שיר למעלות והלמ״ד במקום ה״א כמו עד לשמים (דה״ב כח ט) וכן אשר למלך נשען על ידו (מ״ב ז ב). והוא נאמ׳ על לשון בני הגלות ואמ׳ אשא עיני אל ההרים כמו על ההרים וכמוהו אל ההרים לא אכל (יחזק׳ יח ו) ויך את הפלשתי אל מצחו (ש״א יז מט) ודרך הנלחמים שמבקשים עזר מפה ומפה ומעמידים צופים על ההרים לראות מאין העוזרים באים ואמ׳ דרך הערה אם אשא עיני אל ההרים לראות מאין יבא עזרי אני מבין שלא יועילני עזר שום אדם לרוב הנלחמים בי ולגודל חזקם ותוקפם
פסוק ב:
אבל עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ר״ל שהוא מפליג לעשות ומשנה הכל לרצונו.
פסוק ג:
ואמ׳ כמדבר עם כל אחד מבני הגלות שלא יתיאש כי לא יתן למוט רגלך ר״ל שלא יניחך להתמוטט מכל וכל ואל ינום שומרך כלומ׳ לא יסלק השגחתו ממך
פסוק ד:
וכפל הענין באמרו לא ינום ולא יישן שומר ישראל. והתנומה היא שינה קלה והשינה שינה גמורה ופי׳ לא ינום לא יעמוד רגע שלא ישגיח עליך לתתך מחיה מעט בעבודתך כ״ש שלא יישן והוא משל על הסתלקות ההשגחה לגמרי.
פסוק ה:
וצלך על יד ימינך ר״ל להגין בעדך להביאך בצלו לחסות תחת כנפיו ודרך משל המשיך דבריו על אמרו צלך
פסוק ו:
ואמ׳ יומם השמש לא יככה וירח בלילה משל שלא יזיקהו שום דבר או רמז לצאתם מהגלות שהסך בעדם בענני כבוד שלא יזיקם חום השמש ביום וקרח בלילה וידוע כי השמש מיבש הליחה והירח מוסיף הליחה והחום וחקור סבת החליים
פסוק ז:
והבטיחו בשמירת הגוף ושמירת הנפש באמרו ה׳ ישמרך מכל רע ישמור את נפשך
פסוק ח:
וישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם והקדים כאן היציאה לביאה ובדברי אדון הנביאים הקדים ביאה ליציאה כאומרו ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, נראה שאדון הנביאים נבא להם בתחלת בואם לארץ ונבא להם על ביאת הארץ והיציאה ממנה לגלות ואמ׳ ברוך אתה בבואך לארץ וברוך אתה בצאתך ממנה לגלות כלומ׳ שישמרך ויצילך מן הצרות ודוד נבא על לשון הגלות ואמר ישמור צאתך מן הגלות ובואך לארץ שיהיה בואך שם בלא הפסק. זהו ביאור המזמור ואם נאמ׳ על דוד עצמו יהיה הביאור בנבואתו אל יתן למוט וצאתך ובואך כלומ׳ צאתך למלחמה ושובך ממנה ועד עולם כל ימי חייו.