א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ב וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ י וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יא וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ יב וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ טו וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ טז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ יז וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יט וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ כא וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כב וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃ כג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ כד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ כה וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ כח וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ ל וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ לא וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. בראו בשם אלהים שהוא שם השתוף, לפי שכל הברואים כולם הם משותפים מזכר ונקבה ואפילו הגלגלים כאשר אמרו חכמי המחקר, שמש זכר חמה נקבה, ירח זכר לבנה נקבה, ואפילו אדם דו פרצופין נברא ואפילו האילנות ואפילו העשבים יש בהם זכר ונקבה ורוב המלאכות ע"י כלים שהם זוג ואפילו שמים וארץ הם מורכבים לכך נברא בשם אלהים שהוא א"ל הי"ם הי"ם סודו כל"ה, ולפי שבריאת זה העולם הוא כלה ונפסד שנגולו כספר השמים ונאמר והארץ כבגד תבלה ושמים כעשן נמלחו ותכלית הבריאה היא שיתא אלפי שני, וזהו בראשית בר"א שי"ת שזהו תכלית הבריאה לבד, לכך נברא בשם אלהים שהוא א"ל הי"ם, אל הוא ההתחלה שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה והי"ם הוא סוף שהיא נקראת הים האחרון ונקראת ים סוף. ולכך נברא בשם אלהים כי אם יברא בשם אחר היה בלתי תכלית והיה מוכרח במעשיו ול היה לו שכר ועונש והיה עולם בלתי תכלית וכו' ולא כך היא הכוונה. ולא ח"ו שיש שום תכלית בשם אלהים ח"ו כי הוא מעשרה שמות שאין נמחקים אלא הוא שם משותף לפי שכל בריאת זה העולם היא בשתוף שמים אש ומים והאדם ג"כ מורכב הגוף מד' יסודות והנשמה וזהו את השמים את לרבות הנשמה שכן הנשמה עם המלה סודה א"ת, ואת הארץ זה הגוף וכן הוא אומר וייצר יצירה מן העליונים יצירה מן התחתונים ואפילו העליונים יש להם צורך בתחתונים שנאמר רוכב שמים בעזרך, והוא מאמרם ז"ל היה לך לעזרני, וזהו אשר ברא אלהים לעשות שלא תושלם העשיה אלא ע"י בשר ודם וזהו פירוש לעשות ולא עשה אלא הניחה לבשר ודם להשלימה שהיא המילה, שאין נקרא הישראלי שלם אלא ע"י המילה, ואפי' האילנות כשעושין מאליהן לא יעשו פירות ואם יעשו פירות לא יהיו טובים אם לא ישתלו אותו או ירכיבוהו, ואפילו הכסף והזהב והאבנים טובות גמר עשייתם ע"י ב"ו, ולכך אמר אשר ברא אלהים בשביל שברא העולם בשם אלהים ולכך לעשות ע"י ב"ו. ורז"ל בהרבה מקומות אמרו כאילו נעשה שותף להקב"ה. ולכך נברא בב' שהבי"ת היא חשבון שנים לשון שנוי ד ולכך נברא אדם דו פרצופין. ומה שארז"ל שברא הקב"ה את העולם במדת הדין וכשראה שלא יכול לעמוד שתף עמו מדת רחמים, כוונתם לומר כששתף א"ל עם הי"ם כמו שאמרו יותר גובר הדין כמו האש שמזלפין עליה מעט מים אזי היא מתגברת יותר מפני שמנגד ותתאה גבר, מה עשה עמד ושתף עמו מדת רחמים, לא אמר רחמים אלא, מדת רחמים דייקא שהוא סוד הברי"ת שהוא שלום הבית שהוא סוד היו"ד הפרועה שעולה לקראתה אז נרפה הדין ונקראת מדת הדין הרפה, וכשתוסיף י' על הי"ם סודה ה"ס לשון שתיקה בעל הבית בבית שלו"ם בבית מוש"ל בבית, ולכך הם במלואו עולה כ"ו ק' והם סוד החבור ובאותיות ר' עקיבא ק' זה הקב"ה. הי"ם סודו כל"ה הי"ם מ"ה יו"ד סודו היכ"ל, היכ"ל במלואו ה"א יו"ד כ"ף למ"ד בגי' קו"ף י"ד שהוא נקרא יד ה', והכל הוא בשתיקה כי מושל בבית ואתה מושל בכל. עוד היכל כלי ה' שהיא ה' אחרונה היינו הכל"י, וזהו אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכל"י הוא הכ"ל והכל ברמ"ז כי רמ"ז איברים יש לו לאדם מלבד שלום הבית א"כ הכל ברמ"ח רמ"ז במ"ק אח"ד הכל אחד, ולחכימ"א ברמיז"א. לחכימא שהיא חכמת שלמה ברמיז"א שהוא היסוד שכן יסוד במ"ק י"ז היינו טוב, וזהו טוב ה' לכל, ויש סוד ליודעי חן שעשר הויות דאצילות סודם ר"ס בגימ' ברמיז"א, א"כ לחכימא שהיא שכינת העשיה היא ברמיזא היא רמיזא באצילות בשכמל"ו, ומה שתמצא בזוהר ובהרבה ספרים דאלהים דבראשית הוא בבינה זהו בבריאה ביצירה, אמנם הנושא שלנו הוא אשר ברא אלהים לעשות דייקא. או אפשר ג"כ ביצירה. ואבי"ע רמזו כאן אשר ברא אלהים לעשות, אש"ר רא"ש היינו אצילות, ברא היינו בריאה, אלהים היינו יצירה, לעשות היינו עשייה, והאצילות נקרא ראש לפי שהן הויו' וראשיהן יודי"ן והיו"ד היא נקודה שאין לה צורה ולא תוך כן האצילות אין מחשבה נתפסת בה אבל היא בראש כל אות ואות שא"א לכתוב שום אות אם לא יתחיל בנקודה קודם כל דבר ולכך היו עשר ולא ט' וכו'. ואפשר עוד לומר שנברא משניהם מיצירה ומעשיה שכן אלהים לעשות יציר"ה עשי"ה וזהו אמז"ל דו פרצופין נבראו:
פסוק א:
ואפשר עוד לומר בראשית ברא אלהים שהוא בעל היכולת כולם לזה ברא השמים תחלה להראות כח מעשיו שאינו כב"ו ב"ו כשרוצה לבנות בית ועליה בונה הבית תחלה ואח"כ בונה העליה אבל הקב"ה בנה העליה תחלה שנאמר המקרה במים עליותיו זהו בראשית ברא אלהים:
פסוק א:
ובמדרש התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדה"ד שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים. ביאר הרב רבינו בחיי ז"ל ראה שאינו מתקיים פירוש שיבא להאמין שמדת הדין בלבד עשתה זאת ויבא לקצץ לכך אמר ה' אלהים, א"כ מכאן ראיה דבראשית הוא שם השתוף ואלהי"ם בגי' כול"ל שהוא כולל דין ורחמים וכדי שלא נאמין שהוא דין לבד הוצרך לכתוב ה' אלהים. ומה שדרש רבי אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותם אלא בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. פי' בתחלה עלה במחשבה לבראו שנים שהזכר יהיה מרחמים לבד והנקבה מדין לבד ויבא מזה קצוץ ולא יזדווגו זה עם זה ויבאו ג"כ לומר ב' רשויות יש אחד ברא זכר ואחד ברא נקבה ויבאו לידי כפירה לכך, לא נברא אלא אחד. והרי אנו רואים שנבראו שנים שנלקחה חוה מאדם אלא פי' אחד שכל אחד יהיה משותף מדין ורחמים ובזה יהיו שניהם פונים לאחד שאחד יצרם והוא בראם ולא יבואו לידי כפירה, אבל הזכר הרחמים גובר בו לפי שנוצר מן העפר שהוא רך והנקבה הדין גובר בה לפי שנוצרה מהצלע שהוא עצם והוא קשה אבל לעולם יש בכל אחד ואחד דין ורחמים ונברא מד' יסודות אש רוח מים עפר שנים עליונים ושנים תחתונים, אש רוח עליונים מים עפר תחתונים, וכל שנים אחד דין ואחד רחמים, אש דין, רוח רחמים שהוא האויר, מים דין מים הזידונים, עפר רחמים, כל זה להורות שנברא משותף בכל בריאת העולם:
פסוק א:
ובמדרש בראשון ברא שמים וארץ מן העליונים ומן התחתונים בשני ברא רקיע מן העליונים בשלישי תדשא הארץ מן התחתונים ברביעי יהי מאורות מן העליונים בחמישי ישרצו המים מן התחתונים בא לבראות אדם בששי אמר אם אני בורא אותו מן העליונים רבים עליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום בעולמי מן התחתונים רבים התחתונים על עליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי אלא הריני בורא אותו מהעליונים ומן התחתונים הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מהעליונים ע"כ. ובזה תבין למה אמר ה' אלהים. וד' יסודותיו עפרו לוקח ממזבח העליון כאמרם ז"ל עפרו של אדם הראשון ממקום כפרתו לוקח, ויסוד האש מהמלאכים, ויסוד המים ממים העליונים, ורוחו מאויר העליון שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכשבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמא וכשבא עליה אדם באות נפשה שאפה רוחו וטמאה רוחו וכשלקחה הפרי נטמא הפרי ונתנה לאדם ואכלו בטומאה וטמא כל גופו ונטמאו כל ד' יסודותיו וגרמה מיתה לד' יסודות:
פסוק א:
כדאיתא בזוהר פ' פנחס ז"ל את מ' סימנא קדמאה לאדם הראשון למבני מות על עלמא בגין דאת דא הוה טאס על רישיה דאדם בשעתא דכתיב ותקח מפריו מ' פרי"ו והוה מחכא ו"ת בזמנא דכתיב ותקח ותאכל ותתן ותפקחנה כדין אתבני מות על עלמא וכו' מ"ט בגין דאיהי סימנא דמות איהי סימנא דמ' מלקיות איהי סימנא דד' מיתות ב"ד ומתמן סליק ונחית סליק במ' ונחית בד' אינון, ד' רוחין דמתפרשן מגו דכר ונוקבא ממסאבותא ובגינייהו ד' מיתות ב"ד ומתמן סליק למ"ם והיינו מ' סימנא דמות ומאנין דמלאך המות ע"כ. ונ"ל פי' מ' נתחברה עם ו"ת דותקח ותאכל ותתן ותפקחנה הרי ד' כנגד ד' יסודות וזמ"ש כדין אתבני מות על עלמא שהוא הגוף שנקרא עולם קטן ודא סליק במ' שהוא מות ונחית בד' שהם ד' יסודות והוצרך להתגלגל כדעת הרשב"י ז"ל. ולפי שהוא יציר כפיו של הקב"ה נתגלגל באברהם אבר מה ובו נטהר יסוד העפר שאמר ואנכי עפר ואפר וכתיב יתן כעפר חרבו, ובו נטהר ג"כ יסוד המים במימי החס"ד מדת אברהם ואמר יקח נא מעט מים יו"ד קו"ף חי"ת כתוב יקח וקרי יוקח אם כן יו"ד קו"ף ח"ת עם ו' דקרי ולא כתיב ולכך אין לה מלוי עולה כתר ולכך אמר מעט מים, כתר לי זעיר שהוא מקום שאינו נתפס, ויסוד האש נטהר ביצחק שנאמר והעלהו שם לעולה, ונקרא יצחק ישח"ק וסודו חי הנשמה, שהכוונה להביא חיות לאדם שנאמר בו נשמת חיים וכשתחבר יצח"ק וישח"ק סודם בגימ' כתרו ויצחק סודו ר"ח ר"ש ח"ת סודו תקח הנשמה, ולפי שמים העכורים כשנחו מעכירותם ונעשו צלולים יורד העכירות למטה ונעשה עפר לכך יצא ממנו ישמעאל איש מעל, ולפי שהעפר אינו קשה וכשמערבין עמו מעט מים הוא נגבל ולכך עשה תשובה בסוף ימיו, אבל יצחק שהוא אש והאש מוציאה סיגים לכך יצא עשו קשה כסיגים שלא עשה תשובה, ויסוד הרוח נטהר ביעקב שהוא סוד הוא"ו שאמר כי במקלי עברתי שהו' כמקל, במקלי גימ' יעקב, נכנס בו ב' אותיות של יצחק שהוא ר"ח ונעשה רוח, ולזה אמר ורוח תשימו בין עדר ובין עדר כלומר שיצא הרוח ויפתהו לעשו שלא יזיקו ולזה אמר עברתי את הירדן גימ' סדר שסדר היסודות, ועתה הייתי לשני מחנות שהוא הוא"ו ומשך הוא"ו הוליד י"ב בנים צדיקים בלא סיגים כי הרוח אין בו סיג אלא כלם רוחניים א"כ הרי נטהרו ארבעת יסודותיו של אדם א"כ לא הוצרך לגלגל יותר ליעקב גלגל בא"ת ב"ש בגימ' מת, גלגל הוא שחוזר ויעקב לא מת ונאמר עליו תתן אמת ליעקב וכשתסיר אל"ף מאמת ישאר מת, לזה אמר תתן אמת ליעקב, ולזה אז"ל יעקב לא מת מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, רמזו על אדם שלא הוצרך לגלגול, והקב"ה גם כן טיהר יסודותיו של עולם, יסוד המים במבול, ויסוד העפר בהפלגה שנאמר הבה נלבנה וגו', ויסוד האש בסדום וכו' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ויסוד הרוח וירח ה' את ריח הניחוח, אם כן נזדככו ארבעה יסודותיו של עולם. וישראל קודם שקבלו התורה ג"כ נזדככו ד' יסודותיהם, הורידם למצרים על ידי פרעה שהוא העפר והוא יסוד הכבד שבכולן והוא מלך עליהם, ולכך בחומר ובלבנים, ולכך ויחזק לב פרעה, כבד לב פרעה. ויסוד המים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הרי יסוד המים, גם כן היה לוקח בניהם ושורפם לאלהיהם כאמז"ל במדרש דכתיב ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים הרי יסוד האש, וגם כן אמרו מקוצר רוח הרי יסוד הרוח, אם כן הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והחזירן ליסודו הראשון שהוא מקום כפרתו ולכך העלם לארץ ישראל וזכך יסודותיהם והיו כמלאכים שהיא כוונה הראשונה שהיא בראשית ברא אלהים שיהיו כבני אלהים כמלאכים, ולכך אמר במעמד הר סיני ומשה עלה אל האלהים ויוצא משה את העם לקראת האלהים, משה ידבר והאלהים וגו', וידבר האלהים, לנסות אתכם בא האלהים, אם כן באו לארץ ישראל לטהר יסוד העפר, ונגלה עליהם באש לטהר יסוד האש, ואמר וכבסו שמלותם שהוא גופם שהוא מלבוש לטהר יסוד המים, והרוח בדבור לכך פרחה רוחם לטהרו, אחר כך חטאו וטמאו הד' יסודות, חטאו במרגלים והוציאו דבה על הארץ נטמא יסוד העפר, עשו את העגל שהוא "עון "גדול "לישראל ראשי תיבות עג"ל טמאו יסוד האש שנאמר ואשליכהו באש, גם בתבערה, גם במסה שהוא יסוד המים, ובקברות התאוה יסוד הרוח. לכך צוה להם עשיית המשכן לטהר הד' יסודות, מזבח אדמה לטהר יסוד העפר, כיור לרחצה ונתת שם מים לטהר יסוד המים, אש תמיד תוקד על המזבח לטהר יסוד האש, ובקרבנות נטהר יסוד הרוח אשה ריח ניחוח וכו', והכל לתקון אדם. מזה תדע למה אנו אומרים עבדים היינו ודאי היינו, ואומרים ממצרים גאלתנו ולא גאלת את אבותינו אלא גאלתנו, ומה שאמר ואילו לא גאלתנו עדיין אנו וכו' הוא פשט מה שנאמר הוא הסוד שלא למסרו לכל אדם:
פסוק א:
מצאתי כתוב שאדם נתקן ביעקב כאומרם ז"ל שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם, פירוש שופרא תקון כמו ברוחו שמים שפרה וישראל נתבלעו בכלל שבעים זקנים ושבעים זקנים נתבלעו בכלל י"ב בני יעקב ובני יעקב עתידין להבלע ביעקב ויעקב באדם ואדם מתבלע בסבה ראשונה שנאצל משם. ועל זה רמזו ז"ל עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה לפי שהוא מחלק אדם ובעברו העבירה מטיל מום ונאמר כל אשר בו מום לא יקרב א"כ הוא מאחר ההתבלעות מחריב העולם וצריך תקון לתקן, א"כ הגלגול לדעת חז"ל סודו חסד ר"ל חסד עשה עם הבריות כדי להחזירם לסיבה ראשונה שנאמר אם תשוב ישראל אלי תשוב אלי דייקא, וזה מוצי"א אסירים בכושרות ר"ל מוציא הנשמות ממאסר הגופים בכשרות מעשיהם, וזהו בכושרות בכי ושירות בכי לגופים ושירות לנשמות שיצאו ממאסר:
פסוק א:
ונחזור לעניננו שהעולם והאדם נבראו בשם השתוף שהוא שם אלהי"ם. וכן תמצא בילקוט סימן ה' מתחילת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות לו שותפות בתחתונים ולכך דו פרצופין נבראו, ולכך התחילה התורה בב' ד'למעלה ו'למטה היינו דו ולרמוז לב' עולמות ולב' תורות ולב' לוחות שבהן י' הדברות כמנין ד"ו הכל מן האחד ב"ה על כן אחר האל"ף ב' וכן בראשית בגימ' שכתב ועל פה, ובגימ' שני לוחות אבנים, ובגי' שני עולמות עה"כ, לומר לך כי המקיים תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנכללו בתוך י' הדברות שבשני לוחות זוכה לב' עולמות, ולכך נקראו ישראל בכור שנאמר בני בכורי ישראל כי הבכור נוטל פי שנים, ולכך זכו ישראל לב' תורות ולב עולמות ולנפש ולנשמה שכן שנים בגימט' הנשמה, נוטל פי שנים ר"ת נפש, ואע"פ שהן ב' תורות וב' עולמות הם אחד שכן שנים במ"ק אחד וישראל נקראו גוי אחד והכל ברמז רמז במ"ק אחד:
פסוק א:
ובזוהר למה התחילה התורה בבי"ת ר' חייא אמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקמוה ליה לבר נש בעלמא הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו צלם ודמות ועל דא שירותא דאורייתא ב' ואוקמוה, ר' יצחק אמר מפני מה בפתיחא וסתימא אלא בשעתא דבר נש אתי לאתחברא באורייתא הרי היא פתיחא לקבלא ליה ולאשתתפא בהדיה ובשעתא דבר נש סתים עיניו מינה ויהך לארחא אחרי הרי היא סתימא מסטרא אחרא ולא אשכח פתחא חד דיתוב לאתחברא בה באורייתא אפין באפין ולא יתנשי מינה, וע"ד אורייתא פתחא קמי בני נשא ואכריזא וקריא לון אליכם אישים אקרא וכו' וכתיב בראש הומיות תקרא בפתחי שערים וכו':
פסוק א:
נחזור לעניננו כי לכך נברא אדם דו פרצופין שהם נפש נשמה והנקבה היא הנפש נפש חיה ונמשכה מן היו"ד ונקראת חוה והזכר הוא מן הנשמה, ולפי שהשטן מנפש ועד בשר יכלה שהוא קץ כל בשר וראה שחוה היא מורכבת לכך רכב על הנחש והטיל בה זוהמא, והאדם ידע שנתעברה ממנו כאומרם ז"ל והאדם ידע מאי ידע ידע שעיברה ובא עליה הוא ג"כ ונתעברה בשנים קין והבל קין מצד הנחש והבל מאדם ולכך לא אמר בדמותו כצלמו כמ"ש בשת. ולפי שאדם מושך בערלתו פי' אשתו שכן אשה בגימ' ערלה ע"ה ואיש מזריע תחלה יולדת נקבה ולכך ב' תאומות עם הבל וגברה הקליפה שהוא קין וקלטה הפרי לתוכה לכך קם קין על הבל והרגו ולקח ב' תאומותיו וגברה הקליפה עד שבאו דור המבול והיו נזקקין לשאינן מינם לפי שבא נחש על שאינו מינו והביא עליהם המבול להגעיל ולהטביל העולם ולכך היו מים רותחים ומים צוננים כדין ההגעלה, ונשאר נח מדור המבול ולא נטהר מזוהמתו של קין ולכך היה איש אדמה וקין היה עובד אדמה שלא נפסקה ממנו זוהמתו של נחש ולכך נח מאותיות נחש בשמו, ולכך הוליד חם ומצד נח ומצא חן שהם כסדר אבג"ד הוליד שם ונח מצא חן ויצא ממנו אברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו וחם הוליד כוש ומצרים ופוט וכנען הם ד' קליפות של אגוז, קליפה א' אינה קשה שהיא כוש, ב' קשה שהיא מצרים וקלטה הפרי לתוכה והקיפה עליו סביב ולכך היה הגלות במצרים שהיא קליפה שנית תחת יד. פרעה שהוא משרשו של קין שכן פרעה מלך מצרים בגימ' מזרע של קין הוא, שהוא משרש הנחש שכן פרעה בגי' נחש עם ג' מלות והוא הנחש הרובץ בתוך יאוריו ונקרא נחש בריח נחש עקלתון, ולכך בא משה שהוא הבל וגבה חובו ממנו זהו שבעתים יוקם קין, ומשה שביעי לאברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, יקום ויקח נקמתו מקין שהוא פרעה ומשה שהוא לז' דורות יוקם קין שהוא פרעה יבא משה ויקח נקמתו ממנו, והקב"ה מגיד מראשית אחרית ביום שחטא אדם בו ביום נברא המטה להלקות בו לקין שהוא פרעה שכן קין בא"ת ב"ש בגימ' מטה ע"ה, ומסרו לאדם ואדם לחנוך וחנוך לשם ושם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליוסף וכשמת יוסף נתטלטלו כל מה שבביתו ונתן בפלטרין של פרעה, ויתרו היה יועץ של פרעה וראה המטה וחמדו ונטעו בגנו ולא היה יכול להקימו עד שבא אשר הוא לו שהוא משה בן בנו של קהת שכן מטה במלואו מ"ם טי"ת ה"א בגי' קהת. והמטה היה משקלו ארבעים סאה בגי' שפט, והמטה צורתו ו' היינו שופט ולכך נברא בין השמשות בעת הדין, ומטה בגי' דן לעשות בו דין ומשפט, מסנפרינו"ן הי"ה בגי' תיקון, ר"ל לתקן ליפה להלקות הנבראים, וכשבא משה אשר לו משפט הגאולה א"ל הקב"ה לך אל פרעה שהוא קין שנשכך י' נשיכות כנחש ואתה הכהו כנגדם י' מכות, ולקח צאנך והחלב והביזה והולדות גם אתה קח כספו וזהבו והמרגליות שיש לו בבתי תסווראות ובבתי גנזיו שנאמר ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן הוא בעצמו ולא תבוא אל ביתו לעבטו אלא הוא יתן שנאמר ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום בעל כרחם יתנו למשה ולאנשי דורו שהם שביעיים וזהו ישלם שבעתים כלומר ישלם לשבעיים כל הון ביתו שנאמר וינצלו את מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים וכו' והרגך ולקח דמך מידו ודם בניך לקח ורחץ בדמיהם הקים עליהם ושלט עליהם ולקחם לחלקו, א"ל, משה אני מפחד ממנו ואיני יכול עליו שלח נא ביד תשלח שהוא מלך המשיח וכן שלח נא ביד תשלח עולה במ"ק שהוא מלך המשיח, במ"ק והוא יכלה בכל, א"ל מזה בידך בגימ' פ"ח, כבר נאחז בפח והוא אסור ומסור בידך שכן קין שהוא פרעה בא"ת ב"ש בגי' מטה ע"ה, א"ל השליכהו ארצה וכשהשליכו חזר לנחש א"ל ראית כשיצא מידך חור לסורו לכך חזור ואחוז בו ואל תניחהו כי בעודו בידך הוא עץ יבש ואתה יכול עליו, א"ל הבא ידך בחיקך כלומר הסיח דעתך ממנה, ויוציאה והנה ידו מצורעת א"ל ראית אין הוא טמא ומטמא אחרים. ולכך היה אות הותש במדבר להראות למשה שאע"פ שהוא במקום ממשלתו שהוא מדבר שנאמר מקום נחש שרף ועקרב עכ"ז הוא כפות בידך כמו עץ:
פסוק א:
ובמדרש למה אות ראשון היה הנחש אלא מה הנחש נושך וממית בני אדם כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים לבני ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש כך פרעה ועמו כעץ יבש ולמה הראה לו בדבר טמא אלא מה מצורע הזה טמא ומטמא כך היה פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחזר ונטהר כך ישראל יטהרו מטומאת מצרים א"כ אין זולתך לגאול זאת הגאולה שהרגך ולקח שני זוגותיך ולקחת דמך מידו, והנה תאומתך האחת היא בתו שהיא הצילתך וחמלה עליך, ותאמר מילדי העברים זה בגי' זה הוא הבל שנקם עליו קין אחיו והרגהו ע"ה, ואע"פ שרחצה מגלולי אביה עם כל זה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ולא נשאת לשום אדם ונכנסה בחיים לג"ע, ולקח תאומתו השני שהיא צפורה שהיא בת חבר הקיני נפרד מקין וצפורה שמה מעיד עליה צרופה צפורה תרגום בקר צפרא, ג"כ צפרה בגימט' שמי כה כמו שאמז"ל על יעל אשת חבר הקיני ותכסהו בשמיכה ר"ל שמי כה מעיד עליה שלא נגע בה סיסרא כ"ש צפורה שלא נגע בה קין, וא"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה שהכונה ראשונה שיהיו כולם כמלאכים וישראל שנטה עליהם הקליפה ועליך לא שלטה הקליפה ואתה תשברם ותוציא הפרי מתוכם ויהיו כולם כבני אלהים ואשרה שכינתי ביניהם ואסלק ד' קליפות מעליהם. הא' נסתלקה בים שחפו עליהם מי הים א"כ לצורך גדול העבירם בים, והב' נסתלקה בענני כבוד שהיו מרחצים ומגהצים אותם מבחוץ והמן מבפנים שהיה נבלע באיבריהם והיה רוחץ כל חלודה שבפנים והיה מוציא כל עקמימות שבלב כדי שיהיו נקיים וברים לקבל אלהותו יתב', ויהיה תוכם כברם, והקליפה הג' נסתלקה במעמד הר סיני ונגלה עליהם באש וההר היה מקרר האש שכן ה"ר סינ"י בגימטריא להקר, ולנהר דינור עלתה נשמתה לטבול והאש רחצה גופם כדי שיהיו טהורים מבית ומחוץ. והקליפה הד' שהוא כנען לך ולקחת את ארצו מידו, אם כן שליחות זה יש לך צורך גדול בו שהוא תכלית הכונה וא"א לעשותו אלא על ידך, א"כ ועתה לכה בגי' לך משפט גאולה זו, לפי שראה הקב"ה שעתיד לומר שלח נא ביד תשלח שהוא מלך משיחנו לכך אמר הקב"ה גאולה זו א"א אלא על ידך ועוד שפרעה אותיות העפר והעפר אינו נגבל אלא במים, ואתה מים שנאמר כי מן המים משיתיהו, ולכך מכה ראשונה במים מאחר שנגבל העפר במים עושה היוצר ממנו כל מה שרוצה שנאמר כי כחומר ביד היוצר וכו', וג"כ המים מכבים האש והם היו שורפין את בניהם באש וכו' שנאמר ויוציא אתכם מכור הברזל, ולכך היתה מכת השחין, וגם א"ל הך את עפר הארץ שהוא פרעה אם כן שליחות זה א"א אלא על ידך ועוד שלכך באת, כי מן המים משיתיהו בגי' להוציא עמי מארץ. מצרים עם ד' מלות, וכן אמר להם משה לישראל ויתעבר ה' בי למענכם, ולא עוד אלא שהוא מתגאה עליך ששמו יתר על שמך עשר, שפרעה בגימטריא שנה, ולכך נדון י"ב חדש שהוא שנה, ויתר על שמך עשר לכך הכהו עשר, ואעלה אותך עליו ראה נתתיך אלהים לפרעה, אם כן ועתה לך ואשלחך אל פרעה, כמו שאמר המדרש שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדם נסתלקה לרקיע א' עמד קין וחטא נסתלקה לרקיע ב', דור אנוש לרקיע ג', דור המבול לרביעי, דור הפלגה לה', סדומיים לששי, מצרים לז'. ועמדו ז' צדיקים וכל אחד הורידה רקיע א' עד שהורידוה לארץ ואלו הם אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, אם כן כנגד המצרים שסלקוה לרקיע שביעי בא משה שהוא הז' שבצדיקים והורידה לארץ שהוא ז' למעלה ממטה, ונשתברו הד' קליפות שנאמר אל גנת אגוז ירדתי וכי האגוז יש לו גנה אלא ירד להוציא ישראל שהם גנת הקב"ה שנאמר גן נעול אחותי כלה מתוך ד' קליפות ששלטו עליהם, ואילו לא היה מעשה העגל היו ישראל זכים ונקיים כבני אלהים, ולכך התורה נתנה בשם אלהים שנאמר וידבר אלהים והיו נכנסים לארץ מיד כי קליפה ד' שהיא כנען נסתלקה. והיה משה הרועה מכניסם ורועה אותם במטה שהיא בגי' דן שבה נדונו הקליפות ולא היה רשות למלאך המות לשלוט עליהם, וכנען שעולה קץ היה ת"ס ומת מן העולם, והיו כלם כבני אלהים ומאכלם כמאכל בני אלהים אלא שגרם עון העגל, שכן עגל ר"ת עון גדול לישראל, וחזרו הד' קליפות למקומם ושלט עליהם מלאך המות ונסתלק כל אותו הדור ומשה עמהם ולא נכנסו לארץ כנען מאחר שעלו בעלוי גדול, כמו שאמר הזוהר משה וששים רבוא מעלמא דאתי אינון איך ירדו להכנס ברשות הקליפה שהוא כנען ונסתמו מן העין הרועה עם צאנו כי לא נזכר מיתה אלא בערב רב המתאוננים והמרגלים והמתאוים והזונים ויחל העם לזנות, והמתים שמתו במגפה מתים היו מתחילתם שנאמר ויהיו המתים, ומה שהרגו בני לוי כלם היו מערב רב אבל ס' רבוא שעלו ממצרים נסתמו מן העין שנאמר במדבר הזה יתמו ר"ל יושלמו, ושם ימותו ר"ל אותם שהם שם שעלו לארץ כנען ימותו כי היל"ל ופה ימותו כמ"ש במדבר הזה אלא לרמוז למ"ש:
פסוק א:
או יאמר ושם ימותו כמו שאז"ל למ"ד דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב, ועוד ראיה מאגדה דפ' המוכר את הספינה דא"ל ההוא טייעא תא אחוי לך מתי מדבר אזל חזינהו ודמו כמאן דמבסמי, פי' רש"י פנים צהובות כשתויי יין ובודאי כי לא היו אלא ערב רב ולפי שראו מעלתן של ישראל שעמדו על הר סיני וראו כבוד ה' לא הבאישו ולא שלטה בהם רמה ודמו כמאן דמבסמי שאם היו ישראל למה לא זכו לקבורה אלא ודאי מערב רב היו והיו בהם כל אותה מעלה שלא שלטה רמה בהם כמה שנים, מכאן תראה מעלתן של ישראל כי ודאי נעלמו מן העין עם משה רבן עד שיבא ויביאם עמו שנאמר ויתא ראשי עם שהם ראשים של עם שהם ערב רב ולאותם שעלו עמהם אמר לא בצדקתך אתה בא לרשת וכו', וכן אמר מעט מעט אגרשנו, וכן אמר ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר וגו' כל זה מריבוי עובי הקליפה שנתעבת, והד' יסודות ג"כ נתעבו ולז"א וזכרתי את בריתי יעקוב זה יסוד הרוח ולכך יעקוב מלא וא"ו, שיצחק בגימ' ר"ח ונכנסה ו' של יעקוב בין ר' לח' לשכך הפחד והגבורה ונעשה רוח, ולכך הקדימו לפי שהוא היסוד היותר קל שבכולן, ואף את בריתי יצחק שהוא יסוד האש שהוא ג"כ קל מיסוד המים, ואח"כ אמר ואף את בריתי אברהם שהוא יסוד המים, והארץ אזכור זה יסוד העפר, אם כן תכלית כוונת הבריאה הוא שיהיו כבני אלהים שהם המלאכים בגוף ונפש, וכן לעתיד ג"כ נאמר מוציא אסירים לא אמר הוציא על מה שעבר אלא מוציא לרמוז על העתיד שעתיד הקב"ה להוציא הנשמות ממאסר גופם, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה עד שישובו בתשובה וישובו ויתישבו ולא יצטרכו עוד לגלגול, כמאמרם ז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף שלא יצטרכו עוד לגוף ויצאו ממאסר גופם בכשרות מעשיהם, בכי ושירות, בכי שנאמר בבכי יבאו, ושירות שנאמר וענתה שם כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים, ואין עניה אלא שירה שנאמר ותען להם מרים ותאמר שירו וכו':
פסוק א:
מצאתי כתוב על שם ספר התמונות כי הבהמות של שמטה שעברה הם בני אדם של זו השמטה והבל היה רועה אותם שנאמר ויהי הבל רועה צאן וחזר משה ורעה הצאן שנאמר ומשה היה רועה, והיו ימיהם של אותם אנשים שהיו באותה שמטה שהיא שמטת אברהם ונאמר עליהם כימי העץ ימי עמי היו ארוכים שהיו אוכלים מפרי העץ, אבל אנשים של זו השמיטה שהיא שמיטת יצחק הם הצאן של אותה שמטה, והצאן אין אכילתם אלא מפרי האדמה, ולכך נצטוו שלא לאכול מפרי העץ ולכך אין ימיהם ארוכים, ובני אדם של אותה שמיטה היו כמלאכים, ומשה היה מאותה שמיטה שכן משה משמיטה שעברה הוא ולכך עלה אל האלהים לפי שהיה מלאך וכה"א וישלח מלאך ויוציאנו וכו', ולכך היה המטה של סנפרינון בערכם כן היה העצים שלהם לפי שהיו זכים מאירים ומזהירים כן היתה המטה להורות על מהותם כאומרם ז"ל והכית בצור מכאן שהמטה של סנפרינון, ולכך לא ידע איש את קבורתו ולכך ויורהו ה' עץ ולא להם ע"כ. א"כ יראה שרצה ה' להשלימם ולהעלותם לעלוי גדול מבהמה לאדם ומאדם למלאכים אלא שגרם עון העגל שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם כו', ולא עלו למעלת המלאכים:
פסוק יב:
ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עושה פרי. אז"ל שהארץ קלקלה במאמר הקב"ה שאמר עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, והקלקול היה שאמרה הארץ אם יהיה טעם העץ כטעם הפרי אחר שילקטו הפרי יאכלו העץ. ואצטרך להוציא אילנות בכל שנה ושנה אני אוציא עץ שיהיה עץ שאין בו טעם פרי כדי שאם ילקטו הפירות ישאר העץ, והיא לא ידעה שאחר שילקטו הפרי יוציא פרי אחר פרי ולא ימיש מעשות פרי, ולמה איררה אליבא דרבי פנחס כדאיתא במדרש הארץ קלקלה כדאמרינן נתקללה שנאמר ארורה האדמה ר' פינחס אומר הוסיפה על הצווי עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות ולמה נתקללה אלא כאנוש דאמר ליטין ביזייא דהכדין איינוק, אם כן אליבא דרבי פינחס לא נתקללה, וכן נראה כי אליבא דת"ק היה לו לקללה מיד, ועוד שאמר במדרש כל תולדות שבמקרא חסרים אלא אלה תולדות השמים מה חסרים ששה דברים שניטלו מאדם, זיוו חייו וקומתו ופרי הארץ ופרי האילן והמאורות, הרי מכאן ראיה שלא נתקללה מפני שקלקלה אלא מפני האדם, לפי שראה הקב"ה שאינן כדאין שיהנו מאותם פירות אלא שבכל שנה חורש וזורע כן בכל שנה יעדור ויזמור עד שתוציא פירות, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כמו שגנז האור, וכה"א ועץ הארץ יתן פריו, יתן לעתיד משמע. וכן אז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שיוציאו פירות בכל יום צא ולמד מתרנגולת שמטלת ביצים בכל יום, יתן פרי"ו בגימטריא ובל"ו הפסק"ה, וכה"א לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר. עוד אמרה הארץ אם העץ יהיה מאכל לא יודע גדולת הבורא ב"ה כי יאמרו שהוא בטבע שיהיה כך, אבל כשיראו העץ שנשר עליו ונשאר עץ יבש וחוזר ויצץ ציץ ומוציא פרח ועושה פירות בכל שנה אז יוכר גדולת הבורא:
פסוק טז:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. רמז על אלף הרביעי שבו היה משכן שילה ובית עולמים, והם גדולים שהיה בהם השכינה, והאחד נקרא מנוחה והאחד נקרא נחלה, והיו לגדולה וכבוד וזהו לממשלת היום שהיה להם לישראל ממשלה ומעלה וכבוד, אבל כשחרב מארת כתיב והוצרכו למאור הקטן שהוא בית שני ונקרא קטן לפי שחסר ה' דברים, ונאמר עליו לממשלת הלילה לפי שנבנה ביום ובלילה שנאמר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה, והיו תחת יד ממשלת העכו"ם זהו לממשלת הלילה שהיינו לממשלתם שדומה ללילה, ואת הכוכבים אלו בתי כנסיות שבכל דור ודור שאין להם כ"כ אורה:
פסוק טז:
ובמדרש בראשון ברא שמים וארץ, בשני ברא רקיע מן העליונים, בשלישי תדשא הארץ דשא מן התחתונים, בד' יהי מאורות מן העליונים, בה' ישרצו המים מן התחתונים, בו' בא לבראת אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו רבים עליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם ואין שלום בעולמי, מן התחתונים רבים תחתונים על עליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים ע"כ. הרי שאדם הוא מורכב, ולא אמר ויפח באפיו נשמה אלא נשמת חיים שיחיה כמלאכים:
פסוק טז:
ובספר הזוהר פ' נח ז"ל אלמלא לא חטא אדם לא עביד תולדין בגוונא דא מסטרא דיצה"ר אבל עביד תולדין מסטרא דרוחא קדישא ובגין דכל תולדין דבני נשא כלהו מסטרא דיצה"ר בגין כך לית לון קיום וא"א לון לאתקיימא דסטרא אחרא בהון אבל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מג"ע עביד תולדין מסטרא דרוחא קדישא קדישין כמלאכין עילאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא עד דאתא נח ואעל לון לתיבה ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא ע"כ. הרי הכוונה שיחיה ויהיה כמלאכים אלא שחטא ואח"כ באו ישראל למעמד הר סיני ופסקה הזוהמא ונעשו בני חורין כאומרם ז"ל חרות אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות:
פסוק טז:
וכתב בעל שערים ז"ל על פסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, אמר שהדין הוא נגד העליונים והרחמים הם נגד התחתונים, והכוונה הוא לומר שמרוב רחמנותו יתברך לפי שהם מורכבים מחומר וצורה לזה עשה לנגדם מדת רחמים ואלמלא כך לא היה לעולם השארות, ולז"א משה רבינו ע"ה ילך נא אדני בקרבנו, ולזה נקראת מה"ד הרפה, והגבורה נקראת מה"ד הקשה, וכפי הנראה היה ראוי להיות להפך כי הגבורה היא קרובה לעליונים ואדנות היא רחוקה וכל ריחוק מורה דין אלא לכוונה שאמרנו. ומה"ד הקשה נגד העליונים כי אינם צריכים דין, סיני סמ"ך יו"ד נו"ן יו"ד בגימטרא רוני ר"ל רוני שפסקה הזוהמא, וכשעשו העגל נגעלו וזהו עגל כמו געל וזהו וגעלה נפשי אתכם ושלטו עלינו אומות העולם שנאמר היינו חרפה לשכנינו לע"ג וכן עגל עי"ן גימ"ל למ"ד בגימטרא פזר שלח מעל פני ויצאו, ובהתרחקם מאתו יתברך שהוא מקור החיים מיתה שלטה עליהם, ע"כ אכן כאדם תמותון שנטרד מג"ע ונפרד מן החיים ומת, ואח"כ חזר הקב"ה לכוונת הבריאה וצוה להם שיעשו משכן להשרות שכינתו ביניהם לחזור לכוונת הבריאה ובמדרש הקב"ה נמלך במלאכים אמר להם עולם אני מבקש לבראות, אמרו לו למה, אמר להם הקב"ה בשביל עם אחד שנקרא ישראל, אמרו לו ומה טיבו, א"ל כשם שבא' הבדלתי בין האור לחושך כן במצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בשני הבדלתי בין מים העליונים למים התחתונים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר והמים להם חומה, בשלישי בראתי דשאים וזרעים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר והמן כזרע גד הוא ואומר בנאות דשא ירביצני וכו', בד' בראתי מאורות להבדיל בין היום ובין הלילה אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר לא ימיש עמוד הענן יומם. בה' בראתי עופות ודגים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר ורוח נסע וכו'. בששי בראתי אדם שנאמר ויפח באפיו אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, אמרו לפניו רבש"ע מה עשה לך העם הזה שאתה מחבבו כל כך, אמר להם ביום א' בראתי שמים וארץ ומתמתחים שנאמר הנוטה כדוק שמים אף הן אני משרה שכינתי ביניהם שנאמר ועשו לי מקדש וכו'. בב' הבדלתי בין מים למים אף הן כן והבדילה הפרוכת לכם, בג' בראתי דשאים וזרעים אף הן אוכלים ירקות בליל פסח ומביאים לחם הפנים. ברביעי בראתי מאורות אף הן ועשית מנורת וכו'. בה' בראתי עופות אף הן והיו הכרובים. בז' בראתי אדם אף הן בזאת יבא אהרן וכו'. הרי נראה בפירוש שהכוונה היא שיהיה לו עם בארץ אע"פ שהם בגוף כמו המלאכים, וזהו הכוונה בראשית ברא אלהים כאומרם ז"ל בשביל ישראל (סבא) שנקרא ראשית. וגם נראה מזה המאמר שאחר שברא העולם וברא אדם אמר למלאכים עולם אני מבקש לבראות, לפי שחטא אדם ולא נעשית הכוונה שיהיו כמלאכים שנקראו אלהים כמו שאמרתי, וכן אלהים בגימ' הכונה, וכן בראשית ברא אלהים בגימטריא בשביל ישראל עם אחד וגוי מיוחד הכונה, ולכך אמר בשביל עם אחד שנקרא ישראל היל"ל בשביל ישראל אלא לרמוז למה שאמרנו. וההמלכה היא כדי שלא יקנאו בהם כשישרה שכינתו ביניהם בבנין ב"ה, ואמר עם אחד ולא אמר עם שנקרא ישראל אלא עם אחד, לפי שבראשית במ"ק אחד, ולזה היא כוונת הבריאה שיהיה לו עם חביב מיחדים אותו ואין יחוד אלא במקום שנוי ופרוד שהוא עולם השפל שהם בני אדם שהם בעלי שנוי ובחירה, לז"א אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, לך ראוי לדעת שאתם בעלי שנוי לא למלאכים כי בעולם המלאכים לא יש שנוי כי הם קיימים לכך אין צריכים ליחד אלא שאומרים קדוש לפי שהם מופרשים ומובדלים אומרים שהוא ב"ה מופרש ומובדל בכמה הבדלות, ולכך אומרים ג"פ קדוש בתכיפה כלומר אע"פ שהם מופרשים יש הפרש גדול בינם לבינו יתברך והוא הנעלם ושואלים איה מקום כבודו, אבל בעולם השפל שיש בו שנוי שמא יעלה בדעתך ח"ו שיש בו שום שנוי חלילה וחס לכך אנו אומרים ה' אלהינו ה' אחד והשנוי בא לנו מצד החטא של אדם לא מצדו יתברך, ולכך בא הפירוד שנפרדה השכינה ממנו כשם שיש בינינו פירוד הנשמה מן הגוף, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה לומר שיש לנו חלק אלוה ממעל שהיא הנשמה ואין פירוד בין הפרי לאילן, ולכך היה אדם אילו לא חטא היה קיים לעולם אלא שהוא הפריד בחטאו ונתקלקלו הצינורות כאומרם ז"ל ואיש תרומות יהרסנה זה אדם הראשון שהיה חלתו של עולם והחלה נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה עד שחזר הקב"ה לתקן ולטהר כמ"ש ולעשות עולם חדש ולהשרות שכינתו ביניהם כמ"ש המאמר אמר לפניו רבש"ע מה עשה לך העם הזה שאתה מחבבו כ"כ א"ל ביום ראשון בראתי שמים וארץ ומתמתחים שנאמר הנוטה כדוק שמים אף אני משרה שכינתי ביניהם שנאמר ועשו לי מקדש, הרי בפירוש שכוונת הבריאה היא לשרות שכינתו בתחתונים, וזהו שאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כלו' אע"פ שבבריאה היו שמים תחלה בעשיה ארץ תחלה כי זאת היא הכוונה כמ"ש:
פסוק טז:
וע"ד הקבלה שכינת הבריאה היא כתר העשיה לכך בבריאה אמר שמים תחלה ובעשייה אמר ארץ תחילה ולזה אמר ביום עשות וכו'. ומזה תבין גם כן שאמר ויהי ערב ויהי בקר "יום "הששי ר"ת י"ה, "ויכלו "השמים ו"ה. ובפ' "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ, י"ה שמים, ו"ה ארץ והבן. וכן שמים במ"ק כמו ארץ במ"ק, ועם א' הנעלם היינו אחד לומר שהכל אחד. בשכמל"ו:
פסוק כו:
נעשה אדם. אז"ל נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וההמלכה היתה לפי שהן יוצאין מחלציו של אדם והם מתים כמיתתו ויהיה להם תרעומת על הקב"ה לומר למה בראם, ויש לעולם צורך בבריאתם כדי להנהיג דורם ולהעמידו בזכותם ולכפר על הדור במיתתם, וכדי שלא יהא להם תרעומת נמלך בהם, לז"א התנא על כרחך אתה נולד וע"כ אתה חי וע"כ אתה מת וכו. ולזה רמז הכתוב שאמר ויפח באפיו, לא אמר בחוטמו ואמר באפיו בלשון רבים רמז על ד' על כרחך שאמר התנא, באפיו לשון על אפו ועל חמתו, באפיו בגי מאה חסר אחת, האחת היא הבחירה שהיא ביד האדם. עוד יכולין לומר האחת היא הערלה שהשלמתה ע"י ב"ו כדי שיהיה לו שייכות עם הקב"ה כמ"ש על פסוק ויכלו, ועל כרח"ך גימ' רמ"ח מלמד שהקב"ה גזר על הנשמה שתתישב בכל אבר ואבר מרמ"ח איברי האדם, זהו ע"כ אתה נוצר וע"כ אתה נולד וע"כ אתה חי, ובשעת מיתה לאחר שנזדווגה עם איברי האדם מוציאה מרמ"ח איבריו זהו ע"כ אתה מת:
פסוק כו:
עוד היתה ההמלכה שאם היתה בריאת האדם ע"י הקב"ה לבד היה רוחני בתכלית הרוחניות שכל פשוט בלא שום הרכבה ולא היתה כוונתו אלא שיהיה בעל בחירה ורצון לזה היתה ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים שיהיה כמותם בעל בחירה ורצון: