פסוק ב:וישלחו מן המחנה. תניא, רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו, וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים ליכנס לשם .
(תענית כ"א ב׳)
פסוק ב:וישלחו מן המחנה. אמר רבא, כתיב וישלחו מן המחנה וגו׳ אל מחוץ למחנה תשלחום, מה ת"ל, ללמד, שכל היכי דקרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן ביה וישלחו מן המחנה, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום לא קרינן ביה וישלחו מן המחנה, מכאן לטמאי מתים שדחקו ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה שפטורים על ביאת מקדש בטומאה .
(פסחים צ"ה ב׳)
פסוק ב:כל צרוע וכל זב. ויאמר טמא מת ואל יאמר זב ומצורע ואני אומר, אם טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים לא כל שכן , אלא יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזו היא, זה פסח הבא בטומאה .
(פסחים ס"ו ב')
פסוק ב:וכל זב. וכל זב – לרבות בעל קרי, וכל טמא – לרבות טמא שרץ, כל צרוע למה לי, איידי דכתב כל זב כתב נמי כל צרוע .
(שם ס"ז א׳ וב׳)
פסוק ג:מזכר עד נקבה. דומיא דזכר ונקבה שנעשין אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שהכניסוה למקדש פטורין .
(עירובין ק"ד ב׳)
פסוק ג:מזכר עד נקבה. אמר רב נחמן אמר רב, טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אין חייבין על ביאת מקדש , שנאמר מזכר עד נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית, אי הכי, כי איטמי בשאר טומאות נמי, אמר קרא מזכר – מטומאה הפורשת מן הזכר .
(נדה כ"ח ב׳)
פסוק ג:מזכר עד נקבה. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע [ספרי].
פסוק ג:אל מחוץ למחנה. מה ת"ל, שיכול אין לי רק שלא יגעו בארון ובנושאים, אבל יקנו להם מקום בפני עצמן, ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום .
(שם)
פסוק ג:תשלחום. לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנטמאו בשאר טומאות חוץ מלובן ואודם .
(שם)
פסוק ג:תשלחום. לרבות כלים, ולרבות את מי שאינו יכול להשתלח .
(שם)
פסוק ג:ולא יטמאו את מחניהם. תניא, יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה .
(פסחים ס"ז א׳)
פסוק ג:ולא יטמאו את מחניהם. הרי זו אזהרה לטמא הבא אל המקדש .
(מכות י"ד ב׳)
פסוק ג:ולא יטמאו את מחניהם. [מכאן לטמא שבא למקדש לוקה, ואע"פ דבעלמא לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, שאני הכא דלאו שקדמו עשה הוא] .
(שם ט"ו א׳)
פסוק ד:כן עשו. מה ת"ל, ללמד שאף הטמאים עצמן לא עכבו [ספרי].
פסוק ו:איש או אשה. תניא, כל מצות לא תעשה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים, דאמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה .
(קדושין ל"ה א')
פסוק ו:ואשמה הנפש ההיא. [ואשמו לא נאמר אלא ואשמה הנפש ההיא] לרבות הגר וטומטום ואנדרוגינוס [ספרי].
פסוק ז:והתודו את חטאתם. תניא, ר׳ נתן אומר והתודו את חטאתם אשר עשו, זה בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי .
(שם)
פסוק ז:ונתן לאשר אשם לו. תניא, ר׳ נתן אומר, מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו .
(פסחים ל"א א')
פסוק ח:ואם אין לאיש גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים , אלא בגזל הגר הכתוב מדבר .
(ב"ק ק"ט א')
פסוק ח:ואם אין לאיש גאל. מה ת"ל לאיש, אלא איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים או לא, קטן אי אתה צריך לחזור עליו, שבידוע שאין לו גואלים .
(שם שם ב׳)
פסוק ח:ואם אין לאיש גאל. אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים .
(שם שם)
פסוק ח:ואם אין לאיש גאל. תנן, הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו .
(שם ק"י א׳)
פסוק ח:להשיב האשם. אמר רבא, גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא, החזירוהו חצאין לא יצא, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא .
(שם)
פסוק ח:להשיב האשם. אמר רבא, כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא .
(שם ב׳)
פסוק ח:האשם המושב. ת"ר, אשם זה קרן, המושב זה חומש, או אינו אלא אשם זה איל, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן, או אינו אלא אשם זה חומש, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף, הוי אומר אשם זה קרן .
(ב"ק ק"ט א׳)
פסוק ח:האשם המושב. תניא, אשם זה קרן, המושב זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר , או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו, הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר .
(שם שם)
פסוק ח:המושב לה׳ לכהן. אמר רבא, גזל הגר שאין בו שור, פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, דכתיב האשם המושב – עד שיהא השבה לכל כהן וכהן [שם שם]
פסוק ח:לה׳ לכהן. ת"ר, לה׳ לכהן, קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר .
(שם ק"ט ב׳)
פסוק ח:לה׳ לכהן. ת"ר, הרי שהיה הגוזל כהן, מניין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי, ודין הוא אם בשל אחרים זוכה, בשל עצמו לא כש"כ, אתיא גז"ש לכהן לכהן משדה אחוזה .
(שם שם)
פסוק ח:אשר יכפר בו. תניא, המביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, דכתיב אשר יכפר בו ועדיין לא כיפר .
(שם קי"א א')
פסוק ט:וכל תרומה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, [מה ת"ל וכל תרומה], בא הכתוב ללמדך שאם בא אדם לעשות כל גרנו תרומה רשאי, ובלבד שישייר מקצת [ספרי].
פסוק ט:לכל קדשי. מה ת"ל, בא הכתוב ללמד על התרומה שתהא נוהגת בכל המינים [ספרי].
פסוק ט:אשר יקריבו לכהן. תניא, ר' ישמעאל אומר, וכי תרומה מקריבין לכהן, אלא בא הכתוב ללמד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהנים .
(שם)
פסוק י:לו יהיו. א"ר יוחנן, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף שנצרך להן, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו .
(ברכות ס"ג א')
פסוק י:לו יהיו. ת"ר, מניין לכהן המקריב קרבנותיו שעבודתה ועורה שלו, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו .
(ב"ק ק"ט ב')
פסוק י:לו יהיו. יכול יטול הכהן מתנותיו בזרוע, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים [ספרי].
פסוק י:לכהן לו יהיה. תנן, נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה .
(ב"ק ק"י א')
פסוק י:לו יהיה. אמר רב נחמן בר יצחק – כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ונותנן לכהן, סופו שמתעשר, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה .
(ברכות ס"ג א׳)
פסוק יב:דבר אל בני ישראל וגו׳. אמר ר' יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו .
(שם שם)
פסוק יב:ואמרת אליהם. לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי .
(סוטה כ"ד א׳)
פסוק יב:ואמרת אליהם. לרבות את הגרים .
(סוטה כ"ו א׳)
פסוק יב:איש איש. ת"ר, מה ת"ל איש איש, לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה חבוש בבית האסורים שבית דין מקנאין להן לפוסלן מכתובתן .
(שם כ"ז א׳)
פסוק יב:כי תשטה אשתו. אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו – תשטה כתיב .
(שם ג' א׳)
פסוק יב:כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [ספרי].
פסוק יב:ומעלה בו מעל. מכאן שאין מעל אלא שינוי, וכן הוא אומר (ד"ה א' ה׳) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ .
(מעילה י"ח א׳)
פסוק יב:ומעלה בו מעל. ומעלה מעל בה׳ לא כתיב אלא ומעלה בו מעל, מכאן דאשה שסברה שאין עבירה לזנות נאסרה לבעלה ולא הוי בכלל אנוסה [מהרי"ק שורש קס"א].
פסוק יג:ושכב איש. איש ולא קטן .
(סוטה כ"ו ב׳)
פסוק יג:ושכב איש. מכל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, למעוטי מאי, אמר רב פפא, למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה .
(שם שם)
פסוק יג:ושכב איש אותה. אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה .
(יבמות צ"ה א')
פסוק יג:שכבת זרע. פרט לשקינא לה דרך אברים .
(סוטה כ"ו ב')
פסוק יג:ונעלם מעיני אישה. מלמד שאם היה סומא לא היה משקה .
(סוטה כ"ז א')
פסוק יג:ונעלם מעיני אישה. ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה ולהשקותה [ספרי].
פסוק יג:ונעלם מעיני אישה. אמר ר׳ ינאי, שומרת יבם שזנתה מותרת לביתה, דאמר קרא ונעלם מעיני אישה – ולא מעיני יבמה .
(ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה)
פסוק יג:ונסתרה והיא נטמאה. וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר ונסתרה והיא נטמאת הוי אומר כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה, וכמה כדי העראה, כדי לצלות ביצה ולגמעה .
(סוטה ד׳ א׳)
פסוק יג:ונסתרה והיא נטמאה. מלמד שמכיון שנסתרה, התורה קראה טמאה .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ב)
פסוק יג:והיא נטמאה. אמר רב, צרת סוטה אסורה, מ"ט, טומאה כתיב בה כעריות .
(יבמות י"א א׳)
פסוק יג:והיא נטמאה. ת"ר, שלשה פעמים נטמאה נטמאה ונטמאה האמורים בפרשה למה, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה .
(סוטה נ"ח א')
פסוק יג:והיא נטמאה. ת"ר, מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה .
(שם שם)
פסוק יג:ועד אין בה. בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באחד, ת"ל (פ׳ שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, ואמר רחמנא תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה .
(שם ב׳ א׳)
פסוק יג:ועד אין בה. המקנא לאשתו, רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים, דאמר קרא ועד אין בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה .
(שם שם ב׳)
פסוק יג:ועד אין בה. סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, דאמר קרא ועד אין בה – דליכא דידע בה, לאפוקי האי דהא איכא דידעי בה .
(סוטה ו׳ א')
פסוק יג:ועד אין בה. אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה, מאי טעמא, דאמר קרא ועד אין בה – כל עדות שיש בה .
(שם ל"א א׳)
פסוק יג:ועד אין בה. אין לי אלא עד כשר, מניין אפילו עבד ואפילו שפחה, ת"ל ועד אין בה – מכל מקום .
(ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב)
פסוק יג:והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שתחלתה באונס וסופה ברצון .
(כתובות נ"א ב׳)
פסוק יג:והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שקדושיה קדושי טעות .
(שם שם)
פסוק יג:והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת. ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, זו אשת כהן .
(שם שם)
פסוק יג:והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, שתחלתה ברצון וסופה באונס .
(ירושלמי סוטה פ"ד ה"ד)
פסוק יד:ועבר עליו רוח קנאה. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (פ׳ ויקהל) ויצו משה ויעבירו קול במחנה .
(סוטה ג׳ א')
פסוק יד:ועבר עליו רוח קנאה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, מפני שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, אמר ליה רב פפא לאביי, והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב, אמר ליה ועבר – וכבר עבר .
(שם שם)
פסוק יד:ועבר עליו רוח קנאה. תניא, אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה .
(שם שם)
פסוק יד:ועבר עליו רוח קנאה. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה (פ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו .
(סוטה שם)
פסוק יד:וקנא את אשתו. מהו לשון קינוי, אשר רב נחמן בר יצחק, אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אושר (יואל ב׳) ויקנא ה׳ לארצו .
(שם שם)
פסוק יד:וקנא את אשתו. תניא, רבי עקיבא אומר, וקנא את אשתו – חובה .
(שם שם)
פסוק יד:וקנא את אשתו. את אשתו – אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי .
(ירושלמי סוטה פ"ד ח"א)
פסוק טו:והביא האיש את אשתו. מלמד שהאיש מביא את אשתו אל הכהן, ואפילו הכי אמרו חכמים מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך .
(סוטה ז׳ א׳)
פסוק טו:והביא האיש את אשתו. מת הבעל עד שלא שתתה, אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, אינה שותה – דכתיב והביא האיש את אשתו, ומתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובה .
(סוטה כ"ד א׳)
פסוק טו:והביא האיש את אשתו. להוציא אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה בעלה חבוש בבית האסורים שאע"פ שב"ד מקנין להן לפוסלו מכתובתן אבל אין משקין אותה, יכול לכשיבא בעלה ויצא מבית האסורים ישקנה, ת"ל וקנא והביא – מי שקינא הוא יביא .
(שם כ"ז א׳)
פסוק טו:והביא את קרבנה עליה. מכאן היה רבי יהודה אומר, מביא אדם ע"י אשתו כל קרבן שהיא חייבת, ואפילו אכלה חלב ואפילו חללה שבת .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א)
פסוק טו:מנחת קנאת הוא. מנחת סוטה שעשאה שלא לשמה פסולה, דכתיב בה הוא .
(מנחות ד׳ א')
פסוק טו:מזכרת עון. תנא תנא קמיה דרב נחמן, מנחת קנאות מותרה נדבה, אמר ליה, שפיר קאמרת, מזכרת עון כתיב בה, ובחטאת כתיב (פ׳ שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת קנאות מותרת נדבה .
(שם שם)
פסוק טז:והקריב אותה הכהן. ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והקריב אותה הכהן, אותה לבדה, ומה טעם, כדי שלא יהיה לבה גס בחבירתה .
(סוטה ח׳ א׳)
פסוק טז:והעמדה. מכאן אמרו, לא יעמידו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם [ספרי].
פסוק יז:מים קדשים. אין קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו מי כיור .
(שם)
פסוק יז:בכלי חרש. נאמר כאן כלי חרש ונאמר במצורע כלי חרש (פ׳ מצורע), מה להלן חדשה אף כאן חדשה .
(סוטה ט"ו ב')
פסוק יז:ומן העפר וגו׳. ת"ר, ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקן מבחוץ ויכניס, ת"ל בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות, ת"ל אשר יהיה, הא כיצד, יש שם – הביא, אין שם – תן שם .
(שם שם)
פסוק יז:העפר. לא מצא עפר לא יביא אפר, אבל מביא הוא רקבובית ירק דהוי עפר .
(סוטה ט"ז ב׳)
פסוק יז:ונתן על המים. כמה הוא נותן, כדי שיראה על פני המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים .
(שם ט"ו ב')
פסוק יח:והעמיד הכהן את האשה. מכאן שאם היתה חגרת לא היתה שותה .
(שם כ"ז ב׳)
פסוק יח:והעמיד הכהן את האשה. ולמעלה כתיב (פ׳ ט"ז) והעמידה, וכי יושבת היתה עתה, אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ה)
פסוק יח:לפני ה'. והיכן הוא – בשער המזרח של פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות .
(סוטה ח' א׳)
פסוק יח:ופרע את ראש האשה. ת"ר, ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מניין, ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה .
(שם שם)
פסוק יח:ופרע את ראש האשה. תניא, רבי ישמעאל אומר, ופרע את ראש האשה, לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (שמואל ב י״ג:י״ט) ותקח תמר אפר על ראשה [ספרי].
פסוק יח:ונתן על כפיה. ולמה על כפיה – כדי לייגעה .
(סוטה י"ד א׳)
פסוק יח:ונתן על כפיה. מכאן שאם היתה גידמת לא היתה שותה .
(שם כ"ז ב׳)
פסוק יח:וביד הכהן יהיו מי המרים. מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא ביד הכהן [ספרי].
פסוק יח:מי הפרים. תניא, אמר אבות דשמואל, צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא, דאמר קרא מי המרים – שמרים כבר .
(סוטה כ׳ א׳)
פסוק יח:מי המרים המאררים. תניא, יכול מראה מים ת"ל ארד אי ארד יכול שחור כדיו, ת"ל מי, הא כיצד, מראה מים ומראה ארד, שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור [ירושל׳ סוטה פ"ב ה"ב].
פסוק יח:מי המרים המאררים. א"ר תנחומא, מנין המאררים כנגד רמ"ח אברים שבה ונגד רמ"ח אברים שבו .
(שם פ"ה ה"א)
פסוק יט:והשביע אתה הכהן. מלמד שהכהן משביעה ואינה נשבעת מעצמה [ספרי].
פסוק יט:ואמר אל האשה. פרשת סוטה נאמרת בכל לשון, שנאמר ואמר אל האשה – בכל לשון שהיא שומעת .
(סוטה ל"ב ב׳)
פסוק יט:ואמר אל האשה. פרט למי שאינה שומעת [רמב"ם פ"ב ה"ג מסוטה].
פסוק יט:אם לא שכב. תניא, הילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתוב עליה וכשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, ומה כתוב בה אם שכב איש אותך אם לא שכב אם שטית אם לא שטית .
(יומא ל"ז ב׳)
פסוק יט:אם לא שכב. בא לו לכתוב את המגילה כותב מן אם לא שכב איש אותך ואת כי שטית וגו׳, ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן .
(סוטה י"ז א׳)
פסוק יט:אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות תחילה לזכות .
(סנהדרין ל"ב ב׳)
פסוק יט:ואם לא שטית. תניא, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, אי הכי, ואם שכב חנקי מבעי ליה, אמר רבי תנחום, הנקי כתיב .
(קדושין ס"ב א׳)
פסוק כ:תחת אישך. פרט לאונסין, מאי משמע, מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ב)
פסוק כ:וכי נטמאת. לרבות אשת סריס לשתיה .
(שם פ"ד ה"ד)
פסוק כ:וכי נטמאת. לרבות שלא כדרכה [ספרי].
פסוק כ:את שכבתו. לרבות הפרים .
(שם)
פסוק כ:מבלעדי אישך. מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל .
(סוטה כ"ד ב׳)
פסוק כא:והשביע הכהן. אמר רבא, שתי שבועות האמורות בסוטה למה , אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, היכי דמי שבועה שיש עמה אלה, אמר רב אשי, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך .
(שם י"ח א׳)
פסוק כא:ואמר הכהן לאשה. מלמד שלא יאמר לה ע"י מתורגמן .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"א)
פסוק כא:את ירכך וגו׳. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ז) וצבתה בטנה והדר ונפלה ירכה, אמר אביי, כי לייט לייט תחלה ירך והדר בטן, ומיא כי בדקי כאורחייהו בדקי, בטן ברישא והדר ירך, והא בקללה נמי כתיב (פ׳ כ"ב) לצבות בטן ולנפיל ירך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, כדי שלא להוציא לעז על מים המרים .
(סוטה ט׳ ב׳)
פסוק כב:ואמרה האשה. מכאן לאילמת שאינה שותה .
(סוטה כ"ז ב׳)
פסוק כב:ואמרה האשה. מכאן לחרשת שאינה שותה .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א)
פסוק כב:ואמרה האשה אמן. כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, דכתיב ואמרה האשה אמן .
(שבועות כ"ט ב׳)
פסוק כב:אמן אמן. על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה אמן על השבועה , אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא .
(סוטה י"ח א׳ ב')
פסוק כג:וכתב. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, שנאמר והשביע והדר וכתב .
(שם י"ז ב׳)
פסוק כג:את האלת האלה. אלות – אלות ממש, האלות – לרבות קללות הבאות מחמת ברכות , אלה – למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה – למעוטי צואת וקבלת אמן .
(סוטה י"ז א׳)
פסוק כג:את האלת האלה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה למפרע פסולה, מאי טעמא, וכתב את האלות האלה כדכתיבא .
(שם שם ב')
פסוק כג:הכהן. מה ת"ל שיכול הואיל ונאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב, מה וכתב הנאמר להלן כשר בכל אדם אף וכתב הנאמר כאן כשר בכל אדם – ת"ל הכהן [ספרי].
פסוק כג:בספר. מלמד שאינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה .
(סוטה י"ז א׳)
פסוק כג:בספר. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה איגרת, פסולה, מאי טעמא, בספר אמר רחמנא .
(שם י"ח א׳)
פסוק כג:בספר. אמר רבא. מגילת סוטה שכתבה על שני דפין פסולה, מאי טעמא, ספר אחד אמר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים .
(שם שם)
פסוק כג:ומחה. מלמד שצריך לכתוב כתב שיכול למחוק, לפיכך אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו .
(שם י"ז ב')
פסוק כד:ובאו בה. נאמר ובאו ובאו (פ' כ"ב), מלמד שכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו .
(סוטה כ"ז ב')
פסוק כה:ולקח הכהן וגו'. תניא, מניין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה להלן בעלים אף כאן בעלים, ומה כאן כהן אף להלן כהן, הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף .
(שם י"ט א׳)
פסוק כה:מיד האשה. ולא מיד שלוחה, מיד האשה – שאם פרסה נדה לא היתה שותה [ספרי].
פסוק כה:והניף. וכי על ידו הוא מניף והא על ידה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטל מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה .
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"א)
פסוק כה:והניף והקריב. מקיש הגשה לתנופה, מה תנופה כשרה כל היום דכתיב (פ׳ אמור) ביום הניפכם, אף הגשה כשרה כל היום .
(מגילה כ׳ ב׳)
פסוק כה:והניף והקריב. לימד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה .
(מנחות ס׳ ב׳)
פסוק כה:לפני ה'. יכול במערב, ת"ל אל פני המזבח, אי אל פני המזבח, יכול בדרום, ת"ל לפני ה', הא כיצד, מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו .
(סוטה י"ד ב׳)
פסוק כו:את אזכרתה. זו הקטרת הקומץ [ספרי].
פסוק כו:ואחר ישקה. מה ת"ל, [מבעי ליה, שכל שרישומו של כתב ניכר אינו משקה] .
(סוטה י"ט ב')
פסוק כז:והשקה. ת"ר, והשקה מה ת"ל, והלא כבר נאמר והשקה, אלא שאם נמחקה מגילה ואמרה אינו שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה .
(שם שם)
פסוק כז:והיתה האשה לאלה. שיהיו הכל אלין בה, יארע לך כדרך שאירע לפלונית [ספרי].
פסוק כז:בקרב עמה. תניא, משרבו המנאפין בטלו המים המרים, דכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה, בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ט)
פסוק כח:וטהורה היא. טהורה – ולא שיש לה עדים במדינת הים, וטהורה – ולא שתלתה לה זכות, היא – ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה .
(סוטה ו' ב׳)
פסוק כח:וטהרה היא. אמר ר׳ אידי, שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן, ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, מכיון שלא נטמאה טהורה היא, ולא כיהודה בן פפוס שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא .
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"ד)
פסוק כח:ונקתה. ונקתה מן האלות ומן השבועות [ספרי].
פסוק כח:ונזרעה זרע. שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, יולדת נקבות – תלד זכרים, קצרים – תלד ארוכים, שחורים – תלד לבנים .
(סוטה כ"ו א׳)
פסוק כט:זאת תורת הקנאת. זאת – למעט שאין האשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחד, תורת – לרבות שהאשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחר .
(שם י"ט א')
פסוק כט:זאת תורת הקנאת. תורת – תורה אחת לקנויין הרבה .
(כריתות ט׳ ב׳)
פסוק כט:זאת תורת הקנאת. תניא, לא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מדון ולא מתוך אימה, עבר וקנא לה באחד מכל הדברים הללו מהו, אתיא כהדא, כל מקום שנאמר חקה תורה – מעכב .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א)
פסוק כט:אשה תחת אישה. מה ת"ל, להקיש איש לאשה ואשה לאיש, לומר, שכשם שאם היה הוא סומא לא היה משקה אותה כך אם היתה היא סומא לא היתה שותה, וכשם שאם היתה היא חיגרת וגידמת ואילמת לא היתה שותה, כך אם היה הוא חיגר וגידם ואילם לא היה משקה אותה .
(סוטה כ"ז א׳ ב׳)
פסוק כט:תחת אישה. ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה – פרט לארוסה ושומרת יבם .
(שם כ"ג ב׳)
פסוק ל:ועשה לה. לה – לשמה, מכאן למגילת סוטה דבעינן כתיבה לשמה .
(סוטה י"ח א׳ ברש"י)
פסוק ל:את כל התורה. השקאת סוטה כשרה כל היום, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ' שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף תורה ביום .
(מגילה כ׳ ב׳)
פסוק ל:את כל התורה. וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך, מה התם בשבעים ואחד אף הכא בשבעים ואחד, מלמד שהיו מעלין אותה לב"ד הגדול בירושלים .
(סוטה ז׳ ב׳)
פסוק ל:את כל התורה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום .
(שם י"ז ב׳)
פסוק ל:את כל התורה. תניא, מגילת סוטה שכתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פסולה, דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת .
(שם י"ח א׳)
פסוק לא:ונקה האיש מעון. ת"ר, ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, בזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, לפיכך משרבו המנאפים פסקו המים המרים .
(שם מ"ז ב׳)