פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. לפני מתן תורה נאמרה ההבטחה – שיש בה גם חיוב – שעם ישראל יהיה מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, ועכשיו הגיע זמן הפירעון, עת המימוש של ההצהרה הזו; קדושת ישראל צריכה להתבטא במעשים. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. הקדושה איננה מעשה מיוחד, טקס או פעולת חניכה מסוימת. קדושתם של ישראל באה מכוח הקשר בינם לבין ה', והשלכותיה כוללות מכלול עצום של מעשים והקשרים.
פסוק ג:אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. היו שהסבירו את הקשר בין שני הדינים הללו בכך שחשיבות שמירת השבת עולה על חובת יראת האב והאם. כלומר אף על פי שעליכם להיזהר מלהמרות את פי הוריכם, אינכם צריכים לציית לדבריהם כשהם סותרים את מצוות שמירת השבת או מצוות אחרות.
פסוק ד:אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, אלילים בתבניות נסוכות, יצוקות לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, מפני שאתם קדושים, ואֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק ה:וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' – לִרְצֹנְכֶם, מתוך רצון טוב, או: להיות רצויים תִּזְבָּחֻהוּ.
פסוק ו:על כן עליכם לשמור את משפטי הקרבן: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת – כך דינו האמור, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי – בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.
פסוק ז:וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל הקרבן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – פִּגּוּל, שיקוץ, דבר מאוס הוּא. לפי הגדרות ההלכה, בשר קודשים שנשאר ביום השלישי נקרא 'נותר' ולא 'פיגול'. 'פיגול' הוא כינויו של בשר שבזמן ההקרבה תכנן האדם לאכלו ביום השלישי, ולכן הקרבן לֹא יֵרָצֶה, בעיני ה'.
פסוק ח:וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, ישא באחריות לחטאו, כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ ההִוא מֵעַמֶּיהָ.
פסוק ט:וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה, תסיים את פְּאַת, פינת שָׂדְךָ לִקְצֹר. השאר אותה בלתי קצורה. וְלֶקֶט קְצִירְךָ, את השיבולים הנופלות מן החרמש בעת הקציר לֹא תְלַקֵּט, אלא השאר אותן מונחות בשדה.
פסוק י:וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, אל תאסוף את העוללות, האשכולות הפגומים המכילים ענבים בודדות. וּפֶרֶט כַּרְמְךָ, ואת הענבים שנפרטו ונפלו מן האשכול לֹא תְלַקֵּט. את כל אלה – פאת השדה, לקט הקציר, עוללות ופרט הכרם – אל תלקט מן השדה, אלא לֶעָנִי וְלַגֵּר, שאין לו בסיס כלכלי, תַּעֲזֹב אֹתָם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק יא:לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ, כשאתם חייבים לזולתכם, אל תכחישו זאת. וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
פסוק יב:וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, שכן על ידי כך – וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, תבזה את שם ה' בשימוש בו לשם עוול, הרי – אֲנִי ה', והזכרת שמי בין דברי העוול שלכם – לשווא ולשקר – היא עוול כפול.
פסוק יג:לֹא תַעֲשֹׁק, אל תשתמש בכוח או במעמד וסמכות על מנת לנצל אֶת רֵעֲךָ, חברך ולמנוע ממנו את כל המגיע לו. ניצול זה יכול להיות במשא ומתן, בדברי ריב, בענייני שכירת פועלים וכדומה. וְלֹא תִגְזֹל, אל תקח מאדם את מה ששייך לו. לֹא תָלִין את פְּעֻלַּת, משכורתו של שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. עליך לשלם לפועליך מיד. אם אתה מעסיק שכיר יום המקבל את התשלום בלילה, עליך לשלם לו עוד באותו לילה שבו גמר את עבודתו.
פסוק יד:לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. על עצם הדין נוספת האזהרה – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. במקרים רבים, הנפגע איננו יודע מי פגע בו, ובקלות הפוגע יכול להימלט מאחריות – בפרט כאשר הנפגע הוא חירש, עיוור או חסר ישע שאין מי שיילחם למענו. יתר על כן, יכול אדם לפגוע בזולתו באופן שאינו ניכר גם לסובבים. לפיכך מדגיש הכתוב, שגם אם אין לאדם סיבה להתיירא מתגובת הקרבן או החברה – עליו לפחד מאלוקים, שלפניו גלויים כל המעשים וכל הכוונות.
פסוק טו:לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. זוהי תביעה כללית ליושר במשפט, לא זו בלבד שלא תפלה לרעה את מי שבשולי החברה אלא גם לֹא תִשָּׂא, תגביה פְנֵי דָל, ומצד שני לֹא תֶהְדַּר, תכבד פְּנֵי גָדוֹל. אל תעדיף אחד מבעלי הדין, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ, בלא קשר לזהותו ולמעמדו.
פסוק טז:לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, אל תלך לספר במקום אחד שמועות או דברים פרטיים ששמעת או ראית במקום אחר, בְּעַמֶּיךָ, בקהליך, או: בקרוביך. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. אל תימנע מלעשות דבר העשוי לעזור לו. אין הכרח שהפגיעה תהיה כרוכה בדם ממש. אֲנִי ה', ועל כן הציוויים נובעים מסמכותי, ואינם אמירה בעלמא. יתר על כן, הצהרה זו נאמרת כאן, מפני שמן הציווי שלא לעמוד על הדם אפשר להתחמק. אדם יכול לטעון שלא ראה או לא שמע את צרת חברו; הוא מיהר או היה עסוק; הוא לא חשב שעזרתו נחוצה או שהמצב מסוכן. אולם אֲנִי ה' היודע את האמת לאשורה.
פסוק יז:לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. נראה כאילו זה ציווי כללי, אך למעשה משמעותו מוגבלת. הכתוב אינו מתייחס לעשיית מעשים שהם ביטויי שנאה, אלא לשמירת השנאה בלב דווקא, שכן הפסוק מורה על התנהגות אלטרנטיבית: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, חברך, וְכך לֹא תִשָּׂא עָלָיו, בגללו חֵטְא. אם תשמור את הדברים בלבך ולא תוכיח אותו, ייחשב לך הדבר לחטא.
פסוק יח:לֹא תִקֹּם, תשיב לאדם כגמולו. אם עשה לך אדם רעה או מנע ממך טובה, אל תנהג בו באותו אופן שנהג עמך. יש שאדם נמנע מלנקוט פעולה ממשית, אך עדיין כועס בלבו. כנגד זה נאמר: וְאף לֹא תִטֹּר, תשמור לו טינה בלב. לנקמה ולנטירה אולי יש מקום כלפי אויבים זרים, אך לא אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. שוב מופיעה האמירה על שתי פניה: פני הסמכות ופני הכנות: אֲנִי ה'. מחד גיסא, למרות שלאהבת הרֵע יש משמעות מוסרית ואף תועלת חברתית, כאן אינך מצווה לעשות זאת מטעמים אלו, אלא כמצוותו של ה'. ומאידך גיסא, רק אלוקים יכול לשפוט את היחס בין מעשיו של האדם לבין רגשות לבו, ועל כן חשוב להזכיר במצווה זו, הפונה אל לבו של האדם, שזוהי מצוותו של ה', והוא היודע לראות ללב. עניינם של חלק מהחוקים הללו הוא שמירת המסגרת הטבעית החקוקה בעולם.
פסוק יט:אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ, תזווג כִּלְאַיִם, זיווג בין שני מינים. לא נאמר כאן שהכלאיים אינם נוחים, מזיקים או מסוכנים. זהו חוק שקבעתי בעולם ואין לו הסבר תועלתני. כיוצא בזה, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, בשני מיני זרעים, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, המעורב מצמר ופשתים לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
פסוק כ:וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת, מיועדת, קשורה לְאִישׁ. אין זו אמה עברייה אלא שפחה מעם אחר. העובדים בביתו של אדם מישראל נעשים מעין ישראלים. בעבדותם מוגדרות זכויות מיוחדות ואף מחויבות חלקית במצוות. שפחה זרה זו אינה נשואה ממש, אבל היא נמצאת עם עבד עברי, כפי שנאמר בספר שמות שהאדון יכול לתת שפחה לעבדו העברי, והילדים יהיו שייכים לה ולאדון. וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, לא פדו אותה בכסף, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, לא שחררו אותה שחרור גמור – בִּקֹּרֶת, עונש תִּהְיֶה. מכל מקום, לֹא יוּמְתוּ, כדין אשה נשואה, כִּי השפחה לֹא חֻפָּשָׁה. כיוון שהיא במעמד ביניים – קשורה במידה מסוימת לגבר, אך אינה בת חורין ועל כן אינה יכולה להתחתן – עברה כזו אינה מחייבת מיתה.
פסוק כא:אולם הואיל וזוהי בכל זאת עברה – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם. גם אם אין בכך עונש, המעשה צריך תקנה, ולשם כך הוא מביא איִל לקרבן.
פסוק כב:וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.
פסוק כג:וְכִי, כאשר תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל – וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ של כל עץ כזה. עליכם להתייחס לפרי הראשון כפרי של ערלה. המלה 'ערלה' מופיעה גם במשמעות הכיסוי שאותו מסירים בברית המילה וכן בביטויים 'ערל שפתיים', 'ערל אזניים' ו'ערל לב'. בכל הביטויים הללו הערלה היא כיסוי אוטם או מעטה שאינו ראוי לשימוש ויש להסירו. פרי העץ בתחילתו ערל – שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל. אין להשתמש בפרותיו.
פסוק כד:וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. פרי השנה הרביעית של האילן – המכונה 'נטע רבעי' – נושא קדושה. לפי המסורת, אין הוא קודש גמור, כלומר מנותק מצורכיהם של בני אדם; קדושתו מתבטאת בכך שיש לאכלו בקרבת בית המקדש באווירה של קודש והילול.
פסוק כה:וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ. בשנה החמישית העץ נחשב לעץ רגיל, ואפשר לאכול את פרותיו, ואדרבא – לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, בשנה זו תשרה עליכם ברכה משום ששמעתם בקולי. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ההצהרה הזאת חוזרת כאן בשל הקושי הכרוך בקיומן של מצוות אלה. קשה למי שמשקיע בעץ להתאפק ולא לאכול מפריו יום אחרי יום ושנה אחר שנה. כדי לקיים זאת עליו לזכור מיהו שציווה עליו.
פסוק כו:לֹא תֹאכְלוּ עַל, ליד הַדָּם. נראה שהאיסור מתייחס למנהג העמים לשפוך דם בעלי חיים ולאכול לידו, בתור קרבן או אמונה עממית שלפיה מעניקים את הדם למתים, לשדים וכיוצא בהם. לֹא תְנַחֲשׁוּ. אסור לעשות מעשה שיש בו ניחוש באמצעות אביזרים או פעולות שונות, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. אל תקסמו לדעת את העתיד באמצעות הבטה אל צורת העננים, או: באמצעות ייחוס סגולות שונות לעונות ולזמנים. גם פעולות אלה אסורות מפני שיש בהן צד עבודה זרה, אם לא עבודה זרה של ממש.
פסוק כז:לֹא תַקִּפוּ את פְּאַת רֹאשְׁכֶם, שערות הראש הצומחות בצדדיו. אסור לספר את השֵׂער באופן שווה בכל קצות הראש ולגזוז את השערות שבין האוזניים לעיניים, אלא יש להניח להן לגדול במקומן. וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. אסור לגלח את שערות הזקן עד תום.
פסוק כח:וְשֶׂרֶט, שריטה לָנֶפֶשׁ, על אדם שמת לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם. בימי קדם היו האבלים נוהגים לשרוט את בשרם בעקבות מותו של אדם. איסור זה הוא אחת ההגבלות שהתורה מטילה באשר למנהגי אבלות. ונוסף על כך, כְתֹבֶת קַעֲקַע, כתובת הנחרטת בבשר לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם. ושוב – אֲנִי ה', בעל הסמכות, ואין ברצוני שתעשו כך.
פסוק כט:אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ. אל תמסור את בתך לזנות. מצד מסוים השמירה על צניעותה של הבת קשורה לכבודו של בית האב, אך גם אם האב מוותר על כבודו ומאפשר לבתו, או אף מעודד אותה, להתנהג בדרכי זנות – הדבר אסור לחלוטין. ובהיקף רחב יותר: וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה. גם יחסים בין אנשים פנויים, שאינם נשואים, אסורים. אמנם איסור זה אינו מופיע בכתוב כאיסור לעצמו, אבל כאן מודגש כי יחסי מין צריכים להיות מוגדרים, מסודרים ומקודשים. כאשר הם נעשים הפקר, הארץ מתמלאת בזנות ואף נטמאת.
פסוק ל:אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. אֲנִי ה'.
פסוק לא:אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת, מדיומים המתקשרים עם המתים וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, קוסמים או מכשפים הטוענים שהם מתקשרים עם המתים ושומעים מהם ידע משמעותי. אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק לב:מִפְּנֵי שֵׂיבָה, אדם זקן תָּקוּם כדי לחלוק לו כבוד. וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, אדם מכובד. אפשר שהמפגש עם אדם זקן או נכבד לא ייוודע לרבים, ולעתים אף לא לזקן עצמו, ואז יכול האדם להתחמק מן הזקן או שלא להתייחס אליו בכבוד הראוי. אשר על כן חוזר הכתוב ומזהיר – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ. ליראת הכבוד הזו יש צד משותף עם יראת הכבוד כלפי אלוקים. אֲנִי ה'.
פסוק לג:וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, אדם שמוצאו זר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, לא תצערו אותו בדיבור פוגעני, ברמייה או בפגיעה מסוג אחר. אין להונות גם אנשים אחרים, אך הזר אינו מוגן, ומנהגי המקום אינם ברורים לו, ולכן ההזדמנות או הפיתוי להסב לו צער, ללעוג ולבוז לו קרובים יותר.
פסוק לד:כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. עליכם להתייחס אליו כאילו הוא אחד מכם, וְאָהַבְתָּ לוֹ, אותו כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, שלך ושלו. או: בכבוד הגר ובאהבתו תיבחן יראתכם את ה'.
פסוק לה:לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. אסור לשנות מן האמת ומן השיקול הראוי במשפט. כיוצא בזה, אסור לעשות עוול או שינוי בַּמִּדָּה, מידת שטח או נפח, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה, מידת נוזלים. אסור לעוות גם את כלי המידה.
פסוק לו:ובאופן מפורט יותר: מֹאזְנֵי צֶדֶק, מאוזנות היטב, אַבְנֵי משקל של צֶדֶק, מדויקות, אֵיפַת, מידת נפח של צֶדֶק וְהִין, מידת הלח של צֶדֶק, כל אלה יִהְיֶה לָכֶם. עליכם לדאוג לשמירת המידות כדיוקן. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק לז:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי, וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, ההדרכות כיצד לנהוג בין הבריות ובתוך המציאות, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה'. שם נאסר על מעשים חמורים מסוימים, ולכל היותר נזכר בהם עונש כרת בידי שמים, ואילו כאן מתוארים גם העונשים בידי אדם – כיצד צריכים בתי הדין לנהוג בעבריינים בתחום זה.
