פסוק א:וכבוד ה׳ וכו׳. ר״ל שכן היה מלא כאשר היה קודם ירידת האש מעת שיצאו הכהנים מן הקדש והתחילו להרים קול וכו׳ כמ״ש למעלה:
פסוק ג:והודות לה׳. אמרו הודות לה׳ את ההלול האמור בה כי טוב וכו׳ והוא הלל הגדול:
פסוק ו:על משמרותם. כל משמרה במקום מיוחד:
פסוק ו:להודות לה׳. ר״ל עמדו בכלי שיר להודות לה׳ בהלול האמור בה כי לעולם חסדו:
פסוק ו:בהלל דוד בידם. ר״ל בידם היו כלי שיר שעשה דוד להלל בם והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ו:מחצרים. תקעו בחצוצרות:
פסוק ו:עומדים. לשמוע ההלול:
פסוק ז:את תוך החצר. רצפת חצר הכהנים קדש בקדושת המזבח כי עשה וכו׳:
פסוק ז:מזבח הנחושת. ר״ל מזבח אבנים תחת מזבח נחשת שעשה משה במדבר:
פסוק ז:לא יכול להכיל את. מרבית הקרבנות:
פסוק ח:ויעש וכו׳. ר״ל מלבד ימי החנוך הרבו עוד להביא קרבנות בימי החג בעבור חנוכת הבית:
פסוק ח:מלבוא חמת. מן המקום שבאים בה לחמת והיא בפאת הצפוני עד נחל מצרים שהיא בפאת הדרומי:
פסוק ט:כי חנוכת המזבח. ר״ל כאשר השלימו לעשות שבעת ימי חנוכה ושבעת ימי החג עשו עצרת כמשפט התורה:
פסוק י:וביום עשרים ושלשה. הוא יום המחרת מן יום שמיני העצרת:
פסוק י:לדויד. שקיים לו הבטחתו אשר בנו היושב על כסאו בנה הבית:
פסוק י:ולישראל עמו. על כי ראו אשר שרתה השכינה בהבית הבנוי:
פסוק יא:ואת כל הבא וכו׳. את כל מה שחשב לעשות עשה והצליח:
פסוק יב:לבית זבח. להיות לי בית זבח:
פסוק יג:הן אעצור וכו׳. ר״ל כל צרה שתבוא בהם הן עצירת השמים מן המטר הן שילוח החגב וכו׳:
פסוק יד:ויכנעו. וכאשר יכנעו עמי וכו׳:
פסוק יד:ואני אשמע. אז אני אשמע וכו׳:
פסוק טו:לתפלת המקום הזה. אל התפלה אשר יתפללו בהמקום הזה:
פסוק טז:עד עולם. לא אשרה עוד שכינתי במקום אחר:
פסוק טז:עיני ולבי. ר״ל השגחתי:
פסוק יח:והקימותי. להיות מתקיים לעולם לזרעך אחריך:
פסוק יט:אתם. על ישראל בכללם יאמר:
פסוק יט:אשליך. ר״ל אמאס בם:
פסוק יט:למשל. מחורבן הבית יביאו למשל על חרבנות אחרות:
פסוק כא:היה עליון. שהיה קודם החורבן עליון במעלה לכל עיני העובר עליו עתה בחורבנו ישום כל אחד על גודל החורבן:
פסוק כב:ואמרו. המשיבים יאמרו:
פסוק כב:הביא. ה׳ אלהי אבותיכם האמור למעלה: