א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ ב וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ ג וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ ה וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ ו וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ ז וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ ח וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ י וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ יא וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ יג אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃ יד וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃ טו וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ טז וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃ יז וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃ יח וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃ יט לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃ כ וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ר' סעדיה גאון

סעדיה גאון

פסוק א:
לך לך
ויאמר. (תרגום י"ג, א – ג). ראשית מה שעשיתי, חיברתי את הסבה אל הפעולה ואמרתי (בתרגום): כשאמר אלהים לאברם לך לך. והסמיך שם (את היציאה) לתרח, מפני שהוא האב. ומסיבה זאת חיבר את היוצאים לשניהם, לתרח ואברם, ואמר: ויצאו אתם, ולא: ויצאו אתו.
פסוק א:
ומהו אופן החכמה בטלטולי אברם מארץ לארץ ובהטלת יגיעת הדרך עליהם? ואומר שיש בזה עניינים שונים. א. לתועלת האנשים (שבארצות האל), כאמור בשמואל והלך מדי שנה בשנה וסבב את בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. ב. כדי לנסותו ולהרבות את שכרו. וכאמור בעם ישראל: "אשר הוליכך יי אל' זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך" וג'. ואומר: "למען ענתך ולמען נסותך להיטבך באחריתך". ועוד, כדי להראות (להם) אותות ומופתים, כי היו בצרות שונות וחלצם מהן, וכדרך שעשה לישראל במרה ורפידים ומדבר סין ובארץ אדום ובשאר מ"ב המקומות שחנו בהם, כמו שאנו עומדים לבאר. וכשקמו עליהם מלכים לא יכלו להם, למרות היותם גרים ככ': "ויתהלכו מגוי אל גוי מממלכה אל וג' לא הניח לאיש לעשקם" וגו'. ובנוסחה האחרת אמר: "לא הניח אדם לעשקם". ובדרך השערה קרובה, 'אדם' מרמז לפרעה, כי המלה הזאת מיוחדת לאנשי עוול, ככ': "ויקם אדם לרדפך", ואומר: "בקום עלינו אדם". ואילו "איש", רמז לאבימלך, כי לרוב היא מרמזת לצדיקים, וכמו שאמר דויד לשלמה: "וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת יי אלהיך". ומצאנו שאמר לאבימלך: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך" וג'. ועוד, לכלכלם בנעימות שהן בניגוד לדברים שהגרות גורמת להם, כי היא מכלה את הממון, או חלק רב ממנו וגם גורמת לשיכול האב (?) והיא מפרדת בין אנשי המשפחה, או גם מאבדת (חלק מהם). ולפיכך הבטיח לאברהם הבטחות שהן נגד המצבים האלה. אשר לדבר הראשון, אמר: ואעשך לגוי גדול. וזהו פרוט חמשת האופנים שהם כלליים. ואשר לשני האופנים המיוחדים לאברהם אבינו, הראשון, והוא השישי, שיבורר (לכל) שעזב את ארצו והרבה מרכושו, ולקח את המעט ויצא, ויהיה לו על זה גמול רב. ואם רות, שיצאה מארצה, לא מנעימות, אמר בה: "ותעזבי אביך ואמך וג' ישלם ה' פעלך" וג', קל וחומר למי שיוצא מנעימות. והז', כדי שתגדל בעינינו חשיבותה של ארץ ישראל, כשאנו רואים שנוהרים אליה ממזרח וממערב; אברהם מן המזרח, ומשה וישראל מן המערב.
פסוק ב:
ונאמר, מהו ענין הפירוט הזה: מארצ' וממול' ומבית אביך? ונשיב, כדי לחבבם עליו, וזה בהיפך למה שאנשים עושים. אדם, כשהוא שואל דבר מחבירו, הרי הוא מקטין את הדבר וממעטו בעיניו, ואילו הבורא, יתב' ויתע' כשהוא דורש דבר מן הצדיקים הרי הוא מגדילו בעיניהם ומקשהו, כדי שאם יקבלו את דבריו (ויותרו על דבר) החביב עליהם ירבה שכרם הימנו, וכבודם בעינינו. וזוהי הסבה שבגללה אמר: "קח נא את בנך את יחידך" וג', כמו שאנו עומדים לפרש. וזה מתאים למה שלא פירש לו את הארץ, ולא אמר לו איזוהי אלא אמר לו רק אל הארץ אשר אראך. ואופן החכמה בזה, שאם היה מפרש לו, היו אומרים, לא שמע בקולו והלך אליה אלא מפני ששאל עליה והגיד לו שהיא טובה ומתוקנת, ולולא כך לא היה שומע לו. וכן הדבר במה שלא גילה לו מיד את מקום העקדה, אלא אמר: "על אחד ההרים אשר אמר אליך". ודבר זה עצמו אני אומר במה שלא פירש (מיד) את הנבואה השניה של יונה, ואמר: "וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". ומטעם זה עצמו לא גילה ליחזקאל את הדבר אשר עליו ינבא, כי אמר: "קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך".
פסוק ב:
ואחרי שאמרנו בשלשת החלקים של הפסוק הראשון את אשר נראה לנו קרוב, נאמר בענין ההבטחות, מהו אופן החכמה במה שאמר לו: ואעשך לגוי גדול. ואולי ישאל אדם ויאמר: ולולא שהבטיחו לא היה יוצא? אי יאמר גם, הלא שרה היתה יותר צייתנית (לדברי ה') ממנו, כי יצאה בלא הבטחה, או יאמר עוד שתרח היה יותר צייתני משניהם, שכן יצא עמו כדי להילוות לו, כמו שבארנו. ונאמר, לא הקדים לו את כל ההבטחות אלא כדי שיבואו עליו תחלה צרות ויקבלם בבטחון, וירבה לו שכר על כך. והרי אנו רואים שבנגוד להבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול"...... לא הוליד, ככ': "ותהי שרי עקרה" ... ונגד מה שאמר לו: ואברכך, היה רעב בארץ, ובנגוד להבטחה "ואגדלה שמך", אמר לו פרעה: "למה אמרת אחתי היא". וכדומה לזה דברים שאירעו לו ... ולא עוד אלא שגורש-"ויצו עליו פרעה אנשים", וכל אלו אירעו לו למרות ההבטחות, וכשקיבל (הכל) בסבלנות נתקיימו ההבטחות בו ובזרעו בכפליים. ולפי רעיון זה, היתה יראתו את השם גדולה מכל אלה שהלכו עמו, כי להם לא הובטחו דברים שלא נתקיימו (בתחילה).
פסוק ב:
והדבר שעליו נופל הדיבור "ואעשך לגוי גדול" הוא רבוי המשפחות ומספרן, ככ': ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. והענין השני בזה, שבניו יהיו נענים בקראם אל אלהים, ככ': מי גוי גדול וג'. והג', שנתן להם את התורה ומצוותיה, ככ': ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה.
פסוק ב:
ואברכך, כולל את הברכות אשר בברכת כהנים. וזה יהיה ... עליהם ... ככ': בכל המקום אשר אזכיר וג'...ובמאמר ואגדלה שמך נכללים עניני המלוכה ... וב ... נכלל ... מקצת מ ... אללה, ראשית מה שיאמר....
פסוק יז:
אם יאמר אומר, היאך ענש אלהים את פרעה, והוא לא חטא? תשובה לכך, וינגע ה' את פרעה אינו בפועל אלא בהתראה.