א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ב וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ י וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יא וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ יב וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ טו וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ טז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ יז וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ יט וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ כא וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כב וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃ כג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ כד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ כה וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ כו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ כח וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ ל וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ לא וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
בראשית ברא אלקים. אמרו חז"ל דמנצפ"ך צופים אמרו היינו כי אמרו כי חותם התורה בסופי תיבות בראשי"ת בר"א אלהי"ם הוא אמת חותמו של הקב"ה. והטעם כי הוא ראשון ואמצעי ואחרון כמו אותיות אמת בכ"ב אותיות היינו כי מ' אמצעי הוא באותיות ולכאור' קשה הא אינו אמצעי הוא. אבל כשתחשוב אותיות של שם הוי"ה ב"ה כי הוא בכלל נאצלים כמש"כ כתבי האר"י זצ"ל וז"ל עד שלא נברא ונאצל העולם היה הוא ושמו בגוי' א"כ אין אלו ארבע אותיות ממנין של א"ב ואז היה מ' אמצעי. אך אם תחשוב אותיות מנצפ"ך ג"כ ממנין אותיות א"ב מ"מ לא תהא מ' אמצעי. ולכך באו לומר מנצפ"ך צופים אמרו. והנה אמרו בראשית לשון מחשבה. ונראה דאיתא במדרש כי בערב הרהר הקב"ה וביום דבר. וכתיב ויהי ערב ויהי בקר שערב קדמו לבוקר. וא"כ אלו היה בראשית דיבור וכתיב והארץ היתה תהו אז היה נדרש שהיתה כבר. היינו שקדמה לשמים וח"ו לומר דהיתה קדמון רק באמת הכונה קודם לשמים. דהיינו כי ידוע כי תחלת המחשבה סוף המעשה כי הקליפה קדמה במעשה לפרי אבל במחשבה ודאי תחילת מחשבתו על הפרי כמובן ולכן עשו קודם למעשה בלידה ויעקב במחשבה וזהו בראשית במחשבה היתה הבריאה את השמים תחילה ואח"כ ואת הארץ שהשמים קודמים ומעולים מהארץ. אבל במעשה הקליפה קודמת והארץ היתה כבר וקדמה לשמים. ועוד אמרו חז"ל והארץ היתה זו חורבן בית המקדש ונראה לפרש עפ"י מה שאמרו כי היה ראוי התורה להתחיל באלף. כי כך סידורן של אותיות ויש מקום ח"ו לומר כי היה חומר קודם ובו היה האלף. ולכך לבל יטעה בזה כתבו הזקנים לתלמי המלך אלקים ברא בראשית להיות פותח באלף במלת אלקים. ובגמרא הקשה דכתיב במלאכי מעלה אלף אלפין ישמשונה אלמא דיש מספר וכתיב אין מספר לגדודיו אלמא דאין מספר ומשני דלאחר החורבן אינו רק אלף אלפין וזהו פירוש המדרש דבשעת בריאה ראה הקב"ה חורבן בית המקדש ואז לא היה רק אלף אלפים ובזה מתחיל האלף על כן התחיל התורה בב':
פסוק ב:
והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. הרצון בזה כי בתחילה נברא העולם באלקים שהוא מדת הדין. וזהו תהו ובוהו. כי אמרו חז"ל שתהו קו ירוק שהוא מדת הדין. וכן בהו אבנים מפולמות ותהום הוא ג"כ מדת הדין כמו שאמרו יורד ונוקב עד התהום. ובאמת התהום ביקש לשטוף עלמא כי בתחילה נברא באלקים שהוא מדת הדין וע"כ וחשך על פני תהום אמנם אבן שתיה בשם המפורש הוא מפסיק עליו וזהו רוח אלהים מרחפת על פני המים לבל יצוף וישטוף במדת אלקים ויאמר אלהים יהי אור היינו שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים וזהו אור ולזה ויאמר אלקים יהי אור. ובזה תבין מה דבעי בגמרא מהיכן נברא האורה כי ידוע כנ"ל דהעולם נברא במדת הדין. והוא נותן קצה וגבול כי לרחמים אין סוף. ולכך כל הבריאה בגבול ומזה היה הכל במה"ד ולכך שם שדי שפירש רש"י תקיף ובעל יכולת אמר לעולמו די כי כך הוא מדת הדין וא"כ הקושיא שפיר מהיכן נברא אורה שהיא חסד. דממדת הדין לא יבא חסד ובמדת הדין הוא הבריאה דרחמים א"א דאין קץ וגבול לרחמים ועל זה השיב בתחילת דין קודם שבא לידי דין גמור ברא והאציל הרחמים והיה לרחמים קץ ממדת הדין. ולזה אמרו שנתעטף הקב"ה בלבושו עפ"י מה שאמרו אימת התחלת דין משיתעטפו הדיינים וכביכול קודם שבא לדין גמר אז תיכף האציל הרחמים והבן כי הדברים ברורים:
פסוק ד:
וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. נראה לפרש כי הטוב לא יוכר אם אין הרע למולו ומתוך החשך שהוא רע יוכר האור שהוא טוב ולכך החשך הוא המגביל את האור ויוכר טוב וזולתו אין מכיר וזהו דוקא לנבראים אבל הקב"ה מכיר הטוב. ואעפ"י שאין דבר המנגדתו הוא רואה הטוב וזה וירא אלקים את האור כי טוב קודם שהיה ההבדלה ויבדל אח"כ בין האור והחושך ליתן הכרה גם לבריות להכיר האור וטובו מתוך החשך המגבילו. ונבין מה שדרשו יהי אור זה מעשה של צדיקים דהיינו בעלי תשובה שהיו חשך ואח"כ אור וכתיב ויהי אור דרשו אור שהיה כבר היינו צדיקים גמורים אשר מנעורם לא טעמו טעם חטא ויראי אלקים שהוא טוב מנעורם ויבדל כי במקום צדיקים גמורים אינם באים בעלי תשובה והקב"ה חותר חתירה לבעלי תשובה וזהו כי ישת חשך סתרו ששם אפי' מלאכי השרת אינם משיגים כי הוא חשך ושם יסתרו למען לא יקטרגו מלאכי השרת וזהו ויבדל בין האור והחשך ולכך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה לא לבעלי תשובה קרא לילה רק לרשעים שעומדין ברשעם להם קרא לילה:
פסוק ה:
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לכאורה קשה דלפי הסדר גם בפסוק דלעיל ה"ל להקדים חשך לאור ויקרא אלקים לחשך לילה ולאור קרא יום ונראה משום דאמרינן אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה א"כ היה צריך לכתוב ויקרא לחשך לילה ולאור קרא אלקים יום ויש לטעות דהאי ויקרא לחשך הוא אחריני ח"ו ב' רשויות. אבל עכשיו שפתח באור ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ליכא למטעי ומש"ה כתיב אחר זה יום אחד ולא יום ראשון כפי' רש"י להורות שהוא אחד ומיוחד:
פסוק ו:
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. נראה שזה הרקיע היה מתחילה רק מים כטבע המים להתפשט ונגלד כגלד. וידוע הוא שמימי אוקינוס מלוחים הם רק שמתמתקים בעבים והוא כי ד' נתן כח המושך בגלד הרקיע הזה למשוך לעצמו המלח וע"כ נמתקו המים בעבים. כי העבים ממי אוקינוס הם שותים ומ"מ ניכר מטר השמים כי יש שמה מתיקה. ומזה נולד ההפרש שיש בין נהרות לשאר ימים כי בעצם כל הנהרות מקור המים הם רק ע"י מתיקת הנהר שהוא בא ע"י רקיע הנהרות מובדלים במתיקות ובמראה משאר ימים. כי ע"י מטר נתגדלו הנהרות כדאמרו מטרא במערבא סימן לפרת שנתגדלו. וזהו ויבדל בין מים למים. אין הכוונה בין מים עליונים לתחתונים. כי זהו נאמר אח"כ ויעש אלהים את הרקיע ויבדל אבל כאן מיירי במים התחתונים בעצם שיש ע"י רקיע הבדל כמ"ש ההבדל הזה נתהו' ע"י מטר ומטר לא היה רק אחר בריאת האדם כדכתיב א"כ אז לא יצא ההבדל לפועל בשעת בריאת הרקיע ולכך לא נאמר ויהי כן על ההבדלה ראשונה כי זה לא היה רק לאחר זמן:
פסוק ז:
ויעש אלהים את הרקיע. כ"מ שנאמר ויעש הוא מורה חומר ונפש שקראוהו הפילוסופים צורה והאמת כי יש לרקיע נפש והם מנהיגי הרקיע שהם צורתם של רקיע כי כולם משיגים כמו שהעידו הפילוסופים קדמונים ומקובלים האמתיים והנפש הוא מאש כדכתיב ומשרתיו אש לוהט והם נקראים משרתים מנהיגי רקיע וזהו ויעש ולכן במאורות שיש להם ג"כ נפש מושכלת כמ"ש הרמב"ם נאמר ג"כ ויעש והבן:
פסוק ז:
ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע וגו'. אין הכוונה הבדלת מקום דזה ידוע אם הרקיע הפסיק ביניהם פשיטא שיש הבדלה אבל הכוונה בטבע ובאיכות כי מים של מטה מכבין אש ולמעלה בהיפוך שאש מכבה מים. דבאש שירד בימי אליהו להר הכרמל כתיב והמים לחכה. ועיין יוסיפון כי אש של מעלה שטמן ירמיה בבור ונמצא בבית שני היו מים והעלו בכפיהם למזבח ושם נתהפך לאש כן טבע מים דלמטה לירד לארץ ואש דלמטה לעלות ולמעלה הוא בהיפוך. כי נהר דינור נגיד ונפיק ומים שלמעלה עומדים באויר ואינם יורדים למטה. וזהו עושה שלום במרומיו כי גם כל היסודות שלמטה הם מורכבים מאש ומים. רק שהם מוכרחים. אבל לא ישנו טבעם ומזה נולד התנגדות והתהפכות המזגים ורע הטבעי ורע החולי. אבל למעלה הם בשלימות וזה קונה טבע שנית שהם לאחדים ולכך הם שוים בחי הפסד וגרעון. וזהו כי הגוף הוא מים והנפש אש יהיה לאחד גוף ונפש. ולא כן למטה. ולכך נאמר ויבדל בין מים עליונים ותחתונים הבדלה טבעית ואיכות. ולכך ויקרא אלקים לרקיע שמים אש ומים כי היו לעצם אחד ומקשה אחד ולא יתפרדו. ולכך קרא אותן שמים כנ"ל:
פסוק ט:
ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. נראה דאין הכוונה כפשוטו כי זה יובן ממילא אם יקוו המים אל מקום אחד פשיטא דבמקום אחר יש יבשה. רק הוא עפ"י מה שאמרו חז"ל דתנאי התנה הקב"ה בשעת בריאה על קריעת ים סוף וזהו ותראה היבשה בזמן קריעת ים סוף ותנאי זה הוא בלתי מובן שנראה ח"ו שאינו יכול לשנות בברואיו עד שהוצרך להתנות בשעת הבריאה ונראה שהוצרך לתנאי דאל"כ היה קריעת ים סוף דרך נס ממש והיה בזה ניכוי לישראל מזכיותיהם ולכך מיאנו הרבה מישראל מלילך תוך הים כי היו יכולים לסבב הים כנודע אבל אם היה זה מתנאי הבריאה אין זה שינוי סדרי בראשית ועוד יש לפרש ותראה היבשה על איי הים שהם עיקר גבורות ה' שבתוך הים יהיה יבשה וזהו נקרא משברי ים שהם כשבר בתוך הים יבשה ולכך אדירים משברי ים אדיר במרום ה' וזהו ותראה היבשה הכוונה שבתוך הים יהיה נראה יבשה והם איי הים והבן:
פסוק י:
ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. איתא במדרש שנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ונראה כי הארץ חשבה אם לא יחטא האדם ולא ימות ואשה תלד בכל יום כמו לעתיד לבא תקטין הארץ להכיל יושביה לכך רצתה הארץ תחילה להיות מתרחב והולך עד שגער בה הקב"ה. כי כך נימוסו להיות המועט מחזיק את המרובה ובא כמביא מופת ע"ז. ולמקוה המים מכל העולם קרא ימים והוא מועט מחזיק את המרובה כמו שדרשו במדרש. והנה רש"י פירש אין טעם דג דומה וכו' ויש להבין דהא גם בארץ הבריות משתנות לפי האקלים ונראה דודאי הגופים משתנים לפי עניני מזגי ואוירי ארץ אבל הנפשות אינם משתנים ובבריאה היה בארץ עיקר לנפשות וזהו כל אדם ולכך נקרא רץ ולא ארצות כי תחשבו ארץ עיקר הנפשות והגופות טפלים ובנפשות אין הפרש משא"כ בימים הדגים וכדומה הם משתנים. ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ויש להבין היאך כתיב ויהי כן הא דרשו חז"ל עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והארץ שינתה ותוציא עץ עושה פרי ולא עץ פרי וזה סותר גם למה שאמרו שנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכאן שינתה. ונראה דבג"ע מקום מושב הצדיקים קודם חטא אדם הראשון הוציאה כן טעם העץ כטעם הפרי כדדרשינן בעץ הדעת שהיה לעץ טעם כטעם הפרי וזה היה ביום השלישי אבל בשאר מקומות לא יצאו חוץ לקרקע עד שהתפלל אדם הראשון. אבל בג"ע כבר היה מקדם ובזו הוציאה כרצון קונה ולכך נא' ויהי כן אבל בשאר מקומות מקום מושב רשעים הוציאה רק עץ עושה פרי ובזו לא שייך ויהי כן כי לא היו אז ביום השלישי ולכך לא נתקללה האדמה תיכף כי באמת אילו לא חטא אדם ולא היה מגורש מג"ע ולא היה חסרון עולם מפאת הארץ. אבל כשחטא אדם גורש מג"ע אז מושבו בשאר ארצות ואז מחמת ששינתה הארץ יש מניעת התועלת וגירעון בבריאה ואז נתקללה האדמה ופקד עונה עליה כי אז ניכר קלקולה והבן:
פסוק יד:
ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ויש להבין דבראשונה כתיב מארת חסר ואח"כ והיו למאורות ברקיע השמים כתיב מלא. ונראה דידוע דלמעלה בשמים נראה כדור הלבנה חומר ומקשה כמו כדור הארץ. דאין ללבנה אור לעצמו רק מקבלת אור מחמה. רק לנו הדרים על הארץ נראה כמו שני מאורות ולכך בשמים שאינה נראה רק מאור אחד נאמר יהי מארת ברקיע השמים חסר. אבל כשאמר מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ נאמר מאורות מלא דעל הארץ נראה כשני מאורות:
פסוק יד:
ורש"י פירש דלכך חסר דביום שנתלו המאורות האסכרה שולט בילדים. והטעם נראה כי ע"י שנתמעטה הלבנה וצריכה לקבל אור מהחמה נתהווה שבלילה הוא חשך כי אילו מאירה כחמה לא היה לילה. ולכך לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה נאמר יהיה בקר ולא לילה. וידוע כי בעון חותר מחתרת בלילה ילדים מתים כשהם קטנים כדכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' לא במחתרת מצאתים הא במחתרת מתים. והוא מדה כנגד מדה כי הם גונבי לילה וילדים קטנים נקראו עוללים לא ראו אור. כי אור שלימות המדע לא האיר עדיין עליהם וא"כ כל הסיבה של מיתת ילדים הוא ע"י מיעוט הלבנה ולכך מארת חסר:
פסוק יד:
ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה. כי בשמים אין צריכין לאור החמה שכולו אור אבל עכ"פ גם בשמים ניכר ע"י המאורות מתי יום ומתי לילה כמ"ש חז"ל איך ידע משה למעלה אימתי יום ואימתי לילה. וקאמר כשראה חמה משתחוות למערב לשכינה ידע שהיא לילה וכשזורחת במזרח הוא יום א"כ ברקיע השמים המה להבדיל בין היום ובין הלילה ולא להאיר. אבל בארץ כתיב והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ:
פסוק יד:
והיו לאותות כי מאורות השמים. כולל הכל אפילו הכוכבים כי כולם מאירות וקאמר י"ב מזלות הם לאותות. כי מהם באים השינוים. כדכתיב מאותות השמים אל תחתו ולמועדים המה חמה ולבנה שמהם שינוי הזמנים קיץ וחורף ושבעה כוכבי לכת המה ז' ימים כי לכך הם ז' ימים בשבוע כנגד ז' כוכבי לכת וכן בשנים כי חשבון התורה הכל בשמיטה תמיד ז' שנים. וז' פעמים ז' הרי מ"ט והוא יובל הכל נגד ז' כוכבי לכת בפרטיהם וכלליהם זה כלל מזה ולכך נאמר לימים ושנים:
פסוק טז:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלקים כי טוב. אף שכבר נאמר ויאמר אלקים יהי מאורות נאמר רק להאיר אבל לא נדכר שיש להם הממשלה בארץ כאשר אמרו אין לך דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה. וכאשר האריכו בעלי התולדות כי הם מנהיגי ומושלי ארץ וכל המתהווה הוא על ידיהם. ולכך נא' לא זו בלבד להאיר. אלא אף גם ויתן אותם לממשלת על הארץ וחמה תמשול ביום ולבנה בלילה כנודע לחכמי תולדות וזהו ויתן וגו' וסיים ואת הכוכבים הם י"ב וז' כוכבי לכת. ולכך נאמר ויתן אותם סובב גם על הכוכבים שלא נזכר למעלה בפרטות הוסיף ואמר שנתן אותם להאיר על הארץ כי גם אור הכוכבים מאיר וגם הם עיקר המושלים ומנהיגי עולם ולפי לימודי התולדות הכל ע"י מצב הכוכבים כפי מערכתם וסיבות ריחוקם וקיבוצם אם לרעה אם לטובה בכל יסודות ומחצבי ארץ בני אדם. והם המושלים ביום ובלילה וזה הנאמר כאן ולמשול ביום ובלילה כי החמה ולבנה הם נחלקים זה מושל ביום וזה מושל בלילה. לא כן הכוכבים שמשטרם כל כ"ד שעות גם סימני לילה לא תליה בשקיעת החמה לתחת רק בזריחת הכוכבים. וכן בעליית השחר ולכך נאמר עליהם להבדיל בין האור ובין החשך:
פסוק כ:
ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה. הקדים יצירת בריית המים ליצירת בריית הארץ כי המים קדמו לארץ כדלעיל עיין פי' רש"י בפסוק בראשית ע"כ התחיל ביצירת בריית המים תחלה:
פסוק כ:
ועוף יעופף על הארץ. לפי פשוטו קאמר הכתוב דבר זה לחידוש. כי כל מה שיש ביבשה יש בים ואפי' עופות שדרכם להגביה אבר ולפרוח וא"כ איך הם בים ולא יפריחו למעלה. מ"מ קאמר התורה שהבורא חקק הטבע בעופות שבים שיהיו שם בלי עלות. אבל באמת אמרו חז"ל דהעופות נבראו מהרקק שהוא מעפר ומים. והנה כל דבר כוסף לשרשו והעופות שנבראו מן המים הזכים ואוירים וזהו רקק לשון רקות ודקות ולכך יעופפו בשמים כי שם באויר יסודי מים דקים ואוירים וקלים מאוד. והם המשתווים ליסודם וזה אמת:
פסוק כא:
ויברא אלקים את התנינים הגדולים. לפי פשוטו הוא לשון נחשים כי בים הם טהורים כי כל מה שיש ביבשה טמא. בים הוא טהור. להודיע כי הכל אחד ומי יתן טהור מטמא לא אחד ולכך במרכבה אריה ונשר. דבארץ הם טמאים רק המרכבה כולל ים ויבשה ולכך יש אריה ונשר בים והם טהורים. ולכך אין כישוף שולט בים כי כל כישוף הוא מכחו של נחש ולכך נקרא נחש. ובים הנחש טהור. ולכך אין כחם בים. וחז"ל דרשו התנינים הגדולים על לויתן ובן זוגו והענין הוא שמטעם זה צורך להיות מה שביבשה טמא בים טהור. כי כל הברואים המה מתוקנים ע"י אכילת אדם שע"י כן יעלו מעלה בסוד קרבן כנודע כי אכילת צדיק בסוד קרבן. וא"צ לאכול כל המין רק אכילת מקצת המין יתוקן כל המין וא"א לתקן מין טמא דהא א"א לאכלו. ולכך מין ההוא בים ואוכלו. ובזה מתוקן כל המין ואילו היה הזמן עכשיו לאכול לויתן היה הנחש מתוקן אבל נמלח לעתיד לבא ואז באמת יתוקן הנחש ולכך חושב הנחש שיאכל אדם מזה ויהיה מתוקן. אבל כאשר ראה שמלאכי השרת צולין לו בשר ואין נותנין לו דגים מלוחים נתקנא בו כמאמר חז"ל וענין זה הוא מרמז לשני יצה"ר. יצה"ר דעכו"ם ויצה"ר דזנות שהרגו ליצה"ר דעכו"ם שדומה לנקבה היא האשה זונה הנאמרת במשלי לית בה מגרמי' כי אין לו דבר ולכך נהרג. אבל יצה"ר דעריות הוא זכר זה כר שמלא תאוות וחמדת הזמן. ולכך לא הרגו אותו כי צורך העולם בו. והנה הצדיקים מצטערים על שהרגו יצה"ר דעכו"ם כי אילו היה קיים ומ"מ לא היו שומעים בקולו היה שכרם רב. וז"ש וספדה העם וכו' על יצה"ר שנהרג. אבל הקב"ה מצרף מחשבתם למעשה. כי גלוי לפניו דאע"פ שהיה מסיתן לא היו שומעין לו ונותן להם שכר כאלו נעשה המעשה וזה שאמרו שמחה לצדיקים לעתיד לבא והיה זה ג"כ בסיבת מיעוט הלבנה כי ע"י כן גם החמה נתמעט כמו כל שחבירו נענש על ידו. ולכך הנקבה שכחה מלבנה נהרגת שלית לה מגרמיה והזכר שכחו מחמה נצטנן כי נתמעט אורה וחומה. אבל לעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה ויחדיו המקבל והזכר יקבלו בזכותן וזהו הפירוש מלחן לצדיקים לעתיד לבא:
פסוק כב:
ויברך אותם אלקים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים. הא דהוצרכו לברכה מיוחדת הוא דידוע כי מי שטבעו קר אינו עלול להוליד ומכ"ש להרבות זרע. ולכך דגים שהם בטבעם קר למאוד אין בהם בטבע הזיווג והריבוי ולכך ברכם בברכה מיוחדת שיולידו וירבו חוץ לטבע ולכך אין עין הרע שולט בדגים כי במקום שהזיווג ע"י חימום ויצה"ר יש כח לעין הרע לשלוט. אבל הם פרים ורבים בלי חימום רק מברכת ה' אין מקום לעין הרע שהוא מסטרא דיצה"ר לשלוט בהם:
פסוק כד:
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. אולי רמז על חיה ידוע שנקראת אדני שדה שהיא קשורה ויונקת ממש מהארץ וזהו וחיתו ארץ:
פסוק כו:
ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'. פירש"י ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם. ויש להבין מה ענוה שייך בזה שנמלך בהם הא הוא בעל העצה. וגם בטעם שלא יתקנאו בו קשה מה נ"מ לבורא עולם אם הם היו מתקנאים בו הלא הוא בעל הרצון. אבל הענין לגודל ענותנותו שאין לו חפץ שיקנאו בו ויצטרך לשמור את האדם נגד רצון המלאכים וא"כ באמת הכל חדא וזהו אמיתת הענין. אבל הפשוט הוא דכתיב ויאמר אלקים נעשה וכתיב ויברא אלקים את האדם כאמרם מתחלה ברא במדת הדין ולבסוף שיתף מדת הרחמים וכל הברואים היו בשם אלקים מדת הדין ואלקים בגמטריא הטבע כנודע כי בכולם נוהג הטבע אבל האדם נברא משתיהם והוא לפעמים הנהגתו למעלה מהטבע ולכך כתיב אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם הרי בשני שמות מדת הדין ומדת הרחמים נוצר וזהו נעשה אדם בשני מידות דין ורחמים גם כמו שהקב"ה משפיע שפע לעומת מקבלים כך בראם הקב"ה בצירוף עולמו וזהו בצלם ודמות זכר משפיע ונקיבה מקבל וזהו בצלמינו כדמותינו ולכך נאמר עליו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם אותם דייקא. וגם ידוע דהתורה היתה כלי אומנותו של הקב"ה שהיה מעיין בתורה וברא את עולמו כמבואר במדרש שדרשו ואהיה אצלו אמון וכו'. אבל ביצירת האדם התורה היתה מסייע בבניינו ממש כדי שתהא סנגוריא על האדם כי יש בתורה רמ"ח מצות עשה והוא צלם כי נר מצוה מגין והוא צלם בהיפוך אותיות מצל ומלת דמות שהוא כעין התורה וניתן לעשה ובו כלולים ד' מיתות וזה ד' מו"ת ויש בתורה שס"ה לא תעשה ונגד זה יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידין ולכך נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו ה' עם התורה ולהיות כי לאשה אין לה רמ"ח מצות עשה. כי היא פטורה ממצוה שהזמן גרמא ע"כ גם אין איברים שלה רמ"ח כמבואר באהלות ע"כ גבי מלת צלם כתיב תחלה בצלם אלקים ברא אותו דייקא ואח"כ כתיב זכר ונקבה ברא אותם:
פסוק כו:
וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ. הנה אחר שכתב שבבריאת אדם בצלם ובדמות אלקים ניתן לו הברכה שירדו בדגת הים וגו' דידוע דהצדיק מושל על כל הברואים בין ביבשה ובין בים ע"י צירופי שמות אבל הרשעים הגם שהם מושלים ע"י כישוף מ"מ על מה שבים אין כישוף שולט שם ע"כ אחר שאמר בצלמינו כדמותינו דהיינו שיהיו צדיקים שעליהם צלם אלקים. יהיו מושלים בין בדגת הים ובין ביבשה אבל הרשעים אינם מושלים רק בכל חיה הרומשת על הארץ דייקא:
פסוק כח:
ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. והוצרכו לברכה כי אז לא היה עדיין היצה"ר שולט באדם והוצרך לזווג ולפריה ורביה:
פסוק כט:
ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ את כל ירק עשב לאכלה. והטעם כי אין ראוי לאדם ולבהמה לאכול באבוס אחד ולכך אז לא הותר לבהמה רק לאכול מעשבים ולאדם הפרי העץ. אמנם אחר המבול שפרצה היונה הגדר והנה עלה זית טרף בפיה. הותר לבני נח בשר ועוד נראה דתחילה לא הותר לאדם לאכול רק פרי עץ ולא בשר. כי ע"י עבודת האדם היו הצמחים ועצים לעשות פרי ויגיע כפיך כי תאכל. אבל בתיבה הציל נח את הבהמות ושאר בעלי חיים. ע"כ הותר לבני נח לאכול מבשרם דהוי כאילו הם שלו:
פסוק לא:
ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' ויכולו מפרש בתרגום ואשתכללו ומלת ויכל מפרש ושיצי והיינו כי ידוע שקיום ותיקון שמים וארץ בקיום התורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ולכך נאמר יום הששי ה' ידועה דקאי על ששי בסיון שבו ניתנה התורה לישראל ובזאת נשתכלל עלמא ביום הששי. וידוע מה דאיתא במדרש כשנתן הקב"ה התורה לישראל היתה התורה צווחת ואומרת רבש"ע זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו תורה מה תהא עליה כי אין להם פנאי ללמוד תורה והקב"ה השיב דביום השבת שאין להם עסק כלל אז ילמדו תורה. וא"כ תכלית שמים וארץ הוא יום השבת דאז ילמדו תורה. ובשבת ע"י התורה אשתכלל ואתקיים עלמא והוי שפיר ויכולו ביום השביעי והנה קודם שהיה זה העולם היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כדאיתא במדרש ויום קודם שנברא עולם היה שבת והיה החורבן ביום השבת כי באמת כוכב שבתאי מורה על החורבן. אבל אחר שנברא זה העולם התיקון שבת תמיד ביום ז' ומזה הטעם אותן בני נח שהם מקודם שנברא העוה"ז התיקון שאז היה עולם התהו ולכך עכו"ם ששבת חייב מיתה. וזה ויכל אלקים ביום השביעי מתרגם ושיצי כי החריב העולם ביום ז' ואחר כך כשברא העוה"ז התיקון שבת תמיד ביום השביעי: