א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃ ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃ ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
אשה כי תזריע, בפ' הקודמת דינים מבהמות טמאות שקצים ורמשים, להורות לנו אם האבות אוכלים מאכלים אסורות, גורמים שהולד הנולד יהי' פגום וטומטם הלב (אגרת רמב"ן), וגם בסוף שמיני מסיים ולהבדיל וגו', ההמשך דמצות מילה הוא הבדל בין הטמא וטהור בין ישראל לעמים: והגה"ק מקאצק ז"ל אמר, טומאה מן הסתלקות הקדושה, במקום שהי' קדושה והלכה, ובא במקומה טומאה, כמו טומאת המת הוא ממה שנשמה הולכת - בולדות אי' בתענית (ב'.) דמפתח של היה אצל השי"ת בעצמו, ולא ניתן לשליח כמ"ש ויפתח אלקים את רחמה (ויצא ל' כ"ב), אלקים בעצמו, נמצא אצל כל לידה יש השראה של קדושה עליונה, ואחר הלידה כשהקדושה הולכת, יבא הטומאה: ובמד"ר הה"ד תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמונה אלו ח' ימי מילה, אם שמרת ז"י נדה אני נותן לך בן ואתה תמול לח', וצ"ב הל' ואתה תמול, ובס' אבני שהם כ' עפמ"ש בת"כ דאם אינם שומרים ימי נדה בניהם נולדים בצרעת, ובשבת (קל"ג.) ימול אפי' במקום בהרת, ופריך הא הוי דשא"מ ומשני באבי הבן דמכוין לקוץ צרעת, וע"ש דהוי פסיק רישא ורק בליכא אחר, א"כ כשיש צרעת נימול ע"י אחר והוי דשא"מ, ולא ע"י אב דמכוין לקוץ בהרת, וז"ש המד' כשתשמור נדה אני נותן לך בן, ולא יהי' לו צרעת ותוכל "אתה" למוהלו ולא ע"י אחר דוקא: ועוד הובא עפמ"ש בשבועות (י"ח:) הפורש סמוך לוסתה יהי' לו זכרים דכ' להבדיל וסמוך לי' אשה כי תזריע וילדה זכר, וז"ש תן חלק לז' ר"ל תתן עוד חלק לז"י נדה, שתוסיף עונה סמוך לוסת ועי"ז תזכה לזכרים ותמול לח':
פסוק ב:
שם) וילדה זכר, בת"כ וירושלמי פסחים פ"ב ה"א לרבות את המת, ופי' בתוה"מ מדלא כ' וילדה בן כמו בכ"מ ויולד בנים ובנות, והחילוק דבן מלשון בנין ומורה על בנין העולם, וזה שייך רק בילד חי, שהמת אינו בונה העולם, אבל זכר מורה גם על ולד מת: ובנדה (ל"א:) קטן נמול לח' מפני שאמו טמאה לידה אביו ואמו עצבים וכל העם שמחים, וז"ש וטמאה שבעת ימים משו"ה וביום השמיני ימול ומסורה ד', עמ"ש בפרד"י פקודי (דף שע"ג.):
פסוק ב:
שם) רש"י א"ר שמלאי כשם שיצירתו אחר בהמה כך תורתו וכו' כי תזריע לרבות אפי' מחוי, והוא מנדה (כ"ז:) וצ"ל נמחה לאחר שנברא ולד, דאי מתחילת ברייתו נמחה אינה טמאה בלידה דאינו ראוי לברית שמונה, בנדה (כ"ד:) - ובס' זכרון יעקב כ' לחבר אלו ב' מאמרים עפמ"ש בבעה"ט להבדיל כו' תזריע,שצריך להמתין ג' חדשים להבחין בין זרע לזרע ע"ש, ולפ"ז איצטריך הלשון תזריע ולא כ' תלד להורות שצריך הבחנה, וגם לפ"ז צריך לכתוב פרשה זו אחר תורת בהמה לרמז זה, ויבואר דהשתא דפרש"י דכ' אדם אחר בהמה כסדר יצירתו, א"כ ק' למה כ' תזריע, לזה כ' רש"י לרבות מחוי כעין זרע, ומדוקדק מה שכ' רש"י אאשה כי תזריע לר' שמלאי, דלכאו' מוכח ממלת תזריע כבעה"ט, לזה כ' רש"י דלעולם כר' שמלאי ואיצטריך תזריע להורות מחוי: ובשפ"ח הק' דאי כר' שמלאי הו"ל להקדים פ' מצורע לפ' תזריע דהא מצורע מדבר באיש ותזריע באשה, ואדם נברא קודם חוה, וי"ל דבלא"ה יל"ד דבשבועות (י"ח:) אר"י הפורש סמוך לוסתה הו"ל זכרים דכ' להבדיל וסמיך לי' וילדה זכר, א"כ מנ"ל לר' שמלאי כ' כסדר הבריאה, אימא דכ' להורות הא דר"י, וצ"ל דעדיין ק' דהו"ל לכתוב פ' מצורע קודם תורת בהמה, ופ' תזריע אחר בהמה כמ"ש באמת, אע"כ כר' שמלאי דכ' כסדר הבריאה, אך ק' אימא כר' שמלאי לחוד ומנ"ל דרשות ר"י, ולהנ"ל א"ש דא"כ לכתוב מצורע קודם תזריע כסדר הבריאה אע"כ להורות ג"כ דרש ר"י וא"ש, ועי' מהרש"א עה"ת, ובחנוכת התורה, ופרדס דוד אריכות ופלפול על רש"י: וביפ"ת הק' על ר' שמלאי אי אזלי' בתר יצירה למה הקדים בפ' שמיני תורת הבהמה קודם לעוף, דיצירת עוף הי' ביום ה' ובהמה ביום ו', ובס' בכור שור חולין (נ"ז:) תי' עפמ"ש רש"י בראשית (א' י"ד) כל תולדות מיום ראשון וכו', אבל דגים ועופות דלא כ' בהו לשון הוצאה לא נבראו ביום א' רק בזמנם ע"ש, ובנדה (ל"א:) שאלו לרשב"י למה יולדת מביאה קרבן, א"ל בשעה שכורעת לילד נשבעת וכו', וק' מדוע שאלו דוקא לרשב"י, ועוד הלשון שכורעת הול"ל בשעת לידה, ובס' דרוש שמואל בשם ר"ר העשיל ז"ל, דאי' פלוג' אי יוצא דופן חייבת קרבן (בנדה מ'.) וס"ל לרשב"י דחייבת, וברמב"ם כ' דיוצא דופן אין אמו תלד אח"כ, לכן שאלו דוקא לרשב"י למה יוצא דופן מביאה קרבן, ול"ל שנשבעת הא י"ד אין מולדת אחריו א"כ אינה נשבעת, והשיב מיד בשעה שכורעת לילד ואינה יודעת עדיין אם יהי' יוצא דופן אז נשבעת ע"ש, ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפהמ"ש בכורות פ"ח מ"ב וע"ש ברע"ב, ובנפש יהונתן כ' דק' איך שייך קרבן על שבועה זו הא מזידה וקרבן רק על שוגג (וזה קו' ר' יוסף שם), ותי' המפו' דודאי הבעל מיפר ביום שמעו, רק היא אינה יודעת מהפירו ועוברת בשוגג, ואי' בפוסקים דבעל מיפר ביום שמעו, דוקא אם הנדר חל באותו יום, ואם נדה נודרת שלא תשמש עד ט"ו יום נדרה קיים, דביום שמעו א"י להפר דאינו חל, ובימי טהרתה א"י להפיר דל"ה ביום שמעו, וק' על תי' הנ"ל איך יכול להפיר ביום שמעו דעדיין לא חל דאף בלא הנדר אסורה משום נדה, רק פלוג' בשבועות (כ"ד.), דרבנן אית להו כולל ור"ש לי"ל כולל, וי"ל דמיירי שנדרה גם על שאר דברים וחל בכולל ויכול להפיר לה, והוא שוגגת ומייתית קרבן אבל לר"ש לית לי' כולל והקשו לי' למה מביאה קרבן, והשיב בשעת שכורעת קודם לידה אז חל הנדר דאינה נדה ויכול להפיר ביום שמעו והיא שוגגת ודפח"ח, ובציון לנפש שם העיר דבנדר התלוי בזמן דממילא קאתי יכול להפיר קודם הזמן בשלהי נדרים (צ'.) ויו"ד סי' רל"ד סכ"ח, וצ"ל כיון דתלוי במעשה הטבילה א"י להפיר קודם שיחול הנדר, ועש"ך סקמ"ה - עי"ל דהתלמידים ס"ל כמ"ד דגם הבעל א"י להפיר עד שיחול ובענין אין חלות ההיתר ואיסור ביחד אי אמרי' כולל, עי' תומים סי' ע"ג סק"ד, ושעה"מ פי"ד ה"ח מא"ב, והפלאה בקו"א ה' כתובות סי' קי"ח אות ח', וברוך טעם שער הכולל ד"ו, וילקט יוסף חלק י"א סי' ע"ו: ובתחלה כ' וילדה זכר ואח"כ ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת, ואח"כ זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה י"ל עפמ"ש בנדה (ל"א:) שנשבעה כו' לכן בעוד שהבנים קטנים פחות מל' יום אינם בכלל בנים דאינו חייב להתאבל עליהם, וקראו בשם זו"נ, ואחר ימי טהרה אחר ל' יום שמביאים קרבן שכבר ניחמה מהשבועה ויש לה געגועים עליהם, ויצאו מכלל נפל מכונים בשם בן ובת, ואמר זאת תורת היולדת לזו"נ, דנתן טעם למה לא הביאה קרבן מיד אחר לידתה, משום דאז הי' קטנים ולא הי' חביבים כבנים ועדיין מושלת בשבועתה ולא תביא קרבן רק אח"כ, עי' בזה בס' חוט של חסד ומשך חכמה - ובכריתות (י'.) אפשר לפתיחת הקבר בלי דם ויולדת גזה"כ דטמאה, ועיו"ד ר"ם קצ"ד, ובתוס' שם תמה דלמ"ל הפסוק דיולדת טמאה ז' תפ"ל משום נדה אי אין פה"ק בלא דם, ובס' סדרי טהרה תי' דנ"מ ביולדת בתוך נדתה כגון בז' דמשום נדה טובלת לערב אףשראתה כל ז', ומחמת הלידה צריך ז"י מיום הלידה ועי' מנ"ח: והגה"ק מאסטראווצא ז"ל אמר בזה, כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול, דק' מה ענין נדה לכאן, ואי"ל דא"א לפה"ק בלא דם, ז"א דק' כנ"ל דת"ל משום נדה והתי' דראתה ביום ז' וכנ"ל וצריך משום לידה, ושוב ק' למה תלי' לידה בנדה, ובילקוט מביא פסיקתא תן חלק לשבעה וגם לשמונה אלו ימי נדה ומילה ותמוה, וי"ל עפמ"ש בנדה דנשבעת כו' וק' הא במזיד ול"ש קרבן וכנ"ל, וי"ל ע"פ קו' המפו' סוף נדרים נטילה מן יהודים איך חל שבועה על איסור א"א שאסורה לבעלה בלא"ה, ואי"ל דכי פקע א"א חלה השבועה, ז"א דדוקא באיסור שאין חילוק בזמן כשנפקע איסור קמא חל הב', אבל אם בשעה שנשבע ל"ה מקום לחול, בודאי אינו חל, ודוקא אם איסור א' בשבועה אמרי' בשבועות (כ"ז:) אם נשאל בראשונה חל הב', דעוקר נדר מעיקרא והוי כלא הי', משא"כ הכא, א"כ כל יולדת קודם לידה היא נדה ואיך חל השבועה, ולאחר הלידה שפיר מותרת לבעלה באופן דטומאת הנדה גורם להיות מותרת לבעלה אחר זמן, וז"ש וטמאה ז"י, ואי דאיך אפשר לחול הלא טמאה ואדרבה אסורה לעולם, וע"ז כ' כימי נדת דותה תטמא היינו דע"י האיסור נדה ל"ה חל שבועה, ובגמ' מפ"מ נימול לח' של"י העולם שמחין והם עצבין, ובאמת כ"ז אי מותרת לו בח', ולזה כיון דכ' כימי נדת דותה תטמא ולא חל השבועה, הסמיך לזה וביום הח' ימול וכילקוט הנ"ל:
פסוק ב:
שם) רמב"ן אם נותנת החומר ואב הצורה, עי' פרד"י ח"א (דף קצ"ח:) וח"ב במלואים (תל"ו.) בהזכרת שם הנפטר אחר אביו ע"ש הרבה:
פסוק ב:
שם) אוה"ח עי' מעשה הכשרים, וכ"כ במשפטים (כ"א י"א), ובלק (כ"ד י"ז), ועפרד"י משפטים (דף ר"א.):
פסוק ג:
וביום השמיני ימול בשר ערלתו, בנ"י נקראו נמולים, אף שלא נימולו, וגוי אפילו כשמל נקרא ערל בנדרים (ל"א.) וז"ש ימול בשר ערלתו, שבעצם כבר הוא מל, ואין לו ערלה ורק צריך להסיר הבשר, ובגרים ועבדים כ' ומלתה אותו המול לו כל זכר (בא י"ב מ"ד) ולא כ' בשר שהם בעצם ערל, ולוקחים הערלה עצמה ולא הבשר עי' תורת משה - ובשבת (קל"ב.) ביום אפי' בשבת, (ובדף ק"ל.) רא"א מכשירי מילה דוחה שבת, רע"א אין דוחה ועיר א' הי' שעשו כר"א והי' מתים בזמנם, ולא עוד אלא שפ"א גזרו גזירה על המילה ועל אותה העיר לא גזרו, ובס' פרי חיים הק' וכי בשביל שעשו שלא כהלכה נתברכו וכי חוטא נשכר, ואי' שם בע"ב דפ"א שכחו והביאו איזמל בשבת והי' הדבר קשה לחכמים היאך עושין כר"א דשמותי הוא, ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים, ומהרש"ל בשם תוס' הביא דאלו ואלו דברי אלקים חיים, וא"כ למה הי' קשה לחכמים, ולמה ר"ט כשנוטה בק"ש כב"ש א"ל כדאי היית לחוב בעצמך (ברכות י':) הלא גם שם אלו ואלו דא"ח, ור"ט החמיר על עצמו, והם הקילו באיסור שבת שלא כהלכה - ובמהרש"א בח"א כ' שנתברכו מדה כנגד מדה, שהיו מדקדקין לעשות כלי מילה אפי' בשבת לקיים מילה בזמנה, ג"כ מתו בזמנן, וק' אדרבה ל"ה לחלל שבת אליבא חכמים דהלכה כמותן, וי"ל הא דפסקו כר"א אע"פ שהוא יחיד בב"מ (נ"ט:) אף שחלקו עלי' מ"מ משמים הוכיחו כוותי', כן כאן נתברכו משמים אף שלא עשו כהלכה, אבל ק' דשם הי' קודם שעמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים, אבל אח"כ דפסקו אין משגיחין על בת קול, גם בשמים נפסקה הלכה כן ולמה נתברכו, וי"ל שהי' עונש ולא ברכה, א' שמתו בזמנן עפמ"ש בחגיגה (ה'.) בצורכא מרבנן דמעביר במילי' מוסיפין לו שנים, והם שעשו ע"פ יחיד ולא מעברי במילייהו לא נתוסף להם שנים. ב', עפמ"ש שם בשבת כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה כגון ע"ז ומילה עדיין מוחזקת בידם, והם שלא עליהם נגזרה וממילא לא מסרו עצמן למיתה עלי', לא נתברכו בברכה להיות מוחזקת בידם, וזה דבר חדש ואם שגיתי ה' יכפר, ועי' כל"ח אריכות גדול בענין מילה בשבת, וע"ע שו"ת מהר"י מינץ סי' י', ובס' מלבושי יו"ט על הלבוש מהגר"י פייגנבלאט ז"ל קונטרס זכרון מרדכי, וע"ע בס' דבש השדה אות קמ"ח אריכות, ובס' לשון הזהב שבת (קל"ה.): ובס' פתחי שערים כ' דמילה במקום קרבן, ואליהו מברך הבן, והוא כהן, ואי' בפר"ח או"ח סי' קכ"ח סק"ל דכהן המברך או מקריב קרבן כשיש נדה בביתו עבירה גדולה הוא, משו"ה המילה בשמיני אחר כלות ימי לידה (והובא בשם ס' המקצעות, ועי' חת"ס או"ח סי' כ"ג בשם הראב"ד בפי' לתמיד, ועמ"ש בפרד"י ח"א (דף רכ"ח:): ובתורת משה הביא דפ"א נחבל א' ולאהי' באפשרות להשקיט זילת הדם, עד שהרגישו שהי' סמוך לו אשה נדה בשעת וסתה והרחיקה משם ונשקט הדם, וז"ש וביום הח' ימול אחר ימי נדת דותה, דמקודם יסתכן, ואחר ז"י פסק זיבת דם, ואף היכי דל"ש זה כגון שמתה, לא פסיק הוא ולעולם מילה בח' - ובכ"ס פי' המד"ר (קהלת י"א כ') תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה רעה תהי', דמפו' כ' דמילה דוחה שבת דצריך למהר עצמו אולי ימות הילד, וז"פ תן וכו' דמוהלין בח' ואפי' בשבת, משום כי לא תדע מה רעה שמא ימות: ובמו"נ פמ"ט משני כ' טעם מילה בח' כדי שיתחזקו כחות הולד, ומפורש כן במד"ר ר"פ תצא וכ"ה בילקוט לך רמז פ"ב, וק' דרק בבהמה מצינו שיעור ז' ימים ליציאה מכלל נפל, (אמור כ"ב כ"ז), ובאדם ל' יום כשבת (קל"א:) וכן בפדה"ב, ורק באמת רוב ולדות לאחר ז"י בחזקת קיימים ולא נפלים ורק מיעוט קיומם תלוי בספק עד אחר ל', ובמצוה אזלינן בתר רוב ול"ח למיעוטא, אבל בפדה"ב שענינו להוציא ממון א"ה אחר הרוב, ועפרד"י משפטים (רל"ט. ורמ"ז.) ואי' עוד כדי שיעבור יום השבת במשך ח' ימים, ועי' אוה"ח כאן שהביא זהר דשבת גורם בכל הבריאים ומשיגים כח, אך ק' למה לא בשביעי, וי"ל תוספות שבת נותן כח כמ"ש במס' סופרים פי"ז ה"ה, ומשו"ה ממתינן לנולד בשבת ח' ימים דכל השבת בעי: וכן מצינו ז"י החג, וז"י המשתה בנשואין (ויצא כ"ט כ"ז) מלא שבוע זאת, ובאסתר (א' י') ביום השביעי כטוב לב המלך ביין - ואבלות ז"י, בשופטים (י"ד י"ז) ותבך עליו ז"י - ובמו"ק (כ'.) - ובבהעלותך (י"ב י"ד) הלא תכלם ז"י, ובמד"ר נשא פי"ד ויבכו אותו מצרים ע' יום כנגד ע' ימים טובים, ז"י פסח, א' שבועות, א' ר"ה, א' יה"כ, ח' סוכות, ונ"ב שבתות, עשר פעמים צ ע', לכבודו של יעקב, ואור הלבנה מתגדל בכל יום עד לסוף ז"י שאז יגיע לערך אור מדרגתו, וכן הוקבע ז"י לטהרת זב וזבה דאז ישיבו ממחלתם לשלימות בריאתם, וכן ז' שמיטה, ז' רקיעים (חגיגה י"ב:), ז' זהובים (יומא מ"ה:), ז' קני המנורה, ז' הזאות ביה"כ ועוד, וע"כ אמרו בשוח"ט תהלים ט' כל מנין שבעה חשוב הוא, וזה הטעם שדורשים לדעת זמן המולד בשבת מברכים כי לדעת מתי יהי' ז"י להמולד ולברך על שלימות אורה, ועי' או"ח סי' תכ"ו ס"ד ופרד"י בא (דף ע"ב.) בזה: ובמד' הנ"ל דלכן מילה בח' שנתן ה' רחמים עלי' כדי שיתחזקו כחותיו י"ל עפמ"ש במד' דבשעת הבריאה היו כל הבריאים חלושים ורפוים עד שבא שבת ונתחזקו וכנ"ל, ובמ"ב (ד' ל"ה) ויזורר הנער שבע פעמים ויחי, ושם (ה' י"ד) ויטבול בירדן שבע פעמים וישב בשרו ויחי, ובאמת צ"ע המד' דמצד רחמנות הא האומר על קן צפור יגיע רחמיך משתקין אותו, שאין מצות המקום רחמנות אלא גזירות, וכן פסקינן במג"א סי' קי"ג סק"ז, וראיתי בס' נפש חי' שם שכל הדורשים טעמי דקרא שחוקי התורה מתאימים גם להרגש, אבל לא כי הם נמוקי וסיבות המצות, כי ב' מקראות נתגלה טעמן בתורה עצמה ונכשל בהם שלמה, סנהד' (כ"א:), ועי' מהרש"א פסחים (קי"ט.) הא דנכשל היינו דבר שהתורה גילה טעמן, אבל דבר שמכוסה טעמו בתורה, גם אם החכמים נותנים טעם לא יבא לידי מכשול ע"ש, אבל עי' בחולין (ק"א:) גה"נ נכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, הרי דגם כזה נתגלה טעמו בתורה וצ"ע. ועי' מקור חסד על ס' חסידים סי' תק"י הקיצור מזה אחרי שיודע כי גזה"כ הוא הותר לדרוש, ועי' כוזרי מאמר אות כ"ו, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ד, ועמ"ש בפ' אחרי (י"ז ח'): ובמנחות (מ"ג:) למנצח על השמינית (תהלים ו' א') זה מילה שניתנה בח', וק' דהו"ל על השמיני לא השמינית ל' נקבה, וזה הדרש הובא ג"כ בתוספתא ברכות (פ"ו) וספרי, וחסר שם שניתנה בח', והפשט הוא דמילה היא עצמה השמינית אשר ניתנה אחר ז' מצות ב"נ והא דלא גזרו על המילה בשבת שמא יעבור ד' אמות הסכין כמו בשופר מגילה ולולב משום דכ' וביום השבת, והוי דבר המפורש להיתר אין כח ביד חכמים לאסרו כמ"ש הטו"ז או"ח סי' תקפ"ח סק"ה ויו"ד סי' קי"ז סק"ב וחו"מ סי' ב' ובר"ן רפ"ד דסוכות שאני הני שהכל טרודין ולא מדכיר חד לחברי' משא"כ במילה, ותוס' מגילה (ד:) ד"ה ויעבירנה תי' דמילה חמורה וגם אין אדם מל אא"כ בקי, ועתי"ט סוכה פ"ד מ"ב, וכמו שאי' בשבת (כ'.) כהנים זריזין, וה"נ המוהל בקי וזריז וידקדק שלא להעביר ד"א, אבל צ"ע דכאן יש גם חשש שמא יעבירו התינוק ברה"ר וכמ"ש הר"ן, ומה יועיל הא דמוהל זריז, וי"ל דשם אין אנו בקיאים בקביע דירחא ואפשר יו"ט למחר ולהכי אין המצוה אלימא כ"כ שידחה שבת, אבל במילה שברור שהואיום ח' מלידתו - אבל עדיין ק' הא שניהם שבת ומילה אות ברית בין השי"ת וישראל, ומה תוקפה של מצות מילה לדחות שבת, וי"ל עפמ"ש בסנהד' (נ"ד:) עכו"ם ששבת חייב מיתה, ויסוד ההבדל בין ישראל לב"נ מילה, והיא מכינה את האדם להתחייב במצות שבת, ולפ"ז באין מילה אין שבת, ודין הוא שתדחה מצות מילה למצות שבת וקדושה ראשונה מביאה לקדושה שני':
פסוק ג:
שם) אוה"ח שהמצוה בסיני נאמרה וכו', עי' תנחומא סו"פ לך ושמרתם את בריתי (יתרו י"ט ה') היינו מילה, וערש"י סנהד' (נ"ט:), ועי' קונ' נצוצי אורות מהכל"ח ז"ל על ס' תולדות אוה"ח שהק' א) מ"ש בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, ולא מצא מאמר רז"ל בזה במילה, ועי' אוה"ח פנחס (כ"ז ה') ויקרב משה שכ' ג"כ כן, ועי' בפי' המשניות פגה"נ, ב) מ"ש מס"כ בריבוי תיבות ימול למול אפי' בהרת וכו', וק' הא לא מתיבת ימול הריבוי, כי אם מתיבת בשר, עי' שבת (קל"ב:) וצ"ע: ובמד"ר כאן אשה כי תזריע הה"ד ר"י ור"ל, ור"ש בן לקיש, וק' דר"ל הוא רשב"ל כמו בב"ק (פ"ח:) וש"ד וצע"ג:
פסוק ד:
בכל קדש לא תגע רש"י זה תרומה, עשפ"ח אות מ' טבו"י מותר ליגע בתרומה וצ"ע דטבו"י פוסל תרומה מדאו', ועי' יבמות (ע"ד:) וברא"ם ומהרש"א עה"ת, וס' גרש כרמל בזה, וירחון שערי תורה ח"ב סי' צ', וזרע יצחק מע"ש פ"ה מ"ז: וראיתי מקשים לרש"י קידושין (נ"ב:) דנשים אסורות לכנוס לעזרה, וקשה מכאן ואל המקדש לא תבא הרי דאשה מותרת מה"ת לכנוס למקדש, ותי' דכוונת רש"י דאסור רק מדרבנן, אבל בר' בחיי שמיני כ' דאסור מה"ת, וי"ל דקרא קאי גם על עזרת נשים דאסור ליולדת לכנוס מה"ת, אבל שאר נשים מותרות לכנוס שם גם לרש"י, וע"ע ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ו כרש"י, אבל בתוספתא ערכין פ"ג כ' דמותרת לכנוס וכתוס', וע"ע חגיגה (ט"ז:) ושעה"מ פ"ז מביהב"ח מ"ש ברש"י, ובס' אמבוהא דספרי דף ס"ג.:
פסוק ד:
שם) רמב"ן ריחו והבלו מצורע מזיקים, ובפי' הטור פ' בהעלותך הצרעת הוא מחלה ובני אדם מתרחקים ממנה, וכ"כ ב"י אה"ע סי' ל"ט ומשיג על רשב"ש שכ' הטוען על אשתו שהיא מצורעת אינה טענה דאין טומאת צרעת נוהגת בזה"ז, ותמה ב"י דסו"ס היא חולה המתדבקת, והביא מכתובות (ע"ז.) מוכה שחין וכתב רמב"ם בפהמ"ש שהוא מצורע, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קכ"ה וח"ד סי' ל"ד בזה, ועפרד"י שמות ל"ב: ולקמן (י"ג א'):
פסוק ז:
והקריבו רש"י שאין מעכבו לאכול בקדשים וכו', עמ"ש בשערי תורה ח"ב סי' צ', ובראב"ע הכהן אינו אוכל חטאת העוף, וקשה דזה נגד הדין דכהן אוכל חטאת העוף, וי"ל דיש לפעמים דכהן אינו אוכל חטאת עוף, דהיינו חטאת העוף שבאה על הספק שאינו נאכל כמ"ש בכריתות (ז':) עש"ה, ובהנשר תרכ"ה דף מ"א:
פסוק ז:
זאת תורת העולה, ק' הא אח"כ בפסוק ח' איתא עוד דין יולדת באם לא תשיג ידה ולמה כ' כאן תורת היולדת, ובמצורע (י"ד ל"ב) זאת תורת נגע צרעת אשר לא תשיג ידו, ובכל"ח כ' בסוף מנחות (ק"י.) זאת תורת העולה מי שלומד פ' עולה כהקריב עולה, וכ' המפו' דבאמירה גם העני יאמר קרבן עשיר, דגם עני אם הקריב קרבן עשיר יצא, ונ' שכ"ז בקרבנות שבאין לכפרה, מי שא"י להביא ילמוד הפרשה, אבל בקרבנות שרק להתיר אכילת קדשים, וכיון שאין קרבן ל"ש אמירה כלל, וא"ש ביולדת שבא לכפר על שבועה שכורעת כו' וכ' תורה, זאת תורת קודם ואם לא תשיג ידה, להורות דבאמירה יאמר תמיד קרבן עשיר, משא"כ במצורע דאי' בשבועות (ח'.) דנגעו איכפר לי' וקרבן בא רק להתיר בקדשים ול"ש אמירה כלל, ופי' זאת תורת כפשטא דין מצורע וכ' אחר קרבן עני, ועי' תורה תמימה אות נ"ז:
פסוק ח:
רש"י לא הקדימה רק למקראה אבל להקרבה חטאת קודם עולה, והטעם שהקדים עולה דמכפר על מחשבה וחטא בא על מעשה, וביולדת עיקר קרבן על מחשבה דבשעה שכורעת נשבעת כו' ולכן הקדים עולה למחשבה ובמגילה (ל"א. וזבחים צ'.) תקנת סדר קרבנות בזמן שהם קוראין לפני מעלה אני כאלו הקריבו לפני, וז"פ למקראה בזמן שאין מקדש צריך לקרות פ' עולה קודם לחטאת - ובס' אזור אליהו כ' ברש"י עפמ"ש במג"א או"ח סי' א' סק"ח דלכך כ' הטור עולה קודם לחטאת, משום דחטאת הוא ספק אם חייב, ועולה בא בודאי בתורת נדבה לכך אמירת עולה קודם ובפנים יפות אהא בשעה שכורעת דוקא דהיינו כורעת לילד בדוחק, אבל אם ילדה בריות אינה נשבעת, ואח"כהק' ע"ז דא"כ אמאי חטאת נאכלת, דחטאת ספק אינה נאכלת, לכך כ' דהשבועה הוא קודם חבלי לידה והוי חטאת ודאי ע"ש, א"כ להמסקנא דאף גבי חטאת ודאי ע"כ לקרות בתורה עולה קדמה, לכך אם יאמר הקרבנות דהוא רק כקורא בתורה נמי עולה קודם, ומזה הטעם בלידה עולה קודם גם לענין הקדש דדמי לחטאת ספק ולכך כ' בת"כ דעולה קודם לענין הקדש, ועי' דבר נכון בס' לקוטי שושנים:
פסוק ח:
שם) בשפ"ח הק' למה פרש"י זה לעיל גבי כבש שהקדים העולה לחטאת, ועי' תוצאות חיים, ובדברי שאול מ"ת כ' דממה שהקדימה פעם א' אין ראי' דצריך א' לכתוב קודם, רק ממה שהקדים ב"פ ראי' שהוקדם במכוון, ולפ"ז מקודם אין ראי', אבל ממה שהקדים גם כאן הו"א דבאמת קודם, עז"א דלא הקדים רק למקראה, ועי' יד שאול סי' ר"מ, ובמנחות (ד':) רש"י ד"ה ולא כ' דחטאת להכשיר ועולתה לכפר, וק' למה ביולדת להיפך מכל דוכתא דחטאת לכפר ועולה רק דורן, וי"ל עפמ"ש דחטאת יולדת דנשבעת, ואין זה שבועה גמורה כמ"ש בנדה (ל"א:) דשביעית ביטוי הי' לה להביא, וגם הי' צריכה היתר חכם ורק הוי מעין חטא, דאינה שבועה דמחמת צערה נשבעת ובעינן האדם בשבועה בישוב הדעת וכרמב"ן בפסוק ז', ולכן אינה בעלת חטא אלא בא להכשירה לקדשים, ועולה לכפרה שכוללת עולת דורן וכפרה ביחד להורות שאין עונה גמור, להכי כפרה ודורנה באין בעוף אחד, משא"כ בכל חוטא דמוכרח להביא קרבן מקודם עד שיהי' ראוי שיקבלו ממנו דורן, ולכן בפסוקים ו' ח' עולה קודם דעולה היא במקום חטא:
פסוק ח:
שם) בשפ"ח אות ל' דמשו"ה לא הביא רש"י מקודם כו' דשם ביולדת עשירה, שתביא כבש לעולה קודם לחטאת שכבש חשוב יותר מעוף, וצ"ע שבזבחים (צ'.) מפורש דאפי' ביולדת עשירה שתביא כבש לעולה ג"כ חטאת מקודם, אפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה, ועל זה גופא אמר שם רבא למקראה הקדימה הכ', גם ק' מפסחים (נ"ט.) רש"י ד"ה וקיי"ל דאפי' ביולדת עשירה חטאת עוף קודם לעולה כבש, וע' שערי תורה ח"ב סי' ב', וצ"ע: