֗נִי אֶת־חֻקֶּֽיךָ׃ קלו פַּלְגֵי־מַ֭יִם יָרְד֣וּ עֵינָ֑י עַ֝֗ל לֹא־שָׁמְר֥וּ תוֹרָתֶֽךָ׃ קלז צַדִּ֣יק אַתָּ֣ה יְהוָ֑ה וְ֝יָשָׁ֗ר מִשְׁפָּטֶֽיךָ׃ קלח צִ֭וִּיתָ צֶ֣דֶק עֵדֹתֶ֑יךָ וֶֽאֱמוּנָ֥ה מְאֹֽד׃ קלט צִמְּתַ֥תְנִי קִנְאָתִ֑י כִּֽי־שָׁכְח֖וּ דְבָרֶ֣יךָ צָרָֽי׃ קמ צְרוּפָ֖ה אִמְרָתְךָ֥ מְאֹ֗ד וְֽעַבְדְּךָ֥ אֲהֵבָֽהּ׃ קמא צָעִ֣יר אָנֹכִ֣י וְנִבְזֶ֑ה פִּ֝קֻּדֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ קמב צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת׃ קמג צַר־וּמָצ֥וֹק מְצָא֑וּנִי מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃ קמד צֶ֖דֶק עֵדְוֺתֶ֥יךָ לְעוֹלָ֗ם הֲבִינֵ֥נִי וְאֶחְיֶֽה׃ קמה קָרָ֣אתִי בְכָל־לֵ֭ב עֲנֵ֥נִי יְהוָ֗ה חֻקֶּ֥יךָ אֶצֹּֽרָה׃ קמו קְרָאתִ֥יךָ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃ קמז קִדַּ֣מְתִּי בַ֭נֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּ֑עָה לדבריך (לִדְבָרְךָ֥) יִחָֽלְתִּי׃ קמח קִדְּמ֣וּ עֵ֭ינַי אַשְׁמֻר֑וֹת לָ֝שִׂ֗יחַ בְּאִמְרָתֶֽךָ׃ קמט ק֭וֹלִי שִׁמְעָ֣ה כְחַסְדֶּ֑ךָ יְ֝הוָ֗ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃ קנ קָ֭רְבוּ רֹדְפֵ֣י זִמָּ֑ה מִתּוֹרָתְךָ֥ רָחָֽקוּ׃ קנא קָר֣וֹב אַתָּ֣ה יְהוָ֑ה וְֽכָל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמֶֽת׃ קנב קֶ֣דֶם יָ֭דַעְתִּי מֵעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם יְסַדְתָּֽם׃ קנג רְאֵֽה־עָנְיִ֥י וְחַלְּצֵ֑נִי כִּי־תֽ֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ קנד רִיבָ֣ה רִ֭יבִי וּגְאָלֵ֑נִי לְאִמְרָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ קנה רָח֣וֹק מֵרְשָׁעִ֣ים יְשׁוּעָ֑ה כִּֽי־חֻ֝קֶּיךָ לֹ֣א דָרָֽשׁוּ׃ קנו רַחֲמֶ֖יךָ רַבִּ֥ים ׀ יְהוָ֑ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ חַיֵּֽנִי׃ קנז רַ֭בִּים רֹדְפַ֣י וְצָרָ֑י מֵ֝עֵדְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃ קנח רָאִ֣יתִי בֹ֭גְדִים וָֽאֶתְקוֹטָ֑טָה אֲשֶׁ֥ר אִ֝מְרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃ קנט רְ֭אֵה כִּי־פִקּוּדֶ֣יךָ אָהָ֑בְתִּי יְ֝הוָ֗ה כְּֽחַסְדְּךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ קס רֹאשׁ־דְּבָרְךָ֥ אֱמֶ֑ת וּ֝לְעוֹלָ֗ם כָּל־מִשְׁפַּ֥ט צִדְקֶֽךָ׃ קסא שָׂ֭רִים רְדָפ֣וּנִי חִנָּ֑ם ומדבריך (וּ֝מִדְּבָרְךָ֗) פָּחַ֥ד לִבִּֽי׃ קסב שָׂ֣שׂ אָ֭נֹכִֽי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ כְּ֝מוֹצֵ֗א שָׁלָ֥ל רָֽב׃ קסג שֶׁ֣קֶר שָׂ֭נֵאתִי וַאֲתַעֵ֑בָה תּוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃ קסד שֶׁ֣בַע בַּ֭יּוֹם הִלַּלְתִּ֑יךָ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ קסה שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹהֲבֵ֣י תוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֥מוֹ מִכְשֽׁוֹל׃ קסו שִׂבַּ֣רְתִּי לִֽישׁוּעָתְךָ֣ יְהוָ֑ה וּֽמִצְוֺתֶ֥יךָ עָשִֽׂיתִי׃ קסז שָֽׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי עֵדֹתֶ֑יךָ וָאֹהֲבֵ֥ם מְאֹֽד׃ קסח שָׁמַ֣רְתִּי פִ֭קּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י כָל־דְּרָכַ֣י נֶגְדֶּֽךָ׃ קסט תִּקְרַ֤ב רִנָּתִ֣י לְפָנֶ֣יךָ יְהוָ֑ה כִּדְבָרְךָ֥ הֲבִינֵֽנִי׃ קע תָּב֣וֹא תְּחִנָּתִ֣י לְפָנֶ֑יךָ כְּ֝אִמְרָתְךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ קעא תַּבַּ֣עְנָה שְׂפָתַ֣י תְּהִלָּ֑ה כִּ֖י תְלַמְּדֵ֣נִי חֻקֶּֽיךָ׃ קעב תַּ֣עַן לְ֭שׁוֹנִי אִמְרָתֶ֑ךָ כִּ֖י כָל־מִצְוֺתֶ֣יךָ צֶּֽדֶק׃ קעג תְּהִֽי־יָדְךָ֥ לְעָזְרֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ בָחָֽרְתִּי׃ קעד תָּאַ֣בְתִּי לִֽישׁוּעָתְךָ֣ יְהוָ֑ה וְ֝תֽוֹרָתְךָ֗ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃ קעה תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי וּֽתְהַֽלְלֶ֑ךָּ וּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ יַעֲזְרֻֽנִי׃ קעו תָּעִ֗יתִי כְּשֶׂ֣ה אֹ֭בֵד בַּקֵּ֣שׁ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
אשרי. המזמור הזה הוא נכבד מאד וחברו דוד על שמונה אל"ף בית כי בכל אות יש בו שמנה פסוקים ובכל פסוק יש בו דרך, או תורה, או עדות, או פקודים, או מצוה, או אמירה, או דבור, או משפט, או צדק, או אמונה, או חוקים, ואלה המלות הם חלוקי כל התורה:
פסוק א:
תורה. היא תכונת המצות היאך נעשית כמו תורת החטאת:
פסוק א:
דרך. תיקון המצות מה הוא חנון אף אתה חנון וכן בשאר המצות:
פסוק א:
חוקים. המצות שלא נגלה טעמם כגון שילוח טמאים והפרת נדרים וכיוצא בהם:
פסוק א:
משפטים. הם הדינין שבין אדם לחבירו:
פסוק א:
עדות. המצות אשר הם עדות וזכר כמו שבת ומועדים ציצית ותפילין וכיוצא בהן:
פסוק א:
פקודים. הם המצת שהשכל מורה עליהם שהם כפיקדון כדבר גנוז בלב האדם:
פסוק א:
צדק. הוא צידוק המצות, כי בצדק נאמרו:
פסוק א:
דיבור, ואמירה. הם כלל לכל המצות, וזכר דיבור ואמירה גם כן, להבטחה שהבטיחו האל וזכר גם כן דבור לכינוי רצונו בבריאת העולם: וכן אמונה. קיום דברו בבריאת העולם וכאשר זכר כל אלה השמות כל אחד בפסוק אין דעתו על השם ההוא לבדו אלא זכר האחד והוא הדין לאחרים ופעמים זכר שנים בפסוק, ויש בו פסוקים אמר בעת צרתו בברחו או בצרות אחרות, ובחברו המזמור כלל אלה הפסוקים בו לפי שהצרה היא היתה מטרידה אותו מלהתעסק בתורה ובחכמה, ועתה יש לשאול למה חיבר המזמור זה על שמונה לא על פחות ולא על יתר כי במקומות אחרים שזוכר לחשבון שבעה או עשרה אינם דוקא אלא לסך חשבון כמו שביארנו במקומות אחרים, כי השבעה בעבור שבעה גלגלים שבהם שבעה ככבי לכת שמשמשים בעולם, וכן ימי העולם שבעה כי כן יצירת העולם בששה ימים ובשביעי שבת, וכן עשר לפי שהוא כל החשבון, אבל ח' לא נמצא בשום מקום שהוא לסך חשבון אלא שהוא חשבון דוקא אם כן למה כיון דוד לזה החשבון, והנראה בעיני כי לפי שהמזמור הזה כולו הולך על מצות וחקים ומשפטים והדומה להם וכולם בנויים על דרך שכל וחכמה והדרכים שבהם נקנית החכמה ומדות האדם הם שבעה, והם חמשה חושים שמדות האדם מיוחסים אליהם כי בארבעה החושים מבואר הוא כי בעינים יראה האדם בספר החכמה, ובאזניו ישמע מפי התלמידים, ובפה ידבר מה שלומד ומלמד לאחרים, ובידו יכתוב הספרים, ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח, והוא מיוחס אל החכמה לפי שנקבי האף הקרובים אל שני חללי המוח שבהם כח הציור, ודרך הששי הוא הגדת המגידים והוא דבר שלא ידע באחד החושים אבל הוא דב ברור אצלו, הנה יגידו המגידים כי קונסטנטי"נה בעולם והוא לא הלך שם ולא ראה, אבל לפי שכל אשר היו שם מגידים עניינם ואין מכחיש ביניהם יתברר אצלו שהוא, וגם בדרכי החכמה יצטרך הגדת המגידים כי מדרכי החכמה יגלו בבוחן הנבראים, ואינם ידועים אצל כל אדם, אבל ישמעו מפי המגידים כענין שאמר האל לאיוב הידעת עת לדת יעלי סלע וחולל אילות תשמור וכן כל כיוצא בדברים שבחנו בדרכי החכמה בנבראים. והדרך שביעי ראיות שכל וידיעתו וזה הדרך חזק מכלם, ונשאר דרך אחד שאינו מדרכי החכמה ואין השכל מורה עליו אלא שהוא עמוד גדול, ויותר חזק לכל בעלי תורה והיא הקבלה שחייבין אנו להאמין בה על כל פנים, ובה יתאמת בנפשותינו ויתחזק בלבותינו כי משה רבינו ע"ה כתוב התורה מפי האל יתברך וחידוש העולם ומעשה בראשית, וענין האבות והאותות הגדולות אשר ראו אבותינו במצרים ובמדבר וקריעת ים סוף והירדן ומעמד הר סיני ועמידת חמה ולבנה ליהושע ושאר הנפלאות הכתובות ע"י הנביאים, אשר לא ראו עינינו ולא שמעו אזנינו ולא יורה עליהם השכל ולא נתנו לבחנן כי הגדות המגידים נתן לבחנן, אבל זה לא ניתן לבחון אלא יתאמת אצלינו מפי הספרים אשר הם ירושה מאבות דור אחר דור היתה הקבלה הזאת נכונה אצלינו ונתקעה בלבותינו כאילו ראו עינינו ושמעו אזנינו ויורה עלינו שכלינו ויותר, כי ההרגשות מכזבים לפעמים, וגם בשכלו יטעה אדם לפעמים כשאין דרכי המופת ברורים אצלינו, אבל הקבלה אשר היא ירושה מאבות דור אחר דור לא נמצא בה מכחיש בכל האומות, וגם כל הספרים שנכתבו בה ממזרח שמש עד מבואו לא יכחיש אחד את חבירו, לפיכך חיבר דוד ע"ה זה המזמור על שמנה אלפ"א בי"ת כנגד שמנה הדרכים שביארנו והנה זה מבואר, ונשוב לבאר הפסוקים אשר במזמור: אמר אשרי תמימי דרך. ומי הם האנשים שהם תמימי דרך שדרכם תמה ושלימה אותם שהולכים בתורת ה' כלומר שלומדים התורה כי לא יהיה דרכם שלם אם לא ילמדו התורה, כמו שאמרו אין בור ירא חטא ויש מפרשים ההולכים בדרך תורת ה', ודרך שזכר עומד במקום שנים כי דרך תורת ה' היא השלמה והתמה, ויש לפרש עוד כמו הפוך אשרי ההולכים בתורת ה' תמימי דרך כלומר הלומדים כשהם תמימי דרך שיעשו מעשה התמימות מלימודם כלומר שאינם עומדים על הקצוב אלא עושים לפנים משורת הדין:
פסוק ב:
אשרי. שינצרו אותם וישמרו בעין לבם מעדותיו שיבינו וידעו בכל לבם לא בלב ולב כמו אותם שלומדים או עושים המצות כדי לקנות להם שם:
פסוק ג:
אף. יש מפרשים אף כמו כל שכן אם ישמרו עדותיו והם מצות עשה כל שכן שישמרו שלא יפעלו עולה שהם מצות לא תעשה אלא הלכו בדרכיו, ויש לפרש עוד אף לא פעלו עולה שלא תזדמן לעולם דבר עבירה לידם אלא כל ימיהם בדרכיו הלכו כענין שנאמר בא ליטהר מסייעין אותו:
פסוק ד:
צוית. למה צוית אותם לשמרם מאד שלא ישגא בהם אדם אלא כל לבו יהיה בהם:
פסוק ה:
אחלי. תחנתי ובקשתי לפניך שיכונו דרכי לשמור חקיך כלומר שלא יטרידוני עסקי העולם כדי שאמצא לבי ועצמי פנוי לשמור חוקיך:
פסוק ה:
ואחלי. מענין ויחל משה והאל"ף נוספת:
פסוק ז:
אודך. כי הם ילמדוני להודות לך ביושר לבב בלמדי והביני כי כולם משפטי צדקך:
פסוק ח:
את. מאד. דבק עם אשמור כמו שאמר למעלה לשמור מאד כלומר בדעתי וברצוני לשמור מאד חקים בכל לבי ובכל כחי גם אתה אל תעזבני אלא עזרני בשמירתם, ואדוני אבי ז"ל פירש את חוקיך אשמור ואתה אל תעזבני עד שאגיעה לשומרם מאד:
פסוק ט:
במה. באר בזה כי לא יהיה דרך האדם זך בלימוד לבד אלא במעשה שישמור כמו שלומד זהו לשמור כדבריך כי אם ילמוד ולא יעשה כלמודו איך זה אלא מכוער וזכר נער להודיע כי כמו שחייב אדם לחנוך הנער בלימוד כן צריך לחנכו מקטנותו במעשה שישמור לעשות מה שלומד אם יחל זה מנערותו וירגיל עצמו בזה, באמת יזכה אורחו בזה ולעולם יהיה זך כי אם יצא מדרך הנערות ויעשה מעשה זך וישר. כל שכן כשיהיה גדול ואם נאמר זה בנער שצריך לזכות ארחו כל שכן בגדול שיהיה תלמודו ומעשיו שוין:
פסוק י:
בכל. כי אני כן עשיי כי נתעסקתי בלימוד התורה בעבור המעשה והמעשה לדרישת האל ולכוונת עבודתו לא לעשות לי שם בין בני אדם והואיל ואני דורש אותך בכל לבי ואתה יודע את לבבי אל תשגני ממצותיך, כלומר אל תשימני שוגה מהם אלא עזרני להבינם ולעשותם ואמר תשגני כיון שבידו לתת החכמה והבינה, אם כן הוא יתברך כשאינו נותן הבינה בלב המבקש אותה כאילו הוא משגה אותו:
פסוק יא:
בלבי צפנתי. אני נזהר שלא אשכחנה אלא היא צפונה בלבי:
פסוק יא:
למען לא אחטא לך. כי השוכח יחטא במצוה:
פסוק יב:
ברוך. אני מברך ומודה לך על שלמדתני ומבקש מלפניך שתלמדני עוד:
פסוק יג:
בשפתי. לפי שאמר בלבי אמר אע"פ שצפנתיה בלבי לא הנחתי אותם מלספרם בפי להרגיל עצמי בהם ללמדם לאחרים:
פסוק יד:
עדותיך. הוי"ו נקראת כן הוא בשמונה אותיות באל"פא בי"ת זאת, וסימן בד"ה מנפצ"ר, עדותיך בוי"ו נעה, אמר אני שמח כשאני מבין בדרך עדותיך ואני רואה בהן חכמות נפלאות ודברי' ישרים וצדיקים ואני שמח בהן כאדם ששמח על כל הון שימצא:
פסוק טו:
בפיקודיך. כשאני מתבונן בהם אני משתעשע בהם לפיכך לא אשכחם כי הם לי לששון ולשמחת לבב:
פסוק יז:
גמול על עבדך. גמילות חסד זה עשה עמי שאחיה ולא אשאל החיים לתענוגי העולם אלא כדי שאשמרה דבריך:
פסוק יט:
גר אנכי. כי האדם דומה בזה העולם כגר שאין לו מעמד במקום כן האדם יסע מזה העולם כי אין לו מעמד וקיום בו, לפיכך צריך שלא תסתר ממני מצותיך כי לא אדע יום נסעי:
פסוק כ:
גרסה. נשברה נפשי מרוב תאוה אל משפטיך ללמדם אפילו בעת שאני עסוק בעולם לבי הומה עליהם:
פסוק כ:
גרסה. מעניין גרש כרמל:
פסוק כ:
לתאבה. מקור עניין תאוה וחשק:
פסוק כא:
גערת. עבר במקום עתיד והגערה שאינה קשורה עם הבי"ת היא לשון השחתה. אמר תגער הזדים הארורים שהם שוגים ממצותיך וקראם שוגים כי הם זדים בביטול הלימוד ושוגים מן המצות מפני שאינם יודעים, ולפי שזכר כי בכל עת הוא תאב אל המשפטים אמר כן אני תאב והם אינם תאבים אלא בטלים מתעסקים בהבלי העולם או יושבי קרנות ואין להם חפץ בלימוד, לפיכך לא ידעו משפט האל והם שוגים בהם ועוברים עליהם: ואמר ממצותיך. ולא אמר במצותיך, כי בשגגתם הם יוצאים מן המצות:
פסוק כב:
גל מעלי. אותם הזדים מחרפים ומבזים אותי לפי שנצרתי עדותיך ואתה גלה אותה חרפה מעלי והעבר אותם שיבושו מהרה ואשמח אני:
פסוק כג:
גם ישבו שרים. וגדולים שאינם חפצים בתורה יושבים בקרנות ומדברים בי דרך גנאי ואני אינני חושש להם ואשיח בחוקיך כי אני עבדך ועושה מצותיך כעבד מחות אדוניו. ואר בלשן נפעל נדברו. לפי שהדיבור בלשון נפעל רוצה לומר התמדת הדיבור:
פסוק כד:
גם עדותיך: הם שעשועי, ואנשי עצתי וחבירי, לא השרים:
פסוק כה:
דבקה. כשהייתי בורח מפני אבשלום כאלו נפשי דבקה לעפר ע"כ היה מתחנן לאל יתברך ואומר חייני כדבריך שהבטחתני ע"י נתן הנביא:
פסוק כו:
דרכי. כלומר חפצי ועניני ודרכי שהייתי רוצה לעשות כמה פעמים הייתי מספר אותם לפניך כמו שאמר וישאל דוד בה':
פסוק כו:
ותעני. כמה פעמים עניתני במה שהייתי שואל מלפניך כי ענני במה שאני שואל מלפניך שתלמדני חוקיך שהם נסתרים ולא יבינם אלא חכם, ואתה למדני אותם שתתן לי לב מבין את הסודות באמת:
פסוק כח:
דלפה. נתכה נפשי מרוב יגון שיש לי או פי' דלפה דמעה:
פסוק כח:
קיימני כדבריך. קיימני במלכותי כדברך שאמרת לי על ידי נתן הנביא:
פסוק כט:
דרך שקר. לא תזדמן לפני ועזרני להסיר אותם ממני:
פסוק כט:
ותורתך חנני. שתתן לי לב להבינה ולהתעסק בה:
פסוק ל:
דרך אמונה. הפך דרך שקר כלומר אותה בחרתי, וכן משפטיך שויתי:
פסוק לא:
דבקתי. וכיון שדבקתי בהם ללמדם תמיד אל תביישני מהם שלא אבינם ולא אבוא על תכונתם כי זה יהיה לי בושת אם לא אבינם על הנכונה כיון שאני מתעסק בם תמיד:
פסוק לב:
דרך. כל כך תרחיב לבי עד שארוץ בדרכם בלא עיכוב:
פסוק לג:
ואצרנה עקב. הכינוי על הדרך, ופירוש עקב שכר שתודיעני דרך חוקיך זה יהיה שאצור אום ולפי דעתי לפי שהעקב לסוף הגוף אמרו לסוף הדבר עקב בעבור שהשכר סוף המעשה ופירוש ואצרנה עקב עד סוף ימי כלומר כל ימי חיי אצרנה:
פסוק לד:
הבינני. לא לעשות לי שם אלא בכל חפצי ורצוני מאהבתי לעשות מצותיך:
פסוק לה:
הדריכני. שתפתח לבי אליו ולא אשגה בו כאדם שיודע הדרך שילך בה בכל עת שירצה:
פסוק לו:
ואל אל בצע. ולא יהא לבי להוט לקבץ ממון אלא בכל לבבי יהיה על עדותיך:
פסוק לו:
בצע. ענינו אהבת ממון:
פסוק לז:
העבר. הבקשה הזאת לעזרו על קיום המצות:
פסוק לז:
מראות שוא. שלא יתור אחר עיניו:
פסוק לז:
בדרכך. חסר יו"ד הרבים מהמכתב: ואמר חיני. אחרי כי החטא ימית האדם:
פסוק לח:
הקם. מה שהבטחתני להקים המלכות לבני אחרי:
פסוק לח:
אשר ליראתך. אשר יהיו דבקים ליראתך:
פסוק לט:
העבר חרפתי. לפי שאמר בפסוק שלפני זה להקים ההבטחה לבניו אחריו, בקש שלא יהיה לשטן לו אותו העון שהוא חרפתו לבניו ואע"פ שאמר לו גם ה' העביר חטאתך מכל מקום בקש מהאל ית' שיעבירו גם מבניו:
פסוק לט:
כי משפטיך טובים. הם אך לא תשפוט את האדם כפי עונשו הראוי לו:
פסוק מ:
הנה. אף על פי שחטאתי אני תואב לפיקודיך לפיכך בצדקתך חייני כלומר האריך חיי כדי שאקיים המצות:
פסוק מא:
חסדך ה'. חסר יו"ד הרבים מהמכתב, אמר תשועתך וחסדיך יבאו לי כמו שהבטחתני:
פסוק מב:
חורפי. שהיה אומר אין ישועתה לו:
פסוק מב:
כי בטחתי בדבריך. שתקיימנו לי:
פסוק מג:
ואל תצל מפי. כענין וינצלו את מצרים:
פסוק מג:
עד מאד. אני מבקש מאתך שלא תצל מפי אלא הרגל את פי לדבר האמת כי אם לא תעשה זה יהיה כאילו אתה הצלתו ממני כי בידך לעזרני ולפתוח את פי לטובה:
פסוק מג:
כי למשפטיך. שהם אמת יחלתי לך שתודיעם ותלמדם לי:
פסוק מד:
ואשמרה. כאשר יהיו מורגלים בפי אזכרה תמיד ואשמרה לעשותם לעולם ועד כלומר כל ימי היותי: או פי' לעולם ועד. לעולם הבא כלומר אני אשמור התורה תמיד בעולם הזה והיא תהיה שמורה לי לעולם הבא:
פסוק מה:
ואתהלכה. אחר שתעזרני בלימוד התורה לא יצר צעדי בדרכה ואתהלך בדרך רחבה כי אני דורש פקודיך תמיד ולכן אמצאם בעזרתך:
פסוק מו:
ואדברה. כאשר תעזרני להגיע אל האמת אז אדבר בהם נגד מלכים כי הם עסוקים בעניני מלכותם וכשיראוני עוסק בתורה ידברו בי ויחשבו להשיב דבר כנגדי ואני אשיבם וידעתי כי לא אבוש כי אנצחם במענה:
פסוק מז:
ואשתעשע. אף כשאשב יחידי בם אשתעשע יותר מחברים אחרים, כי אהבתי אותם:
פסוק מח:
ואשא כפי. ארים ידי וארגיל לבי לעשות המצות וארגיל פי לשיח בהם:
פסוק מט:
זכר דבר. ההבטחה שהבטחתני:
פסוק מט:
יחלתני. עובר לשלישי אמרת לי שאוחיל לך:
פסוק נ:
בעניי. כשהייתי גולה לא היו לי חיים כי הייתי מת מיגון לולי אמרתך והבטחתך חייתני:
פסוק נא:
הליצוני עד מאד. דברו בי והתלוצצו בי על עסקי תמיד בתורה, ועם כל זה מתורתך לא נטיתי:
פסוק נב:
זכרתי. כשאני בעניי זכרתי משפטיך שהבאת על אנשים טובים בשנים שעברו ואחר כך היית מביא עליהם טובה רבה, ובזה אתנחם כי ידעתי כי אם הבאת עלי עתה משפטיך עוד תביא עלי טובה:
פסוק נג:
זלעפה. רעדה אחזתני מרשעים שהם עוברי תורתך מה יהיה סופם וכל גופי רועד בראותי שלותם:
פסוק נד:
מגורי. במקומות שהייתי גולה ומתנודד בהם תחת העצבון שהיה לי מהרשעים בזכרי חוקיך היו לי זמירות והייתי משתעשע בהם:
פסוק נה:
זכרתי. כשאני מתבודד בלילה משנתי אני זוכר שמך ויחודך ומחשב בו, וידעתי כי שמירת העבירה היא סולם גדול לעלות בו אל ידיעת שמך לפיכך ואשמרה תורתך:
פסוק נו:
זאת. הידיעה וההשגחה היתה לי מתנה מאתך בעבור כי פקודיך נצרתי כמו שאמרו שכר מצוה מצוה:
פסוק נז:
חלקי. כשבחרו אחרים לחלקם הממון והנאת העה"ז אני אמרתי חלקי ה' ואין לי אלא לשמור דבריך:
פסוק נח:
כאמרתך. שאמרת וחנותי את אשר אחון:
פסוק נט:
חשבתי. שכר עבירה כנגד הפסדה וראיתי כי הפסדה גדול, ואשיבה רגלי אל עדותיך, או פירש חשבתי דרכי העולם ולא אמצא דרך טוב כמו דרך עדותיך לפיכך סרתי מדרכי העולם והלכתי בדרך עדותיך:
פסוק ס:
חשתי. מהיר וזריז הייתי במצות ולא התעצלתי בהם:
פסוק סא:
עודני. שללוני מן יאכל עד, כלומר כאילו שללו נפשי מרוב חבלים שנתנו בי ועם כל זה תורתי לא שכחתי:
פסוק סב:
חצות לילה. אעור משנתי ואקום ממטתי להודות לך על המשפטים שנתת לי כי הם צדיקים ואחבר הענין זה מזמורים שאודה לך בהם בקומי:
פסוק סג:
חבר אני. הרשעים אני שונא אבל יריאך ושומרי פקודיך אני אוהב עד שנעשיתי להם חבר וריע:
פסוק סד:
חסדך. כי כל הנבראים עומדים בחסדך שתעשה עמהם והחסד שתעשה עמי שתתן לי לב להבינם:
פסוק סה:
טוב עשית עם עבדך. הדלי"ת בשו"א עם האתנחתא שלא כמנהג:
פסוק סה:
דברך. טעמו דבק עם טוב עשית:
פסוק סה:
וה'. קריאה, כלומר מה שהבטחתני עשית עמי ה':
פסוק סו:
טוב טעם. שנטעמי התורה ומצות והם למדני:
פסוק סו:
כי, האמנתי בהם שאתה צויתם ושהם משפטי צדקך:
פסוק סז:
אענה. כמו ויען איוב, וענית ואמרת כלומר טרם שהייתי מתעסק בלימוד הייתי שוגג פעמים בשמירת המצות אבל אחר ששבתי להתעסק בלימוד אמרתך שמרתי:
פסוק סח:
טוב אתה ומטיב. טוב אתה והטובה תבא לי מאתך, ומטיב עמי שתלמדני חקיך:
פסוק סט:
טפלו חברו עלי שקר. לומר שאין תוכו כברו ואתה ידעת שבכל לב אצור פיקודיך:
פסוק ע:
טפש. השמן לבם שלא יוכלו להבין תורתך אבל אני שעשעתי בתורתך בהביני אותם:
פסוק ע:
תורתך. כמו בתורתך:
פסוק עא:
טוב. כשהייתי מענה עצמי ויגע למען אלמד חוקיך, לטוב גדול אני חושב אותו העינוי לי:
פסוק עב:
כי טוב לי תורת פיך מאלפי וכו':
פסוק עג:
ידיך עשוני. המעשה והתכונה בתיקון האיברים בבריאת האדם לקנות חכמה תחלה בקומתו שלא כשאר בעלי חיים ובפעולת השכל בו במיצוע האברים, בלב שהוא מלך האיברים ובמוח שהוא פקידו, ובכח הדיבור במיצוע הכלים המוכנים לו, יציאת הקול מן הריאה וחיתוך הדיבור בלשון ובשפתים ובשינים ובחיך ושאר הכוחות המשרתות וכיון שעשיתם בתכונה נבחרה להבין ולהשכיל עזרני בהבנה הבינני ואלמדה מצותיך:
פסוק עד:
יראיך. הלומדים ממני יראו אותו מבין ומשכיל בכל וישמחו שנתת תוחלתי שיחלתי לדברך ולעזרתך:
פסוק עה:
ידעתי. זה הבנתי וידעתי מתורתך כי צדק משפטיך וכאשר אני משיב אל לבי כמה שעניתני ידעתי כי באמונה עניתני כי אתה אל אמונה ואין עול:
פסוק עה:
ואמונה. כמו באמונה:
פסוק עו:
לנחמני. מאשר עניתי:
פסוק עו:
כאמרתך. כמו שהבטחתני:
פסוק עז:
יבואוני רחמיך. יבאו לי רחמיך שאחיה כדי לשמור תורתך כי היא שעשועי:
פסוק עח:
יבושו זדים. כי בשקר היו מרשיעים אותי ומעוותים אותי:
פסוק עח:
ואני אשיח בפיקודיך כל שיחתי בפיקודיך הם והם יעידו עלי שקר יבושו מדבריהם:
פסוק עט:
ישובו לי יריאיך. בראותם כי יבושו הזרים ישובו לי לבשרני ולחזקני באמונתי, ורבותינו ז"ל דרשו שפירשו ממנו סנהדרין כשחטא בדבר בת שבע לכך התפלל לאל יתברך ישובו לי יריאיך:
פסוק פ:
יהי לבי. הזרים יבושו אבל אני לא אבוש ועזרני שיהא לבי תמים ושלם בחקיך בזה לא אבוש:
פסוק פא:
כלתה. נכספה לך שתושיעני מיד מבקשי נפשי:
פסוק פא:
לדברך. ולהבטחתך:
פסוק פב:
כלו עיני. מרוב צפיתי לעזרתך, ולפי שהעינים מצפות לבני אדם העוזרים אמר דרך משל גם לעזרת האל יתברך כלו עיני יכלו מרוב צפייתם:
פסוק פב:
לאמרתך. להבטחתך:
פסוק פב:
לאמר מתי תנחמני. מעוני שהייתי בו:
פסוק פג:
כי הייתי כנאד בקיטור. דמה עור בשרו לנאד בעשן שהוא יבש ועם כל זה חוקיך לא שכחתי:
פסוק פד:
כמה ימי. פחד שימות קודם שיראה בהם משפט:
פסוק פה:
כרו. היועצים לשאול או לאבשלום עצה רעה כשיחה עמוקה אשר לא כתורתך שאמרת ולא ישפך דם נקי:
פסוק פה:
שיחות. בחיר"ק השי"ן:
פסוק פו:
כל. אמר אתה ציוית על החלושין שלא לעשקם ואתה עושה משפטם כמו שכתבת עושה משפט גר יתום ואלמנה, אם כן עזרני על הרודפים אותי בשקר ובחנם:
פסוק פז:
כמעט. כמו שאמר כי כפשע ביני ובין המות שהיה בסכנה קרוב למות:
פסוק פז:
ואני לא עזבתי פקודיך. כשהיה בידי להמיתם נמנעתי מפני מצותיך שהזהרת על הרציחה ואע"פ שהיו חייבים על רודפם אוי בחינם לא עזבתי משפטי עליך שכתבת כי לא אצדיק רשע:
פסוק פח:
כחסדך. שהיה עמו כמה פעמים, עוד אבקש שתחייני עד שאראה נקמה ברודפי ואני בחיותי אשמרה עדות פיך והם בחיותם עוברים על תורתך:
פסוק פט:
לעולם דברך. שאמרת להיות השמים יהיו, ואותו הרצון יצב לעולם, כי השמים וצבאם לא יכלו לדור ודור, וכן בארץ אע"פ שצבא הארץ אינו עומד וזהו שאמר לדור ודור כמו דור הולך ודור בא, אע"פ כן בארץ אמונתך והוא קיום העולם מכוננת שיעמוד:
פסוק פט:
לעולם, הפרטים אובדים והכללים עומדים:
פסוק צא:
למשפטיך. לעשות משפטיך וגזרתך עד היום ויעמדו כי הכל עבדיך:
פסוק צב:
לולי תורתך. אם כן כמו שדברך קיים בשמים ובארץ כן יהיה דברך והבטחתך קיים כמו כי כמעט אבדתי בעניי מפני רודפי, לולי שתורתך שעשועי והם ינחמוני ולא אבדתי מתוגת לבי:
פסוק צג:
לעולם חייתני. כמו שאמר אז אבדתי הנה הם היו אתי ולא מתי מתוגה:
פסוק צד:
לך אני. עבדך כי אין עסקי אלא בתורתך ופקודיך דרשתי כל ימי לפיכך הושיעני כאדם המושיע עבדו:
פסוק צה:
לי קוו. טעם למה שאמר הושיעני כי צריך אני לתשועה כי הרשעים קוו לי לאבדני מן העולם ואני עדותיך אתבונן בם ומתעסק ואשכח תגרתם:
פסוק צו:
לכל תכלה. להשלמת הדברים ראיתי קץ כלומר ראיתי והכרתי קצת תכליתם: אבל מצותיך רחבה מאד. ואין לה קץ ואע"פ שהמצות יש להם קץ וחשבון ידוע הענפים היוצאים מהם רחבים לאין קץ, ועוד פירשו בו על מצות הלב שהם לאין קץ אבל מצות הגוף יש להם קץ, ואמר מצותך לשון יחידה דרך כלל:
פסוק צז:
מה אהבתי. כל כך אהבתי אותה עד שכל היום היא שיחתי:
פסוק צח:
מאויבי. אדוני אבי ז"ל פי' מאויבי כמשמעו מהם תחכמני ותלמדני מצותיך כאשר אראה שאינם יכולים להסיר תורתך מפי, כי תורתך ברית מלח היא כמו שאמר:
פסוק צח:
כי לעולם היא לי. אני מתחכם כי זה רצונך וחפצך ועל זה בראתני:
פסוק צט:
מכל מלמדי. מכולם למדתי ולקחתי מוסר ומהם התבוננתי הדרך הטובה והם למדוני שיהא עדותיך שיחה לי:
פסוק ק:
מזקנים. כפל העניין במלות שונות או פי' המלמדים דרך השכל מזקנים מדברי הקבלה כי פקודיך נצרתי, פי' כי מתחילה שמרתי מנעורי הפקודים דרך הקבלה ואחר כך כשהתבוננתי שמרתי אותם מדרך השכל:
פסוק קא:
מכל. מנעתי רגלי מכל ארח רע לא בעבור יראתי מבני אדם או שלא יבאוני רע בשביל המעשה ההוא אלא כדי לשמור דבריך:
פסוק קב:
הורתני. מדרך השכל שידעתים מן השכל נקבעו בלבי ורצוני ולא סרתי מהם, או פירש הורתני עזרתני בשמירתם כלומר הורתני שפתחת לפני דרכם:
פסוק קג:
מה נמלצו. מה מתקי מדבש והמליצה היא תוכן הדיבור לפיכך המשיל דברי התורה לדבש כי דבריה מתוקים אמורים במיטב הלשון והדיבור, ואמר נמלצו דרך כלל על דברי התורה, ואמר אמרתך לשון יחיד כי כל אחת מאמרות ה' נמלצה:
פסוק קד:
מפקודיך אתבונן. ומהם אתבונן כי הם נטועים על דרך השכל, והדבר אשר השכל ירחיקנו לבד מהמצוה עלינו לשנוא אותו אדם על כל פנים לפיכך אמר שנאתי כל ארח שקר:
פסוק קה:
נר לרגלי. כמו ההולך בחשך אם יהיה לפניו נר לא יכשל בדרכו כן דברך הם כמו נר לפני ויזהירוני שלא אחטא:
פסוק קו:
נשבעתי. לזרז עצמי לקיים משפטי צדקך כלומר כי הם משפטים שהם בצדק:
פסוק קז:
נעניתי הנני בעינוים קשים:
פסוק קז:
עד מאד. שאני קרוב למות:
פסוק קז:
חייני כדבריך. כהבטחתך שהבטחתני ויש מפרשים בדברך אשר אמרת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואני שומר משפטי צדקיך:
פסוק קח:
נדבות פי. התפילות והתהלות שאני אומר לפניך ברוח נדיבה יהיו רצוים לפניך:
פסוק קח:
ומשפטיך למדני. כי עליהם רוב תפילתי:
פסוק קט:
נפשי אפ ע"פ שאני בסכנה תמיד כאילו נפשי בכפי אף ע"פ כן לא שכחתי תורתך:
פסוק קי:
נתנו פח. בדרכים בעבורי ללכדני ואעפ"כ מפקודיך לא תעיתי:
פסוק קיא:
נחלתי עדותיך, כמו נחלה הם לי כלומר שאני מוחזק מהם האדם המוחזק בנחלתו לעולם שלא אצא מהם שעה אחת של אחזיק בהם:
פסוק קיא:
כי ששון לבי המה, כמו פקודיהם ישרים משמחי לב ושם פירשנו העניין היטב:
פסוק קיב:
נטיתי לבי, אם היה נוטה לדברי העולם אני הטתי אותו לעשות חוקיך, כלומר שיהיה כל רצוני ומחשבתי לעשות חוקיך:
פסוק קיב:
לעולם עקב, לעולם אעשה אותם עד סוף ימי כמו שפירשנו ואצרנ עקב:
פסוק קיג:
סעפים, פירשו אותו תואר כמו בעלי המחשבות הרעות ולפי דעתי שהוא שם ולא תואר ופירושו כל שאר המחשבות שנאתי אבל תורתך אהבתי וכל מחשבותי עליה:
פסוק קיד:
סתרי, שלא ירעו לי החושבים להרע לי:
פסוק קיד:
לדברך, והיא הבטחתך יחלתי ואתה תצילני מהם או פי' לדברך לתורתך כי השומר אותה לא יבואהו רע:
פסוק קטו:
סורו, אל תטרידוני והניחוני שאצרה מצות אלהי:
פסוק קטז:
סמכני כאמרתך. שהבטחתני:
פסוק קטז:
ואחיה. ולא אמות ביד מריעים:
פסוק קטז:
ואל תבישני משברי. שסברתי אליך שתושיעני מהם או פי' כאמרתך שאמרת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואני אעשה אותם ובעשותך שברי שלא ישלטו בי המריעים:
פסוק קיז:
סעדני. שאם תסמכני ותושיעני מידם לא יהיה שיטרידוני:
פסוק קיז:
ואשעה. תרגום ואספר ואשתעי, וקמץ העי"ן במקום סגו"ל, או הוא מעניין תורתך שעשועי כי גם הוא שרשו שעה אלא שכפלו לו הפ"א והעי"ן:
פסוק קיח:
סלית. כמו סלה כל אבירי עניין הדריכה והרמיסה, והוא עבר במקום עתיד. אמר דרך בקשה תרמיס כל שוגים מחוקיך כי נמצא דרכם שקר, ואמר:
פסוק קיח:
שוגים. כי כשיראה עונם לבני אדם יאמרו כי שוגים היו:
פסוק קיט:
סיגים. כמה פעמים ראיי עשית נקמה ברשעים והם הסיגים כמו שאמרת ואצרוף כבור סיגיך, והם אותם שזכר רכי שקר תרמיתם שהם מרמים העולם והם רעים לעולם יותר מן הרשעים המגולים כי מאותם ישמור האדם את עצמו ומאלה אין אדם נשמר ואתה תביאם לידי גלוי ותשביתם מן העולם: ובאומרו כל. אינו דוקא כמו וכל הארץ באו מצרים:
פסוק קיט:
לכן אהבתי עדותיך. כי הם מנקים את האדם מכל סיג והם מורים שיהיה האדם שלם תוכו כברו לפיכך אהבתי אותם ודבקתי בהם:
פסוק קכ:
סמר. כי אותם הרשעים לא יפחדו ממך ואומרים אין ה' רואה אותנו, אבל אני מפחד ממך שסמר מפחדך בשרי:
פסוק קכ:
וממשפטיך. שתשפטני כפי מעשי, לפיכך אני נזהר שלא לעבור מצותיך כי ירא אני ממך פן תענישני כי ידעתי כי אתה רואה אותי ויודע מעשי: ופי' סמר. כי האדם המפחד מאד יעמדו שערותיו כמו מסמרים:
פסוק קכא:
עשיתי משפט וצדק. ולא עשקתי אדם גם אתה בל תניחני בידם:
פסוק קכב:
ערוב, כמו וערבה לה', אבל זה פעל יוצא כלומר היטיב והכשר עבדך לטוב שלא יעשקוני זדים:
פסוק קכג:
עיני כלו לישועתך. שתושיעני מן הזדים שלא יעשקוני כלומר לא ציפיתי לישועת אדם אלא לישועתך ולאמרת צדקך שתצדק האמירה שהבטחת אותי ע"י הנביא:
פסוק קכד:
עשה. כמו שהיה חסדך עמי כמה פעמים כן עשה גם עתה עמי וכיון שלא יטרידוני הזרים אוכל להתעסק בחוקיך שתעזרני בהבנתם ותלמדני אותם:
פסוק קכה:
עבדך אני. בקמץ האל"ף, אמר איני חפץ הלימוד אלא לעבודתך אם כן הבינני שאדע עיקרם וטעמם:
פסוק קכו:
עת. ומועד לה' שיעשה נקמה כאשר הפרו תורתך אף על פי שבזמן הזה אתה מאריך לרשעים יבא עת שתפרע מהם, והוא עת הגאולה כמו שכתוב בנבואת מלאכי ויש לפרש עת לעשות לה' לענין שאמר עבדך אני הבינני אמר צריך שתעזרני בידיעת עדותיך כדי שאתחזק בהם, כי העת הזאת והזמן הזאת שאני בו הוא עת שצריך אדם שיתחזק לעשות לה' בתורה כי הדור הזה הפרו תורתך לפיכך צריך מי שיהיה לה' שיתחזק מאד בתורה שלא תבטל לגמרי:
פסוק קכז:
על כן שאני רואה שהם הפרו תורתך ורודפים אחר הבצע וכל עסקם וטרדתם הוא לקנות ממון, אהבתי אני מצותך ללמדם ולעשותם ולהתעסק בהם יותר מזהב ומפז שהם מתעסקים לקנותם:
פסוק קכח:
על כן. פירושו כחבירו:
פסוק קכח:
וכל. כל שאמר שני פעמים רוצה לומר כל הפקודים הכתובים בתורה וגם שאינן כתובים כמו וזאת התעודה בישראל וכיוצא בו בדברים הנהוגים בישראל לחק ולמשפט, כולם ישרתו אותם שהם דברים שיש להם טעם והשכל מורה עליהם והם ישרים, ואני מישר אותם לעיני המבזים אותם ואומרים שאינם משפט צדק אבל משפטיהם ודרכיהם שהם אורח שקר שנאתי:
פסוק קכט:
פלאות. מענין כי יפלא ממך דבר כלומר נסתרות יש בהם על כן נצרתם נפשי המשכלת כלומר נתנה עיניה מאד בהם להבינם, או שמרה אותם לעשותם לפי שהבינה אותם וידעה תועלתם כי מי שלא יבין את המצוה לא ישמרנה על הנכון, ויש לשאול כי נאמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת, רוצה לומר שאין המצות אמורות דרך משלים שיפלא ממך איך תבין אותו כי קרוב אליך הדבר בפיך כן תבינהו וכן תעשה אותו כי אין במצות משל, ומה שאמר דוד פלאות עדותיך על עיקר המצות ועל טעמם ואיך יודה עליהם שכל או לאיזה דרך יצא אדם מהם כי ענפים רבים יש להם:
פסוק קל:
פתח. פתיחת דבריך יאיר עיני עורי הלב כי כשיתחיל אדם להתבונן בהם וישים לבו אליהם יאיר עיניו ויוסיף להתבונן, וכדי שלא יאמר אדם כיון שהם פלאות לא אוכל להתבונן בהם ואניחם כמו שהם, אמר שיחל להתבונן בהם והדברים יפתחו לו דרך התבונה כי פתח הדברים יאיר לו כי הוא האל מבין פתאים כלומר נותן תבונה לפתאים:
פסוק קלא:
פי. דרך משל אמר מרוב התאוה שהתאויתי למצותיך פי פערתי אליה ואשאפה ולשון שאיפה הוא משיכת האויר אל הפה כמו הרעב התאב מאד אל המאכל, ויביאו לו מאכל מרוב תאוה יפער פיו אל המאכל קודם שיגיעו אליו והנה שואף קודם המאכל: ומלת יאבתי. היא יחידה במקרא ועניינה כמו תאבתי:
פסוק קלב:
כמשפט. כמו כמשפט הבנות יעשה לה, שפירושו חוק ומנהג, אמר כמו שחקך ומנהגך שתפנה לאוהבי שמך כן תעשה לי:
פסוק קלג:
פעמי. שתרגילני ותדריכני במצות עשה ואל תתן ליצר הרע כח שישלוט בי ואעבור על מצות לא תעשה זה הוא ואל תשלט בי כל און: ואמר כל. רוצה לומר אפילו עבירה קלה:
פסוק קלד:
פדני. שלא יעשקני אדם ואל יטרידני ובזה אשמרה פקודיך שיהיה לי פנאי לשמרם:
פסוק קלה:
האר בעברך, כמו יאר ה' פניו אליך, ואור פניך הוא רצונו:
פסוק קלו:
פלגי. היה בוכה על העונות שעשה ותוהא עליהם ואמר השמירה על העינים כי העינים הם הזונות והחוטא תר אחרי עיניו: ואמר
פסוק קלז:
ישר. כל אחד ממשפטיך ישר, או פירושו בדרך ישר הם משפטיך:
פסוק קלח:
צוית. כלומר אהבה רבה עשית עמנו שצויתנו עדותך שהם צדק ואמונה מאד:
פסוק קלט:
צמתתני. כמעט כלתה אותי קנאתי כשאני רואה צרי ששכחו דבריך כאילו לא צוו בהם ואראה אותם מצליחים אני מקנא בהם מאד:
פסוק קמ:
צרופה. כי היא בלא שום סיג בעולם:
פסוק קמ:
ועבדך אהבה. וזוכרה תמיד והם שכחוה ונבזה בעיניהם, לפי שאני מתעסק בתורתך:
פסוק קמא:
לא שכחתי פיקודיך. כמו ששכחו הם:
פסוק קמב:
צדקתך. שהיא עם העולם היא צדק שהוא קיים לעולם:
פסוק קמב:
ותורתך אמת. כי כל מצותיה הם אמת וקיום העולם במשפטים הישרים שבהם יהיו קיום בני אדם זה עם זה גם הבטחות התורה שמבטיחים למי שמקיימה הם אמת לא יכזבו:
פסוק קמג:
צר ומצוק. בעת שמצאוני הצרות ומצותיך שעשועי הם ינחמוני מהצרות כשאתעסק בהם:
פסוק קמד:
לעולם הבינני. אותם:
פסוק קמד:
ואחיה. בהם לעולם הבא, ולעולם שזכר עולה במקום שנים:
פסוק קמה:
קראתי. כשאני בצרה אני קורא אליך בכל לב כי יודע אני כי אין עונה ומושיע זולתך אם כן ענני ולא אמות ביד אויבי כדי שאצרה חוקיך כלומר לא אשאל חיים אלא לנצור חוקיך:
פסוק קמו:
קראתיך. כפל העניין במלות שונות כדי לחזק הבקשה:
פסוק קמז:
קדמתי. בעוד לילה קדמתי לכל אדם שקם להתפלל בלילה:
פסוק קמז:
לדברך יחלתי. שאתה הבטחתני, או פירוש לדברך שכתוב בתורה מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו לפיכך יחלתי שתשמע שועתי:
פסוק קמח:
אשמרות. אשמורה היא עת ההקיצה הלילה והם שלש בלילה, ואמר דוד שקדמו עיניו להקיץ בלילה קודם לכל אדם כי לא ישן בלילה אלא החלק הראשון, ושני חלקי הלילה היה ער לשוח ולהתבונן באמרת האל והיה עושה זה פעמים רבות בזמן שהלילות ארוכים ונקרא עת ההקצה אשמורה כמו שומר מה מלילה שנקרא שומר לפי שהוא ער כל הלילה:
פסוק קמט:
כחסדך. עשה כמה פעמים:
פסוק קמט:
כמשפטיך. כמנהגיך הטובים שתתנהג עם חסידיך ותחיים חייני:
פסוק קנ:
קרבו. קרובים הם ודבקים אל הזימה עד שרדפו אחריה ורחוקים מתורתך כי שני הדרכים הפך, ולא היו קרובים אל התורה אלא רודפי זמה:
פסוק קנ:
וזימה. עניין תועבה ומעשה הרע:
פסוק קנא:
קרוב. הם רחוקים ממך ומתורתך אבל אתה קרוב לכל אשר יקראוך:
פסוק קנא:
וכל מצותיך אמת. והם רחקו מהם כי לא ידעום ולא חשבו שהם אמת:
פסוק קנב:
קדם. תחילה מה שידעתי ומה שהבינותי מעדותיך:
פסוק קנב:
כי לעולם יסדתם. כי עשיתם יסוד וקיום לעולם כי בתחילת העיון בהם יראה האדם תיקון העולם בהם וכשיעמיק אדם עיונו בהם יצא מהם אל דברים נכבדים ויראה שהם סולם לעלות אל חכמת האלהות הנכבדת מהכל, ואני בתחילת עיוני ראיתי בהם זאת המעלה הנכבדת ויש לפרש כי לעולם יסדתם שאין למצות זמן קצוב ובתחילה הבינותי מהם זה, כי אראה אותם בנויים על דרך הצדק והיושר ואיך יהיה זמן להם כי הצדק לעולם הוא:
פסוק קנג:
ראה. כי עם כל עניי תורתך לא שכחתי:
פסוק קנד:
לאמרתך. בעבור אמרתך, כלומר לשמור אמרתך אבקש החיים לא לתענוג העולם:
פסוק קנה:
רחוק. אמר איחל כי הישועה קרובה לי כי דרשתי חוקיך אבל התועים כשהם בצרה והישועה רחוקה מהם כי חוקיך לא דרשו ואין להם זכות במה יצאו ממנה, ואמר רחוק רוצה לומר דבר הישועה:
פסוק קנו:
רחמיך. לפי שרודפיו היו רבים כמו שאמר בסמוך אמר רחמיך רבים כלומר רבים מהם:
פסוק קנו:
כמשפטיך. כמנהגיך הטובים:
פסוק קנז:
רבים רודפי. ועם כל זה מעדותיך לא נטיתי כי לא בקשתי רעתם כמו שבקשו שרעתי:
פסוק קנז:
ומעדותיך. היא לא תקום ולא תטור:
פסוק קנח:
ואתקוטטה. מענין קטטה בדברי רבותינו ז"ל, אמר יותר הייתי מתקוטט עמהם על אשר אמרתך לא שמרו ממה שהייתי מתקוטט עמהם על שהיו מריעים לי. ואדוני אבי ז"ל פי' ראיתים מצליחים וקצתי בחיי כמו נקטה בחיי:
פסוק קנט:
ראה. כמה אהבתי אותם שאני מתקוטט עם הרשעים בעבורך ולא בעבורי לכן בחסדך עמי חייני ואל תתנני בידם:
פסוק קס:
ראש. מראש העולם ולעולם כלומר כל ימי העולם היה דברך ומשפטך אמת וצדק כן היה וכן יהיה:
פסוק קס:
לעולם כל משפט צדקך. משפטיך שהם בצדק, או פירושו תחילה מה שצויתנו הוא האמת והוא יחודך שאמרת אנכי ה' אלהיך וכן צויתנו על כל משפטי צדקיך שנשמרם לעולם אין להם זמן, או פירושו כיון שצויתנו תחלה להבין יחודך עלינו לשמור לעולם כל משפט צדקך כי הם כסולם לעלות אל ידיעת יחודך:
פסוק קסא:
שרים. שרי ישראל עם שאול או עם אבשלום:
פסוק קסא:
ומדברך. יותר פחד לבי שלא תעבור על אחת ממצותיך יותר מפחדי מהם, או פירושו הם רדפוני וחשבו להוציאני מתורתך כמו שאמר לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואני בכל עת מדברך פחד לבי שאפול בידם מדברך שאמרת לי הנה מקים עליך רעה מתוך ביתך:
פסוק קסב:
שש. אני שש ושמח על אמרתך כשאבינהו כאדם המוצא שלל רב:
פסוק קסג:
תורתך אהבתי. כי הוא בהפך השקר ואני שנאתי השקר ואהבתי האמת:
פסוק קסד:
שבע ביום. פעמים רבות כי שבע אינו דוקא:
פסוק קסד:
על משפטי צדקך. שהם ישרים וצדיקים הללתיך עליהם פעמים רבות בכל יום בכל עת שאזכרם:
פסוק קסה:
שלום רב. כי לעולם אוהבי התורה לא יכשלו כי דרכם דרך ישרה ולעולם יהיו בשלום כי הם מסתפקים במעט שישיגו מן העולם הזה ולא ידאגו לכל מקרה והנה להם שלום רב:
פסוק קסו:
שברתי לישועת הנפש:
פסוק קסו:
ומצותיך עשיתי. ולא לתוחלת גמול אלא עשיתי אותם כמצותך עמי וידעי כי ישועתך תהיה לי ואליה שברתי:
פסוק קסז:
שמרה. נפשי שהתבוננה בהם ומתוך כך ואהבם מאד:
פסוק קסח:
כי כל דרכי נגדך. כמו בכל דרכיך דעהו ואמרו רז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וטעם כי הם למדוני שיהיו כל דרכי נגדך:
פסוק קסט:
תקרב רנתי. צעקתי, ומה היא צעקתי בדברך הבינני שתתן לי בינה והשכל לעשות כדבריך:
פסוק קע:
כאמרתך הצילני. אין הצלה זו הצלת הגוף מצרה אלא הצלת הנפש ממכשול עון כי לא זכר בפסוק ולא באשר למעלה דבר אויב, ואמר כאמרתך ובאיזה מקום בתורה נזכר זה הענין שהקב"ה שומר ועוזר האדם מן החטא זהו נרמז בפסוק למען תהיה יראתו על פניכ' לבלתי תחטאו כי אע"פ שנתן הבחירה לאדם, אם אדם ישר האל עוזרו בדרך הטובה לפיכך הראה לישראל מעמד הר סיני שהיה להם מפתח גדול לפתוח לבותם אל הדרך הטובה, ולמנוע אותם מן החטא וכן רמז זה בפסוק מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור משמרתי לפיכך אמר דוד כאמרתך הצילני:
פסוק קעא:
תבענה. ענין דיבור ועל התמדת הדיבור אומר זה הלשון, כמו המקור שהוא נובע בלי הפסק ואמר כאשר תלמדני חוקיך אהללך בחכמתי תמיד:
פסוק קעב:
תען. ענין דיבור, אמר כשאדבר אמרתך אומר לאחרים ואלמדם כי כל מצותיך צדק: ובעל המסרה פירש אותו לשון שבח כלומר תשבח לשוני אמרתיך כי כולה צדק ואמר במסרה תען שלשה בלשון שבח וסימן מרים, לשוני כסיל:
פסוק קעג:
תהי. כיון שבארתי פקודיך עזרני בהם:
פסוק קעד:
לישועתך. היא ישועת הנפש לעולם הבא לפיכך תורתך שעשועי כי היא תביאני לישועה:
פסוק קעה:
תחי נפשי. בעולם הזה אני שואל חיים בעבור שאהללך כלומר שאדע אמיתות אלהותך והוא התהילה:
פסוק קעה:
ומשפטיך יעזרוני. בזה כי הם כמו הסולם לעלות אל ידיעת האל ית':
פסוק קעו:
תעיתי. והנה אני תעיתי בידיעה ההיא שאינני קיים בה עדיין והנני כמו השה האבוד שאיננו יודע לשוב אל מקום רבצו, כן נפשי לא ידעה עדין לשוב אל יסודה וכמו שהרועה נאמן מבקש השה האבוד עד שימצאנו וישיבנו אל רבו, כן אתה בקש עבדך עד שתשיבנו אל יסודו והוא יסוד הנפש והבקשה היא שתעזרני בידיעה כי מצותיך לא שכחתי כן תעזרני אתה ולא תשכחני: