פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר, יצהיר בגלוי ובבירור שבכוונתו לְהַזִּיר את עצמו, להתייחד מן הבריות ולהתקרב לַה'.
פסוק ג:מִיַּיִן וְשֵׁכָר, יין מרוכז, משקה משַׁכֵּר העשוי מענבים יַזִּיר, יתנזר. חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה. וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים, מיץ ענבים או משקה שענבים הושרו בתוכו, כגון יין צימוקים, לֹא יִשְׁתֶּה. וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל, בכל צורה שהיא.
פסוק ד:כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, במשך כל הימים שנדר שיהיה נזיר בהם מִכֹּל מוצר אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן – מֵחַרְצַנִּים, מגרעיני הענבים וְעַד זָג, הקליפה – לֹא יֹאכֵל. על הנזיר נאסר לאכול ולשתות את כל מה שיוצא מן הגפן ושקשור לפֵרותיה.
פסוק ה:כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, במשך כל הזמן שהנדר חל תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, לא יספר את שערותיו. עַד מְלֹאת, שיסתיימו הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' – קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל, יגַדֵּל פֶּרַע את שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
פסוק ו:כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. זוהי מגבלה מוחלטת.
פסוק ז:אפילו לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ – לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כשימותו. שלא ככהן הדיוט, שאף עליו נאסר להיטמא למתים, אך מותר לו להיטמא לקרובים אלו, על הנזיר הדבר נאסר כִּי נֵזֶר, כתר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. שערותיו הארוכות של הנזיר מסמלות באופן פיזי את נזירותו, כלומר את קרבתו המיוחדת לה'.
פסוק ח:בהתנהגויותיו החורגות מהמקובל במאכל ובמשתה, במראה שערו הארוך ובזהירותו מלהיטמא למתים – כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'.
פסוק ט:גם אם הנזיר נמנע ממגע במת – וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם, בעצם השהייה תחת קורת גג משותפת עם המת – וְטִמֵּא המת את הנזיר ואת רֹאשׁ נִזְרוֹ, נזר השֵׂער שעל ראשו, כלומר נזירותו נפגמה. כיוון שמדובר בטומאת מת – היא נמשכת שבעה ימים. וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ.
פסוק י:וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק יא:וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד מהם לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ, כשנטמא למת ונזירותו נפגמה אובייקטיבית, אף על פי שהדבר אירע בעל כורחו. וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. ביום השמיני ישוב השֵּׂער ויתקדש בקדושת הנזירות.
פסוק יב:וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, יקיים מחדש את ימי הנזירות שהתחייב עליהם מראש, ונוסף על כך – וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם לגמור את כפרתו. וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, שבהם נשמרה נזירותו יִפְּלוּ מן החשבון ויתבטלו, ועליו להתחיל למנותם שנית כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
פסוק יג:וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ, כאשר מתממש הנדר ללא תקלות. יָבִיא אֹתוֹ – את עצמו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק יד:וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה': כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים.
פסוק טו:וְסַל מַצּוֹת משני סוגי לחמים העשויים סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת דקים מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם של קרבנות הבהמה, המחייבים גם מנחה וגם נסכים מעבר למתנת הלחם המיוחדת הזו.
פסוק טז:וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ.
פסוק יז:וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' נוסף עַל סַל הַמַּצּוֹת, וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ.
פסוק יח:בסיום הקרבת הקרבנות – וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ. ובמקרה זה – בניגוד לנזירות שנקטעה – התגלחת תסמל את סיום הנזירות וחזרתו לדרך החיים החברתית המקובלת. וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ אחרי התגלחת, וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. על אותה אש יתבשל קרבן השלמים ויישרפו שערותיו הגזוזות. ייתכן שיש בכך ביטוי לקדושה כלשהי שיש בשערות, שבגללה אין להשתמש בהן לצרכים אחרים.
פסוק יט:וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ, הרגל הקדמית בְּשֵׁלָה, המבושלת מִן הָאַיִל של זבח השלמים וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד, וְנָתַן את שלושתם עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ, שערו. כפות הנזיר שנכללו בהנפת הכהן רומזות לכך שהנזיר עצמו נעשה כעין קרבן.
פסוק כ:וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן. 'זרוע' האיל היא חלק מן המתנות שמקבל הכהן. עַל, עם חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל, ועם שׁוֹק הַתְּרוּמָה הניתנים לכהנים מכל קרבן שלמים אחר. וְאַחַר כך יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן, יוּתר לו לשתות יין.
פסוק כא:זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר, קָרְבָּנוֹ לַה' עַל נִזְרוֹ, בקרבן שתואר כאן מחויב כל נזיר, מִלְּבַד הנזיר אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ יותר מכך, כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר – כֵּן יַעֲשֶׂה נוסף עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ הקבועה, הכוללת כבש וכבשה בני שנה לעולה ולחטאת, איל לשלמים וקרבנות לחם.
פסוק כב:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק כג:דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם את הדברים הבאים:
פסוק כד:יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. אדם שהתברך בברכה ישירה עלול לאבדה מחמת מאורעות רעים. את ברכת השמירה המתלווה אל גוף הברכה אפשר אפוא להסביר כהתמדתה של הטובה.
פסוק כה:יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, ה' יתייחס אליך במאור פנים וִיחֻנֶּךָּ, יחונן אותך, וכן: אתה תישא חן בעיניו.
פסוק כו:יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. ה' יעניק לך מעמד מועדף. וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, שלמות, שלווה, נחת רוח והשלמה.
פסוק כז:וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בכך שהכהנים יברכו את בני ישראל בשלושת הפסוקים הללו, שבכל אחד מהם מופיע שמי, הם ישימו עליהם את שמי. וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. הכהנים ימשיכו את ברכתי. הכהנים אינם אלא מעין צינור לשפע טובתי.
