א מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ ב אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ ג אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ ד בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ ה שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ ו כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ ז כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ ח אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ ט אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ י וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ יא אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ יב אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ יג וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יד יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ טו וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ טז כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ יז וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחל אשכול

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. בגמ' פ"ק דברכות אמרו דישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי וחזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי מה עשה הקב"ה פשר דבר חלה חזקיהו ואמר לישעיהו לך ובקר את החולה והנה יש לחקור מדוע לא ציוה ה' אל ישעיהו שילך אצל חזקיהו כמו שאמר לאליהו הנביא זכור לטוב לך הראה אל אחאב. והתירוץ פשוט דגדול כבוד החכם יקר בעיני ה' ולכך לא ציוה לישעיהו שילך אצל חזקיהו. ומ"ש לאליהו הנביא זכור לטוב שילך אצל אחאב היינו שאליהו נשבע חי ה' אם יהיה טל ומטר וכו' ולז"א לו לך הראה אל אחאב ואתנה מים וכו'. ואפשר דרמוז בפסוק מי כהחכם הקב"ה ומי יודע פשר דבר שעשה בין ישעיה וחזקיה שיחלה חזקיהו ואז ילך ישעיה לקיים מצות בקור חולים. מי יודע מי יבין פשר הדבר הלא יאמר ה' לישעיה שילך לחזקיה כמו שאמר לאליהו זכור לטוב וילך ישעיהו בלי שיחלה חזקיהו. ותירוץ לזה חכמת אדם תאיר פניו והוא חשוב לפניו יתברך ולא רצה לזלזל בו. ולכן ועז פניו ישונא כלומר ועז שהוא כינוי למלך פניו ישונא שחזקיהו המלך חלה ומה שאנו מוזהרים במלכות היינו לקיים דבורו. וז"ש אני פי מלך שמור. וכי תימא מדוע אמר ה' לאליהו הנביא זכור לטוב לך הראה אל אחאב לז"א על דברת שבועת אלהים שנשבע אליהו זכור לטוב חי ה' אם יהיה טל ומטר וכו' להקניטו לכן אמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר. א"נ אפשר בהקדים מה שהקשה עיר וקדיש מהר"מ הלוי ז"ל דקיי"ל דמלך צריך לעמוד בב"ד כמ"ש פ"ב דסנהדרין ינאי המלך עמוד על רגלך וקיי"ל כרבנן דמלך אינו חולץ דהוא בזיון כמ"ש הרמב"ם ואלו ת"ח מעיד מיושב והוא חלץ ותירץ הרב גדול הדור מהר"ח אלפאנדארי ז"ל דכל מצוה שעיקרה משום כבוד ת"ח כגון מצות ועמדו שני האנשים שהיא לכבוד ת"ח הדיין ת"ח גופיה פטור זהת"ד וז"ש מי כהחכם ומי יודע פשר דבר דאיכא פסקי התרא"י נינהו דמלך עומד בב"ד ולא חולץ ות"ח מעיד מיושב וחולץ והיא קושית הרב מהר"ם הלוי ולזה אתא לפרוקי כדשניין משם מהרח"א וז"ש חכמת אדם תאיר פניו כשהמצוה היא משום חכמת אדם הדיין אז תאיר פניו של העד ת"ח אמנם ועז שהוא המלך פניו ישונה מפני התורה ויעמוד אבל שאר מצות הת"ח חייב לקיים מצותיו יתברך וז"ש אני פי מלך שמור מלך מלכי המלכים לקיים מצותיו ועל דבר שבועת אלהים לקיים התורה ולזה הת"ח חולץ. ועל דרך זה יש לפרש בתירו' הרב מהרב"ד ז"ל ככתוב בקונטריסי ועמ"ש אני עני בקונטריס כסא דוד (דף י"א ע"ב) ע"ש:
פסוק ט:
עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וגו'. פירש רבינו האר"י ז"ל כי תיבות האדם באדם לרע הוא הבל כי הנה הבל רובו טוב וכאשר האדם בליעל החיצוני של הקליפה שלט באדם דקדושה ועסק נשמות הקדושה של הבל והכניסם בקליפות אז הוא לרע לו לאדם בליעל לפי שהנשמות מסטרא דטוב ורובם טוב אע"פ שמיעוטן רע אח"כ מתגברות על הקליפות ויוצאות משם ומניחות אותם ריקנים מכל טוב עכ"ד ויומתק במה שכתבו התוס' בכמה דוכתי משם רבינו תם ז"ל דאדם הוא ישראל. וכי כתיב האדם הוא על א"ה ע"ש באורך. וכפי דבריו מדוקדק היטב הפסוק לפי פירוש רבינו האר"י ז"ל עת אשר שלט האדם בליעל וא"ש לפי דברי ר"ת כי האדם אינו ישראל אלא עכו"ם א"ש דקאמר האדם. ושלט באדם דקדושה כי אדם הם ישראל קדושים:
פסוק טו:
ושבחתי אני את השמחה וגו'. אפשר במה שחקרו המפרשים כי הנה אמר מרן ז"ל כי תכלית ביאת האדם לעולם הזה היינו דקודם שנברא היה נהנה מזיו השכינה בצדקה ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ולכן נברא לסגל מצות ומעשים טובים ובזה כשהולך נהנה מזיו השכינה בשכר מצותיו ותורתו וכמו שכתבנו לעיל והרי כתב הרמב"ן ז"ל בפסוק וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' דכל השכר שנותן הקב"ה לאדם הוא בתורת צדקה כי הוא מחוייב לקיים מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא והעבד הקנוי לרבו מחויב לעבדו ואם יתן לו שכר בעבורו הנה צדקה יעשה עמו עכ"ל. ומאחר שכך מאי אהני ביאת האדם בעולם הזה לשמור מצותיו ועדותיו יתברך סוף סוף הנה שכרו צדקה הוא. והגם דיש לחלק כמבואר. המפרשים תירצו כי הן אמת לעיקר קיום המצות ועמלה של תורה עבד קנוי לו יתברך ואם יתן לו שכר צדקה יקרא כדברי הרמב"ן האמנם השמחה אשר הוא שמח בקיום המצות ולימוד התורה אותם שמחה והתלהבות ודבקות הוא עיקר גדול והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר ובפרט זה של השמחה יתקיים בצד מה שכר לאור באור החיים ולא בהיל לאסתכולי ובזה פירשתי בעניותי מש"ה וצדיקים ישמחו ויעלצו לפנ"י אלהים וישישו בשמח"ה לפני דיקא ליהנות מזיו השכינה ולקבל פני שכינה פנים בפנים. ועוד נקדים מ"ש הרב זרע ברך כי הנה שכר מצות בהאי עלמא ליכא ואמרו רז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן והכתוב עצמו גמר אומר והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וגו' והני בעולם הזה הם ואיך יכונו יחדיו לומר היום לעשותם והיה עקב וגו' והם דברים הפוכים. אמנם הענין הוא כי שכר המצות עצמן בגופן שלהם הוא דוקא לעולם הבא. אבל השמחה אשר ישמח האדם בעשיית המצות שכרה שלם ישלם בעולם הזה וז"ש היום לעשותם ומחר לקבל שכרן. אמנם והיה עקב וגו' אין והיה אלא לשון שמחה דהיינו שמחת המצוה יש לה שכר בעולם הזה וברכך וברך פרי בטנך וכו' זהת"ד. והיינו קראין ושבחתי אני את השמחה ששמח האדם בקיימו המצות ובעמלו בתורה אשר אין טוב לאדם שהיא הנשמה. כי הגוף הוא בשר אדם כמ"ש בזהר הקדוש ואין טוב לנשמה כי אם לאכול ולשתות דהיינו לעסוק בתורה ובמצות כמשז"ל ולשמוח שזה הוא טוב לנשמה כי בשמחה יחזה מחזה שדי כי על השמחה יקבל שכר ויהיה נקרא בצד מה שכר לחזות בנועם ה' וא"כ זה העיקר דלהכי אתא שלא ליהנות מצדקה כדבר האמור. ועוד זאת יתירה בשמחה דאהניא לעולם הזה והוא ילוני בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי מפירות השמחה יאכל בעולם הזה והניחו יתרם ליהנות מזיו השכינה עין בעין ככל אשר דברנו: