פרשנים על הפרק
📜
תרגום אונקלוסאונקלוס27 פסוקים📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל27 פסוקים📜
רש"ירש״י40 פסוקים📜
רבינו חננאלרבנו חננאל1 פסוקים📜
ריב"איהודה בן אליעזר1 פסוקים📜
דעת זקניםתוספות2 פסוקים📜
רשב"םרשב״ם5 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא36 פסוקים📜
חזקוניחזקוני29 פסוקים📜
רמב"ןרמב״ן4 פסוקים📜
הדר זקניםתוספות5 פסוקים📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר12 פסוקים📜
בעל הטוריםיעקב בן אשר8 פסוקים📜
רלב"ג ביאור המלותרלב"ג36 פסוקים📜
שפתי כהןלא ידוע22 פסוקים📜
צרור המוראברהם סבע11 פסוקים📜
מזרחיאליהו בן אברהם מזרחי23 פסוקים📜
תולדות יצחקיצחק בן יוסף קארו3 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי10 פסוקים📜
לבוש האורהר' מרדכי יפה2 פסוקים📜
עמר נקאלא ידוע3 פסוקים📜
תורת משה (אלשיך)אלשיך25 פסוקים📜
גור אריהמהר"ל18 פסוקים📜
דברי דודדוד הלוי סגל2 פסוקים📜
כלי יקרשלמה אפרים מלונטשיץ13 פסוקים📜
שפתי חכמיםשבתי בס34 פסוקים📜
אור החייםחיים בן עטר8 פסוקים📜
משכיל לדודדוד פארדו10 פסוקים📜
מיני תרגומאישעיה פיק ברלין1 פסוקים📜
נחלת יעקביעקב בן יעקב משה מליסא5 פסוקים📜
נחל קדומיםר' חיים יוסף דוד אזולאי3 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי2 פסוקים📜
נתינה לגרהרב נתן מרקוס אדלר9 פסוקים📜
הכתב והקבלהיעקב צבי מקלנבורג16 פסוקים📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין35 פסוקים📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין2 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם66 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין146 פסוקים📜
צפנת פענחיוסף רוזין42 פסוקים📜
ברכת אשראשר וסרטיל16 פסוקיםמאמרים על הפרק
צפנת פענח
יוסף רוזין
פסוק ב:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלא לנדור נדר וגו׳.
שם, פי׳ כב: איש ולא קטן וכו׳, א״כ למה נאמר כי יפליא להביא את מי שיודע להפלות. מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום א׳ נדריו קיימין.
מכאן ראיה לשיטת הרמב״ם דס״ל דמופלא ד״ת הוא מבן י״ג רק שלא הביא שתי שערות.
שם, פי׳ כב: איש ולא קטן וכו׳, א״כ למה נאמר כי יפליא להביא את מי שיודע להפלות. מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום א׳ נדריו קיימין.
מכאן ראיה לשיטת הרמב״ם דס״ל דמופלא ד״ת הוא מבן י״ג רק שלא הביא שתי שערות.
פסוק ב:
שם.
בגדר פיתוי קטנה אונס ביבמות ל״ג, ודף ס״א יש בזה להאריך הרבה, ובשיטת הרמב״ם בהל׳ סוטה, ובהל׳ איסורי ביאה, ובירושלמי בכ״מ. ועיין סנהדרין דף נ״ה ע״ב דמבואר שם דרק משום דרחמנא חס ע״ש. ונ״מ לבת י״ב רק בלא שערות דאז לכל הדברים הוה בה דעת לקרבנות… מה״ת לדידן כשיטת הרמב״ם, וכן לנזירות וכן מבואר בספרי פ׳ נשא, ופ׳ מטות. וכן מפרש הך דנדה דף מ״ה ע״ב. וכן מבואר בהל׳ שגגות. רק לעונשין ולקרבן מחמת עונשין פטורים. אבל לקרבן מחמת שפחה חרופה חייב. כמ״ש הרמב״ם בהל׳ שגגות. ובהל׳ איסורי ביאה. וכן בן נח אף דצריך גדלות אבל לא שערות. והרבה יש להאריך בזה, ואכמ״ל. ועיין בתוס׳ כריתות דף י״א ע״א ד״ה דהא ע״ש בזה.
בגדר פיתוי קטנה אונס ביבמות ל״ג, ודף ס״א יש בזה להאריך הרבה, ובשיטת הרמב״ם בהל׳ סוטה, ובהל׳ איסורי ביאה, ובירושלמי בכ״מ. ועיין סנהדרין דף נ״ה ע״ב דמבואר שם דרק משום דרחמנא חס ע״ש. ונ״מ לבת י״ב רק בלא שערות דאז לכל הדברים הוה בה דעת לקרבנות… מה״ת לדידן כשיטת הרמב״ם, וכן לנזירות וכן מבואר בספרי פ׳ נשא, ופ׳ מטות. וכן מפרש הך דנדה דף מ״ה ע״ב. וכן מבואר בהל׳ שגגות. רק לעונשין ולקרבן מחמת עונשין פטורים. אבל לקרבן מחמת שפחה חרופה חייב. כמ״ש הרמב״ם בהל׳ שגגות. ובהל׳ איסורי ביאה. וכן בן נח אף דצריך גדלות אבל לא שערות. והרבה יש להאריך בזה, ואכמ״ל. ועיין בתוס׳ כריתות דף י״א ע״א ד״ה דהא ע״ש בזה.
פסוק ב:
שם. כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳.
ספרי שם: יכול אפילו יזיר את אחרים, ת״ל: נזיר, את עצמו מזיר ואינו מזיר את אחרים וכו. ר׳ יהושע בן קרחה אומר ׳להזיר׳ אף את אחרים.
לפי מה דמוכח מירוש׳ כאן [נזיר] פ״ד ה״ו משמע כך דהא דאם הגיע לעונת נדרים בטלה הנזירות זה רק כשלא הדירו מרחם אבל אם הדירו מרחם הוה נזיר לעולם. וע׳ מש״כ רש״י סוטה דף כ״ג ע״א ד״ה האיש ע״ש, וכאן [בנזיר] דף ד׳ ע״ב ד״ה ושמשון ע״ש ברש״י ותוס׳, וכן שמואל ג״כ היה כך. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ב במה דפליגי שם ת״ק וריב״ק ע״ש. וזהו ג״כ כונת רש״י מכות דף כ״ב ע״א ע״ש.
ספרי שם: יכול אפילו יזיר את אחרים, ת״ל: נזיר, את עצמו מזיר ואינו מזיר את אחרים וכו. ר׳ יהושע בן קרחה אומר ׳להזיר׳ אף את אחרים.
לפי מה דמוכח מירוש׳ כאן [נזיר] פ״ד ה״ו משמע כך דהא דאם הגיע לעונת נדרים בטלה הנזירות זה רק כשלא הדירו מרחם אבל אם הדירו מרחם הוה נזיר לעולם. וע׳ מש״כ רש״י סוטה דף כ״ג ע״א ד״ה האיש ע״ש, וכאן [בנזיר] דף ד׳ ע״ב ד״ה ושמשון ע״ש ברש״י ותוס׳, וכן שמואל ג״כ היה כך. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ב במה דפליגי שם ת״ק וריב״ק ע״ש. וזהו ג״כ כונת רש״י מכות דף כ״ב ע״א ע״ש.
פסוק ג:
מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה.
שם, ר״פ כג: ק״ו ומה אם אונן שעשה בו וכו׳ נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות (הגהות וביאורים — לחכם ספרדי, נדפס בסוף הספרי, דפוס ווילנא תרכ״ו —: דאכילת מצוה שריא בודאי, ויין מצוה מספקא לן וכו׳, כן פי׳ הראב״ד ז״ל).
תמהני, ענבים של מע״ש אסור בנזיר.
שם, ר״פ כג: ק״ו ומה אם אונן שעשה בו וכו׳ נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות (הגהות וביאורים — לחכם ספרדי, נדפס בסוף הספרי, דפוס ווילנא תרכ״ו —: דאכילת מצוה שריא בודאי, ויין מצוה מספקא לן וכו׳, כן פי׳ הראב״ד ז״ל).
תמהני, ענבים של מע״ש אסור בנזיר.
פסוק ג:
ספרי, שם: רבי אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג, שכר זה חי.
עיין בירושלמי כאן פ״ו גבי כוס מזוג דחייבין עליו אבל לא משום משרת. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דיין הוא מזוג ע״ש. אך יהיה נ״מ אם צריך השיעור מיין לבד או גם המים מצטרפין לשיעור. והנה עיין בתוספתא פ״ד דכאן לכאורה משמע דמצטרף המים להיין להשיעור, וע׳ תוס׳ חולין דף כ״ו ע״א גבי כסף מעשר דגם המים הוי כפרי ע״ש. והנה באמת הך לאו דיין לא ישתה אם נימא דבכל מקום ענבים בכלל יין, עיין תוס׳ ב״ק דף ק״א, ופסחים דף כ״ד ע״ב וכ״מ, א״כ למה לי הך לאו. אך י״ל דנ״מ לענין מלקות כמבואר כאן [הל׳ נזירות פ״ה] בהל׳ י׳ ע״ש. אך אם נימא דהמזוג מצטרף והוה יין עצם, בזה לא שייך יוצא מן הענבים דהוא לא יצא מן הענבים ונעשה יין עצמו. ולכך אמר בירושלמי דאין בו לאו דמשרת כיון דהוא עצמו נהפך להיות יין לא שייך דין דמשרת אף לר״ע. וע׳ בירושלמי דע״ז פ״ה הי״א גבי מקום שהמים נמכרין במדה כמין במינו הוא, ר״ל משום מזיגה ע״ש. וע׳ בהך דביצה דף ל״ח ע״ש גבי מים ומלח בעיסה, וכבר הארכתי בזה במק״א. וע׳ תוס׳ זבחים דף ע״ח ע״ב ד״ה דלי, ושם דף כ״ב ע״א ד״ה נתן, ובהך דעירובין דף כ״ט ע״ב גבי שכר, דמבואר שם דיין מזוג יש על כולו שם יין ולכך אין עליו שם משרת.
עיין בירושלמי כאן פ״ו גבי כוס מזוג דחייבין עליו אבל לא משום משרת. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דיין הוא מזוג ע״ש. אך יהיה נ״מ אם צריך השיעור מיין לבד או גם המים מצטרפין לשיעור. והנה עיין בתוספתא פ״ד דכאן לכאורה משמע דמצטרף המים להיין להשיעור, וע׳ תוס׳ חולין דף כ״ו ע״א גבי כסף מעשר דגם המים הוי כפרי ע״ש. והנה באמת הך לאו דיין לא ישתה אם נימא דבכל מקום ענבים בכלל יין, עיין תוס׳ ב״ק דף ק״א, ופסחים דף כ״ד ע״ב וכ״מ, א״כ למה לי הך לאו. אך י״ל דנ״מ לענין מלקות כמבואר כאן [הל׳ נזירות פ״ה] בהל׳ י׳ ע״ש. אך אם נימא דהמזוג מצטרף והוה יין עצם, בזה לא שייך יוצא מן הענבים דהוא לא יצא מן הענבים ונעשה יין עצמו. ולכך אמר בירושלמי דאין בו לאו דמשרת כיון דהוא עצמו נהפך להיות יין לא שייך דין דמשרת אף לר״ע. וע׳ בירושלמי דע״ז פ״ה הי״א גבי מקום שהמים נמכרין במדה כמין במינו הוא, ר״ל משום מזיגה ע״ש. וע׳ בהך דביצה דף ל״ח ע״ש גבי מים ומלח בעיסה, וכבר הארכתי בזה במק״א. וע׳ תוס׳ זבחים דף ע״ח ע״ב ד״ה דלי, ושם דף כ״ב ע״א ד״ה נתן, ובהך דעירובין דף כ״ט ע״ב גבי שכר, דמבואר שם דיין מזוג יש על כולו שם יין ולכך אין עליו שם משרת.
פסוק ג:
ספרי, שם: מיין ושכר יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, ת״ל וכו׳ לא ישתה, בשתיה הוא אסור, מותר הוא בסחורתו וברפואתו.
וכל דבר שאסור באכילה וכו׳ אסור לעשות בו סחורה וכו׳. באמת נ״ל דהא דאמרינן בירושלמי פ״ב דערלה, ופ״ב דפסחים, מה שרצים הקלים עשה בו המאכיל כאוכל, לא ר״ל כמו הך דיבמות דף קי״ד דהיינו להזהיר הגדולים על הקטנים, רק דר״ל דאסורים לעשות בהם סחורה. ועי׳ בתו״כ פ׳ שמיני לא יאכל. ועיין מש״כ בס׳ בה״ג בהל׳ כיסוי הדם בהך דכתובות דף ק״ו ע״ב אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים, נראה מדבריו שגם מהך טעמא דאין עושין סחורה וכו׳. ועיין בספרי פ׳ נשא דמבואר שם דנזיר מותר לעשות סחורה ביין אף דאסורה לו. ואפשר לומר דר״ל ביין שהי׳ לו קודם שנזר. גם י״ל דזה תליא אם נזירות הוא איסור חפצא או איסור גברא, דאם נימא דהוא רק איסור גברא אין החפץ נאסר כלל ולא שייך בו גדר סחורה.
וכל דבר שאסור באכילה וכו׳ אסור לעשות בו סחורה וכו׳. באמת נ״ל דהא דאמרינן בירושלמי פ״ב דערלה, ופ״ב דפסחים, מה שרצים הקלים עשה בו המאכיל כאוכל, לא ר״ל כמו הך דיבמות דף קי״ד דהיינו להזהיר הגדולים על הקטנים, רק דר״ל דאסורים לעשות בהם סחורה. ועי׳ בתו״כ פ׳ שמיני לא יאכל. ועיין מש״כ בס׳ בה״ג בהל׳ כיסוי הדם בהך דכתובות דף ק״ו ע״ב אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים, נראה מדבריו שגם מהך טעמא דאין עושין סחורה וכו׳. ועיין בספרי פ׳ נשא דמבואר שם דנזיר מותר לעשות סחורה ביין אף דאסורה לו. ואפשר לומר דר״ל ביין שהי׳ לו קודם שנזר. גם י״ל דזה תליא אם נזירות הוא איסור חפצא או איסור גברא, דאם נימא דהוא רק איסור גברא אין החפץ נאסר כלל ולא שייך בו גדר סחורה.
פסוק ג:
ספרי שם.
לפיכך אין מתרפאין מהן וכו׳, עיין בתוספתא פ״ח דחולין דבשר וחלב אסור ברפואה, והטעם משום דשלא כדרך הנאתו נמי אסור, וע׳ בספרי פ׳ נשא גבי נזיר דאמר שם יזיר יכול מרפואה ת״ל וכו׳ והטעם, משום דחזינן דבנזיר אף חרצן אסור דהוי שלא כדרך אכילה, כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב ע״ש, ולכך צריך קרא למעט.
לפיכך אין מתרפאין מהן וכו׳, עיין בתוספתא פ״ח דחולין דבשר וחלב אסור ברפואה, והטעם משום דשלא כדרך הנאתו נמי אסור, וע׳ בספרי פ׳ נשא גבי נזיר דאמר שם יזיר יכול מרפואה ת״ל וכו׳ והטעם, משום דחזינן דבנזיר אף חרצן אסור דהוי שלא כדרך אכילה, כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב ע״ש, ולכך צריך קרא למעט.
פסוק ג:
שם. וענבים לחים ויבשים לא יאכל.
ספרי, שם: לחים להביא את הבוסר וכו׳, שהיה בדין הואיל וחייב ביין וחייב בענבים, מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, ת״ל: לחים, להביא את הבוסר. בוסר וכו׳. עיין בירושלמי כאן, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דמרבה זה מקרא דלחים, וע׳ ערלה פ״א משנה ו׳ דאין עליו שם פרי לגבי רבעי, אף דהאיסור חל עליו. ועמש״כ רבינו לקמן בהל׳ מעש״ש פ״ט הל׳ ב׳, דמ״מ אין עליו שם ממון גבוה לגבי כרם רבעי ומעש״ש, ואף לענין ביכורים מבואר בירושלמי פ״ג דביכורים הל׳ א׳ דאין עליהם שם פרי, וע׳ גיטין דף ל״א ע״א, ובהך דשביעית פ״ד משנה ז׳ ע״ש בפיה״מ דמשמע שם דפגים יש בהם חיוב מעשר, ור״ל בהני שלא יגמרו לעולם כעין הך דעירובין דף כ״ח ע״ב. וע׳ סוכה דף ל״ו ותוס׳ שם דף ל״א ע״ב. וע׳ בהך דב״ק דף נ״ט ע״א דיחור גבי תאנים הוא פחות מסמדר, וזהו באמת כונת המשנה דסוף פ״א דערלה גבי ר״י אומר נוטעין יחור, ור״ל דאף דס״ל דסמדר אסור מ״מ יחור גרע טפי. והנה בירושלמי שם וכאן גבי מה דס״ל לר״י דסמדר אסור מפני שהוא פרי, מקשה שם א״כ למה בנזיר, ור״ל למה לן ריבוי, או משום דבנזיר גם פסולת פרי אסור.
ספרי, שם: לחים להביא את הבוסר וכו׳, שהיה בדין הואיל וחייב ביין וחייב בענבים, מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, ת״ל: לחים, להביא את הבוסר. בוסר וכו׳. עיין בירושלמי כאן, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דמרבה זה מקרא דלחים, וע׳ ערלה פ״א משנה ו׳ דאין עליו שם פרי לגבי רבעי, אף דהאיסור חל עליו. ועמש״כ רבינו לקמן בהל׳ מעש״ש פ״ט הל׳ ב׳, דמ״מ אין עליו שם ממון גבוה לגבי כרם רבעי ומעש״ש, ואף לענין ביכורים מבואר בירושלמי פ״ג דביכורים הל׳ א׳ דאין עליהם שם פרי, וע׳ גיטין דף ל״א ע״א, ובהך דשביעית פ״ד משנה ז׳ ע״ש בפיה״מ דמשמע שם דפגים יש בהם חיוב מעשר, ור״ל בהני שלא יגמרו לעולם כעין הך דעירובין דף כ״ח ע״ב. וע׳ סוכה דף ל״ו ותוס׳ שם דף ל״א ע״ב. וע׳ בהך דב״ק דף נ״ט ע״א דיחור גבי תאנים הוא פחות מסמדר, וזהו באמת כונת המשנה דסוף פ״א דערלה גבי ר״י אומר נוטעין יחור, ור״ל דאף דס״ל דסמדר אסור מ״מ יחור גרע טפי. והנה בירושלמי שם וכאן גבי מה דס״ל לר״י דסמדר אסור מפני שהוא פרי, מקשה שם א״כ למה בנזיר, ור״ל למה לן ריבוי, או משום דבנזיר גם פסולת פרי אסור.
פסוק ג:
ספרי שם: איסי בן עקביא אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבשים במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה ענין מדבר ביוצא מן הגפן.
באמת גם בנזיר בעלים יבשים גם לר״א לא מוזהר, כמ״ש התוס׳ נזיר דף ל״ו. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא ס״פ כ״ג ע״ש.
באמת גם בנזיר בעלים יבשים גם לר״א לא מוזהר, כמ״ש התוס׳ נזיר דף ל״ו. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא ס״פ כ״ג ע״ש.
פסוק ד:
כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל.
שם, פי׳ כד: מחרצנים ועד זג לא יאכל, מגיד שלא פטר אכילת צער. שהיה בדין ומה כיפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל אינו דין שיפטור בו אכילת צער, ת״ל: מחרצנים ועד זג לא יאכל וכו׳, להביא את החרצנים ואת הזגים שהם פרי ופסולת פרי.
האוכל וכו׳ מאכלים הראויים. הנה גבי יוהכ״פ לא משום רבעי מידי דבר אכילה, רק משום דבעי מיתבא דעתא כמבואר בחולין דף ק״כ ע״א, ע״ש ברש״י ד״ה (ומתענה) [ומשני] דלא תליא כלל באכילה, וע׳ תו״י יומא שם דף פ׳ ע״ב. וע׳ בספרי פ׳ נשא דאכילת צער פטור ביוהכ״פ, והטעם משום דלא מיתבא דעתיה. והנה הא מבואר בגמ׳ [יומא] דף פ״א ע״ב, וכן פסק רבינו, דעלים פטור ולולבים חייב, ורבינו ס״ל דגם עלי גפנים פטור. וכן מבואר בתוספתא דכאן [יומא] פ״ד. וע׳ סוכה דף מ׳ ע״א דיש שם סברא דסתמא לאכילה, וצ״ל ג״כ משום דלא מיתבא דעתא דהוה אכילת צער. וע׳ בירושלמי פ״ט דשביעית הל׳ ו׳, ע״ש. אך הא גבי נזיר דחייב גם אכילת צער מ״מ ממעטינן עלין ולולבין, ופלוגתא בזה בנזיר דף ל״ד ע״ב, ול״ה ע״ב. וע׳ בערלה סוף פ״א, אך שם י״ל דהמיעוט הוא שאינו בכלל המינים שאסורים בנזיר. ועי׳ במה דפליגי בירושלמי סוף פ״ו דכלאים אם עלי הגפן מקדש ג״כ התבואה אם לא ע״ש הרי חזינן דפליגי אם הוא בכלל גפן אם לא.
שם, פי׳ כד: מחרצנים ועד זג לא יאכל, מגיד שלא פטר אכילת צער. שהיה בדין ומה כיפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל אינו דין שיפטור בו אכילת צער, ת״ל: מחרצנים ועד זג לא יאכל וכו׳, להביא את החרצנים ואת הזגים שהם פרי ופסולת פרי.
האוכל וכו׳ מאכלים הראויים. הנה גבי יוהכ״פ לא משום רבעי מידי דבר אכילה, רק משום דבעי מיתבא דעתא כמבואר בחולין דף ק״כ ע״א, ע״ש ברש״י ד״ה (ומתענה) [ומשני] דלא תליא כלל באכילה, וע׳ תו״י יומא שם דף פ׳ ע״ב. וע׳ בספרי פ׳ נשא דאכילת צער פטור ביוהכ״פ, והטעם משום דלא מיתבא דעתיה. והנה הא מבואר בגמ׳ [יומא] דף פ״א ע״ב, וכן פסק רבינו, דעלים פטור ולולבים חייב, ורבינו ס״ל דגם עלי גפנים פטור. וכן מבואר בתוספתא דכאן [יומא] פ״ד. וע׳ סוכה דף מ׳ ע״א דיש שם סברא דסתמא לאכילה, וצ״ל ג״כ משום דלא מיתבא דעתא דהוה אכילת צער. וע׳ בירושלמי פ״ט דשביעית הל׳ ו׳, ע״ש. אך הא גבי נזיר דחייב גם אכילת צער מ״מ ממעטינן עלין ולולבין, ופלוגתא בזה בנזיר דף ל״ד ע״ב, ול״ה ע״ב. וע׳ בערלה סוף פ״א, אך שם י״ל דהמיעוט הוא שאינו בכלל המינים שאסורים בנזיר. ועי׳ במה דפליגי בירושלמי סוף פ״ו דכלאים אם עלי הגפן מקדש ג״כ התבואה אם לא ע״ש הרי חזינן דפליגי אם הוא בכלל גפן אם לא.
פסוק ד:
ספרי שם.
אם שתה רביעית וכו׳. ופסק דלא כרע״ק, מחמת הך דנזיר דף ל״ח ע״א כו׳, ויהיה עוד נ״מ לפ״מ דקי״ל לקמן בהל׳ ג׳ דאיסורי נדר מצטרפין זה עם זה, אם גם אכילה ושתיה מצטרפין. דהנה רש״י בנזיר דף ל״ד ע״א כתב דמצטרפין, אך זה רק אם שיעורו שוה, ואף ובתוספתא בתרומות ומעש״ש וכ״מ מבואר דאף אם אכילה ושתיה שוה מ״מ אין מצטרפין, וע׳ תוספתא כריתות פ״ב דגבי שאר איסורים מבואר שם דאין אכילה ושתיה מצטרף, וגבי דם אמר שם דמצטרף, י״ל כעין הך דיומא דף פ״א ע״א דאין בזה יתובא דעתא, וא״כ גבי נזיר דרחמנא רביה אף דברים שאינם ראוים לאכילה, עי׳ תוס׳ כאן [נזיר] דף ל״ד ע״ב ד״ה מחרצנים, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג, וכ״ד, דגם אכילת צער חייב, לכך שפיר מצטרף. אך כיון דאין שיעור שוה לא מצטרף. ואף דהא מבואר בסוכה דף י״ז ע״ב דהיכא דמשכחת פעם אחת שיהיו שעוריהם שוים מצטרף בכל מקום, והכא גבי יין קרוש די בכזית כמש״כ רבינו כאן, והוא מהך דשבת דף ע״ז ע״א וכ״מ, ואף דהא התוס׳ ביומא דף ע״ז ע״ב ובשבועות דף כ״ג ע״א כתבו דאין דרך לאכול יין קרוש, צ״ל ג״כ דגבי נזיר שאני דחייב אף אכילת צער כמש״כ. וע׳ תוס׳ זבחים דף ק״ט ע״א ע״ש, וי״ל דשוב הוה כמו מין אחר ולכך לא מצטרף. אך באמת נראה דרבינו ז״ל ס״ל כמש״כ רש״י כאן דף ל״ד ע״ב ד״ה בין הבינים דהוא דבר קרוש ע״ש. וכן ר״ל הירושלמי בנזיר כאן בהל׳ ב׳ להביא את השליש שבינתים, וכיון דאיתרבי שם מהך דלא יאכל לכך חייב על כזית. כן שיטת רבינו. ועי׳ סוטה דף מ״ח ע״ב, וסוכה דף י״ב, ובהך מחלוקת דרש״ש ורבנן הובא במנחות דף ל״א דיין קרוש לד״ה מטמא בגדר משקה, ע״ש בתוס׳ וכ״מ.
אם שתה רביעית וכו׳. ופסק דלא כרע״ק, מחמת הך דנזיר דף ל״ח ע״א כו׳, ויהיה עוד נ״מ לפ״מ דקי״ל לקמן בהל׳ ג׳ דאיסורי נדר מצטרפין זה עם זה, אם גם אכילה ושתיה מצטרפין. דהנה רש״י בנזיר דף ל״ד ע״א כתב דמצטרפין, אך זה רק אם שיעורו שוה, ואף ובתוספתא בתרומות ומעש״ש וכ״מ מבואר דאף אם אכילה ושתיה שוה מ״מ אין מצטרפין, וע׳ תוספתא כריתות פ״ב דגבי שאר איסורים מבואר שם דאין אכילה ושתיה מצטרף, וגבי דם אמר שם דמצטרף, י״ל כעין הך דיומא דף פ״א ע״א דאין בזה יתובא דעתא, וא״כ גבי נזיר דרחמנא רביה אף דברים שאינם ראוים לאכילה, עי׳ תוס׳ כאן [נזיר] דף ל״ד ע״ב ד״ה מחרצנים, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג, וכ״ד, דגם אכילת צער חייב, לכך שפיר מצטרף. אך כיון דאין שיעור שוה לא מצטרף. ואף דהא מבואר בסוכה דף י״ז ע״ב דהיכא דמשכחת פעם אחת שיהיו שעוריהם שוים מצטרף בכל מקום, והכא גבי יין קרוש די בכזית כמש״כ רבינו כאן, והוא מהך דשבת דף ע״ז ע״א וכ״מ, ואף דהא התוס׳ ביומא דף ע״ז ע״ב ובשבועות דף כ״ג ע״א כתבו דאין דרך לאכול יין קרוש, צ״ל ג״כ דגבי נזיר שאני דחייב אף אכילת צער כמש״כ. וע׳ תוס׳ זבחים דף ק״ט ע״א ע״ש, וי״ל דשוב הוה כמו מין אחר ולכך לא מצטרף. אך באמת נראה דרבינו ז״ל ס״ל כמש״כ רש״י כאן דף ל״ד ע״ב ד״ה בין הבינים דהוא דבר קרוש ע״ש. וכן ר״ל הירושלמי בנזיר כאן בהל׳ ב׳ להביא את השליש שבינתים, וכיון דאיתרבי שם מהך דלא יאכל לכך חייב על כזית. כן שיטת רבינו. ועי׳ סוטה דף מ״ח ע״ב, וסוכה דף י״ב, ובהך מחלוקת דרש״ש ורבנן הובא במנחות דף ל״א דיין קרוש לד״ה מטמא בגדר משקה, ע״ש בתוס׳ וכ״מ.
פסוק ד:
ספרי שם.
כבר כתבתי דגבי נזירות יש שני גדרים. א׳, דין התורה מה שנעשה ע״י פיו נזיר וכפי הדינים שגזרה עליו התורה. הב׳, נדרו, וכמבואר בנדרים דף ג׳ וכ״מ דיש בנזירות בל יחל מלבד הני לאוין דנזירות, וע״ש בגמרא דגבי בל יחל נקט בל יאכל ובל ישתה וגבי בל תאחר נקט רק בל יאכל, משום די״ל דגבי חרצן מבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ז, ובחולין דף צ״ט, ובספרי פ׳ נשא דחידוש הוא דאסרה התורה גם בחרצן דלא הוי אכילה, בזה י״ל דלאו דבל יחל לא שייך בזה דזה רק חידוש של התורה בנזיר ולכך דייק שם הגמרא הלשון.
כבר כתבתי דגבי נזירות יש שני גדרים. א׳, דין התורה מה שנעשה ע״י פיו נזיר וכפי הדינים שגזרה עליו התורה. הב׳, נדרו, וכמבואר בנדרים דף ג׳ וכ״מ דיש בנזירות בל יחל מלבד הני לאוין דנזירות, וע״ש בגמרא דגבי בל יחל נקט בל יאכל ובל ישתה וגבי בל תאחר נקט רק בל יאכל, משום די״ל דגבי חרצן מבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ז, ובחולין דף צ״ט, ובספרי פ׳ נשא דחידוש הוא דאסרה התורה גם בחרצן דלא הוי אכילה, בזה י״ל דלאו דבל יחל לא שייך בזה דזה רק חידוש של התורה בנזיר ולכך דייק שם הגמרא הלשון.
פסוק ד:
ספרי שם.
חצי שיעור אם הוה מכל אחד שם בפ״ע, או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור. ונ״מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז״ל גבי שבועה שלא אוכל כזית אם חצי שיעור אסור, עיין פ״ד מהל׳ שבועות הל׳ א׳. והר״ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל. אך זה תליא במש״כ. וגם י״ל דנ״מ להיפך, כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג״כ אכילת צער כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ד ע״ב, ובספרי פ׳ נשא, אם החצי שיעור שלו ג״כ אסור, דאז נ״מ להיפך, דא״נ דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ״ע גם בזה חצי שיעור אסור, אבל א״נ דהוא כלל בדין דכל האיסורים י״ל דזה רק בדרך אכילתו.
חצי שיעור אם הוה מכל אחד שם בפ״ע, או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור. ונ״מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז״ל גבי שבועה שלא אוכל כזית אם חצי שיעור אסור, עיין פ״ד מהל׳ שבועות הל׳ א׳. והר״ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל. אך זה תליא במש״כ. וגם י״ל דנ״מ להיפך, כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג״כ אכילת צער כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ד ע״ב, ובספרי פ׳ נשא, אם החצי שיעור שלו ג״כ אסור, דאז נ״מ להיפך, דא״נ דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ״ע גם בזה חצי שיעור אסור, אבל א״נ דהוא כלל בדין דכל האיסורים י״ל דזה רק בדרך אכילתו.
פסוק ד:
ספרי שם.
לפי שיטת רבינו בהל׳ תרומות דנזיר זר ששתה יין של תרומה אין משלם חומש דהוי בגדר מזיק, אך זה רק גבי נזיר, דהרי חזינן דחייבה שם התורה על דבר שאינו ראוי לאכילה (אכילת צער) כמבואר בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג גבי פסולת אוכל כאוכל, ופסקא כ״ד גבי אכילת צער. וע׳ שבועות דף כ״ב ע״ב דחרצן אין דרכו לאכול רק ע״י תערובות, ונזיר דף ל״ד ע״ב גבי פסולת פרי, וגבי עלין בהך מחלוקת דר״א ורבנן אם אסור לנזיר, דרבנן ס״ל מחמת דאינו בכלל פרי. וע׳ מחלוקת בירושלמי כלאים פ״ז אם העלין מקדשין את הזרעים ובהך דסוכה דף מ׳ ע״א, ויומא דף פ״א ע״ב, ובשביעית, ובירושלמי פ״ז, ופ״ח, ופ״ט, וכ״מ. וע׳ נדרים דף ד׳ חידוש, וחולין דף צ״ט ע״א בתוס׳ ד״ה גלה. עכ״פ חזינן דאיסורי נזיר חל גם על דבר שאינו ראוי לאכילה, ולכך י״ל דגבי תרומה דצריך דווקא לגבי קרן וחומש ולגבי מיתה כל הג׳ גדרים דהיינו שיהיה זה הדבר ראוי לאכילה, והאוכל אוכל אותם כדרך אכילה, וגם אוכל כמו שדרך לאוכלם, עיין ברכות דף ל״ה, ודף ל״ו, ובמעילה דף י״ט ע״א בתוס׳, ובמאי דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל פ״י מהל׳ תרומות ה״ז גבי חומץ וחיטים וכו׳. עכ״פ לכך נזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מהחומש. אבל היכא דאסור מחמת שאר איסורים כמו בהך דפסחים דף ל״ב חייב בחומש, ואדרבא כיון דחזינן דהתורה חייבה ע״ז הוי אכילה.
לפי שיטת רבינו בהל׳ תרומות דנזיר זר ששתה יין של תרומה אין משלם חומש דהוי בגדר מזיק, אך זה רק גבי נזיר, דהרי חזינן דחייבה שם התורה על דבר שאינו ראוי לאכילה (אכילת צער) כמבואר בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג גבי פסולת אוכל כאוכל, ופסקא כ״ד גבי אכילת צער. וע׳ שבועות דף כ״ב ע״ב דחרצן אין דרכו לאכול רק ע״י תערובות, ונזיר דף ל״ד ע״ב גבי פסולת פרי, וגבי עלין בהך מחלוקת דר״א ורבנן אם אסור לנזיר, דרבנן ס״ל מחמת דאינו בכלל פרי. וע׳ מחלוקת בירושלמי כלאים פ״ז אם העלין מקדשין את הזרעים ובהך דסוכה דף מ׳ ע״א, ויומא דף פ״א ע״ב, ובשביעית, ובירושלמי פ״ז, ופ״ח, ופ״ט, וכ״מ. וע׳ נדרים דף ד׳ חידוש, וחולין דף צ״ט ע״א בתוס׳ ד״ה גלה. עכ״פ חזינן דאיסורי נזיר חל גם על דבר שאינו ראוי לאכילה, ולכך י״ל דגבי תרומה דצריך דווקא לגבי קרן וחומש ולגבי מיתה כל הג׳ גדרים דהיינו שיהיה זה הדבר ראוי לאכילה, והאוכל אוכל אותם כדרך אכילה, וגם אוכל כמו שדרך לאוכלם, עיין ברכות דף ל״ה, ודף ל״ו, ובמעילה דף י״ט ע״א בתוס׳, ובמאי דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל פ״י מהל׳ תרומות ה״ז גבי חומץ וחיטים וכו׳. עכ״פ לכך נזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מהחומש. אבל היכא דאסור מחמת שאר איסורים כמו בהך דפסחים דף ל״ב חייב בחומש, ואדרבא כיון דחזינן דהתורה חייבה ע״ז הוי אכילה.
פסוק ה:
כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו׳.
שם, פי׳ כה: כל ימי נדר נזרו, נדרו תלוי בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו.
וכן נ״מ למ״ד דכ״מ אין היתר מצטרף לאיסור לבד בנזיר, איך הדין גבי לאו דלא יחל של נזיר דזה לא שייך לנזיר, מאי, אם מצטרף. וכן בקטן לרב הונא דנדה דף מ״ו ע״ש, איך הדין גבי נזיר בזה.
שם, פי׳ כה: כל ימי נדר נזרו, נדרו תלוי בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו.
וכן נ״מ למ״ד דכ״מ אין היתר מצטרף לאיסור לבד בנזיר, איך הדין גבי לאו דלא יחל של נזיר דזה לא שייך לנזיר, מאי, אם מצטרף. וכן בקטן לרב הונא דנדה דף מ״ו ע״ש, איך הדין גבי נזיר בזה.
פסוק ה:
ספרי שם.
כ״כ דר״ל גם לאחר שכלו לו ימיו אף דכלה נדרו אבל מ״מ לוקה גם משום בל יחל. וכן נ״מ דהרי זה ודאי דאם אדם אוסר על עצמו בדבריו מלטמא למת וכדומה… במת מצוה אסור דהוה (שבועה) ומ״מ כאן מותר. אך זה אסור בהני דאין להם רק גדר נדר כמו בהך דמנחות דף ק״ט לאיצטעורי. ועיין במ״ש הרמב״ם בפ״ד גבי הריני נזיר יום אחד ע״ש מ״ש בזה…
כ״כ דר״ל גם לאחר שכלו לו ימיו אף דכלה נדרו אבל מ״מ לוקה גם משום בל יחל. וכן נ״מ דהרי זה ודאי דאם אדם אוסר על עצמו בדבריו מלטמא למת וכדומה… במת מצוה אסור דהוה (שבועה) ומ״מ כאן מותר. אך זה אסור בהני דאין להם רק גדר נדר כמו בהך דמנחות דף ק״ט לאיצטעורי. ועיין במ״ש הרמב״ם בפ״ד גבי הריני נזיר יום אחד ע״ש מ״ש בזה…
פסוק ה:
שם. קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו.
ספרי, שם: קדוש יהיה, למה נאמר, לפי שהוא אומר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלחו כמצותו ששערו אסור ואיסר, גלחוהו לסטים מנין, ת״ל: קדוש יהיה, מכל מקום.
ע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ז, ופסחים דף כ״ג, ושם פסקא כ״ה דשער נזיר אף אם גלחוהו לסטים שלא בזמנו ולא ינתן תחת הדוד מ״מ יש בו קדושה, וע׳ רש״י ע״ז דף ע״א ע״א, ובירושלמי שם, דמשמע שם רק משום דוד. וע׳ תענית דף יא דהוה מחלוקת אי הקדוש קאי אשער או אנזיר ע״ש.
ספרי, שם: קדוש יהיה, למה נאמר, לפי שהוא אומר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלחו כמצותו ששערו אסור ואיסר, גלחוהו לסטים מנין, ת״ל: קדוש יהיה, מכל מקום.
ע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ז, ופסחים דף כ״ג, ושם פסקא כ״ה דשער נזיר אף אם גלחוהו לסטים שלא בזמנו ולא ינתן תחת הדוד מ״מ יש בו קדושה, וע׳ רש״י ע״ז דף ע״א ע״א, ובירושלמי שם, דמשמע שם רק משום דוד. וע׳ תענית דף יא דהוה מחלוקת אי הקדוש קאי אשער או אנזיר ע״ש.
פסוק ה:
ספרי שם.
כבר הארכתי במקום אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה, ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה, וכן ס״ל [להרמב״ם] בהל׳ אבל פ״ג הל׳ ה׳ דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב וכו׳, משא״כ בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא, ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג המטמא פטור, וכמבואר בנזיר דף מ״ד, ובדברי רבינו בהל׳ נזירות. אך י״ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אף דלוקה מה״ת כמבואר בנזיר דף י״ז וכ״מ וכו׳, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי״ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ״ה ע״ב, ותמורה דף ל״ד, ובירושלמי ערלה פ״ג. וכ״כ רבינו פ״ו מהל׳ נזירות הל׳ י״ד וכו׳ עכ״פ על ידי הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי״ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקדושין דף נ״ז ע״ש, דלא כשיטת הירושלמי ורש״י ע״ז דף ע״ד דיליף זה מתחת הדור. ועיין בספרי פ׳ נשא דאפילו אם גלחוהו לסטים השער קדוש, וע׳ ברש״י פסחים דף ע״ט ע״א, ולכך י״ל דלוקים גבי מטמא נזיר.
כבר הארכתי במקום אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה, ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה, וכן ס״ל [להרמב״ם] בהל׳ אבל פ״ג הל׳ ה׳ דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב וכו׳, משא״כ בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא, ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג המטמא פטור, וכמבואר בנזיר דף מ״ד, ובדברי רבינו בהל׳ נזירות. אך י״ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אף דלוקה מה״ת כמבואר בנזיר דף י״ז וכ״מ וכו׳, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי״ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ״ה ע״ב, ותמורה דף ל״ד, ובירושלמי ערלה פ״ג. וכ״כ רבינו פ״ו מהל׳ נזירות הל׳ י״ד וכו׳ עכ״פ על ידי הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי״ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקדושין דף נ״ז ע״ש, דלא כשיטת הירושלמי ורש״י ע״ז דף ע״ד דיליף זה מתחת הדור. ועיין בספרי פ׳ נשא דאפילו אם גלחוהו לסטים השער קדוש, וע׳ ברש״י פסחים דף ע״ט ע״א, ולכך י״ל דלוקים גבי מטמא נזיר.
פסוק ז:
לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו׳.
שם, פי׳ כו: אבל לבנו ולבתו לא נאמר שאין הקטנים ניזורים.
כיצד הוא מותר בטומאת וכו׳, הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה, וע׳ תוס׳ נזיר דף מ״ז ע״א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע״ש דמוקי לה כגון ביוה״כ ליטלו מחמה לצל. וע׳ שבת דף מ״ג ע״ב, ודף צ״ד ע״ב ע״ש, ותוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע״ש וכו׳ וא״כ לפמש״כ נ״מ אם הטעם דנזיר מטמא למ״מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו, ונ״מ לגבי מה דקי״ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ״מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה. וע׳ שבת דף ק״ה ע״ב ברש״י ד״ה לעולם. ובאמת בהך דנזיר דף כ״ח ע״ב לא נקט רק גילח או שגלחוהו קרובים, ואמאי לא נקט ג״כ אם טמאו אותו קרובים, ואף דבגמ׳ שם אמר משום ניוול, ע׳ בנדרים דף פ״ג ע״ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע״ש, וי״ל דאף דקי״ל ביבמות דף קי״ד בהך דלהזהיר גדולים כו׳, זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש״כ רבינו בהל׳ אבל פ״ג ע״ש, משא״כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ״ה לא שייך זה. אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ו דאמר שם אבל לבנו כו׳ שאין הקטנים ניזורים. וא״ל דט״ס הוא וצ״ל דהקטנים ניזורים, והם אין להם בנים, ור״ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם. וגם י״ל דנ״מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ״ב הי״ג ומוזהר ג״כ מכל הני דברים, וי״ל דהוא אסור לטמא גם למ״מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע׳ בהך דחגיגה דף ו׳ ע״א במד״א שם כל היכא דגדול מחייב כו׳, וע׳ רש״י נדה דף מ״ו ע״ב ד״ה איסורא נמי, ותוס׳ ערכין דף ג׳ ע״א גבי קטן שהגיע לחינוך ע״ש וכ״מ בזה.
שם, פי׳ כו: אבל לבנו ולבתו לא נאמר שאין הקטנים ניזורים.
כיצד הוא מותר בטומאת וכו׳, הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה, וע׳ תוס׳ נזיר דף מ״ז ע״א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע״ש דמוקי לה כגון ביוה״כ ליטלו מחמה לצל. וע׳ שבת דף מ״ג ע״ב, ודף צ״ד ע״ב ע״ש, ותוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע״ש וכו׳ וא״כ לפמש״כ נ״מ אם הטעם דנזיר מטמא למ״מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו, ונ״מ לגבי מה דקי״ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ״מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה. וע׳ שבת דף ק״ה ע״ב ברש״י ד״ה לעולם. ובאמת בהך דנזיר דף כ״ח ע״ב לא נקט רק גילח או שגלחוהו קרובים, ואמאי לא נקט ג״כ אם טמאו אותו קרובים, ואף דבגמ׳ שם אמר משום ניוול, ע׳ בנדרים דף פ״ג ע״ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע״ש, וי״ל דאף דקי״ל ביבמות דף קי״ד בהך דלהזהיר גדולים כו׳, זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש״כ רבינו בהל׳ אבל פ״ג ע״ש, משא״כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ״ה לא שייך זה. אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ו דאמר שם אבל לבנו כו׳ שאין הקטנים ניזורים. וא״ל דט״ס הוא וצ״ל דהקטנים ניזורים, והם אין להם בנים, ור״ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם. וגם י״ל דנ״מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ״ב הי״ג ומוזהר ג״כ מכל הני דברים, וי״ל דהוא אסור לטמא גם למ״מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע׳ בהך דחגיגה דף ו׳ ע״א במד״א שם כל היכא דגדול מחייב כו׳, וע׳ רש״י נדה דף מ״ו ע״ב ד״ה איסורא נמי, ותוס׳ ערכין דף ג׳ ע״א גבי קטן שהגיע לחינוך ע״ש וכ״מ בזה.
פסוק ח:
כל ימי נזרו קדש הוא לה׳.
ספרי פי׳ כז: לפי שהוא אומר עד מלאת הימים, אין לי אלא שיש פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, ת״ל: כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדוש הוא לד׳, זו קדושת הגוף.
עיין בדברי רבינו בהל׳ נזירות פ״ג הל׳ ט״ו והל׳ ט״ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הרני כשמשון כבן מנוח ועוד וגבי נזירות של שמואל א״צ זה, משום דמוכח מדברי רבינו שם פ״ב הל״ד דגבי נזיר אם אמר הרני כזה סתם די וגבי נדרים לא מהני רק אם שמע שנדר ותכ״ד כמבואר בפ״ג מהל׳ נדרים הל״ג, משום דנזיר הקדושה בעצם הגוף וקדוש קדושת הגוף כמבואר בספרי פ׳ נשא, ובנזיר בכמה מקומות מלבד קדושת שער. ובאמת די במחשבה כמו גבי קדשים, רק מחמת גזירת הכ׳ דכי יפליא צריך איזו דיבור אפי׳ ענין רחוק, כמבואר בדברי רבינו רפ״א מהל׳ נזירות, ונזיר דף ב׳ ע״ב, לכך די בזה. אך זה רק גבי נזיר עולם וסתם נזיר דיש בו קדושה בקרבנות ובטומאה והוה הגוף בעצם בגדר קדושה ודי בהתפסה, משא״כ בנזיר שמשון דאין בו כל הני שוב אין עליו גדר עצם קדושה רק דין, ע״כ צריך פב״פ. ולכך רבינו לא הביא גבי נזיר שמשון כינוים, וכבר כתבתי בזה.
ספרי פי׳ כז: לפי שהוא אומר עד מלאת הימים, אין לי אלא שיש פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, ת״ל: כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדוש הוא לד׳, זו קדושת הגוף.
עיין בדברי רבינו בהל׳ נזירות פ״ג הל׳ ט״ו והל׳ ט״ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הרני כשמשון כבן מנוח ועוד וגבי נזירות של שמואל א״צ זה, משום דמוכח מדברי רבינו שם פ״ב הל״ד דגבי נזיר אם אמר הרני כזה סתם די וגבי נדרים לא מהני רק אם שמע שנדר ותכ״ד כמבואר בפ״ג מהל׳ נדרים הל״ג, משום דנזיר הקדושה בעצם הגוף וקדוש קדושת הגוף כמבואר בספרי פ׳ נשא, ובנזיר בכמה מקומות מלבד קדושת שער. ובאמת די במחשבה כמו גבי קדשים, רק מחמת גזירת הכ׳ דכי יפליא צריך איזו דיבור אפי׳ ענין רחוק, כמבואר בדברי רבינו רפ״א מהל׳ נזירות, ונזיר דף ב׳ ע״ב, לכך די בזה. אך זה רק גבי נזיר עולם וסתם נזיר דיש בו קדושה בקרבנות ובטומאה והוה הגוף בעצם בגדר קדושה ודי בהתפסה, משא״כ בנזיר שמשון דאין בו כל הני שוב אין עליו גדר עצם קדושה רק דין, ע״כ צריך פב״פ. ולכך רבינו לא הביא גבי נזיר שמשון כינוים, וכבר כתבתי בזה.
פסוק ט:
וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגו׳.
שם, פי׳ כח: וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, להוציא את הספק. שהיה בדין ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה יספק כודאי, ת״ל: וכי ימות מת עליו, להוציא את הספק.
נזיר שגילח כו׳ ואם בטומאת התהום נטמא כו׳. עי׳ בכ״מ, וע׳ לקמן פ״ט הי״ח, ובמש״כ רבינו בפ״ד מהלכות ביאת מקדש ה״ז, ובהלכות ק״פ פ״ו הי״א, וי״ג. אך באמת ס״ל לרבינו כך: דאם הך טומאת התהום לא הוי טומאה ודאית שיש איזה סיבה לאמר דלא נגע אז אף אם נודע לו קודם זריקה בנזיר וקודם שחיטה בפסח מותר אף לכתחלה לשחוט ולזרוק, אבל אם ודאי נגע אז רק לאחר זריקה ולאחר ששחט אז אינו סותר, והמשנה קמ״ל דאף ספק אם ירד לטבול מטומאה מ״מ אמרינן חזקת טמא טמא, וגם בטומאת התהום, אך זה רק שאותן הימים לא יעלו לו, אבל לסתור מה שמנה קודם אז לא סתר אף שלא בטומאת התהום אם אינו דבר ברור ודאי שנגע. וזהו כונת רש״י בנדה דף ס״ח ע״ב גבי סככות ופרעות ע״ש. וע׳ בירושלמי שבועות פ״ב ה״א, בהך מחלוקת דר״י ור״ל נבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום אי מגלח או לא ע״ש. וע׳ בירושלמי נזיר פ״ט, אם טומאת התהום הוה טומאה שהנזיר מגלח עליה, וכן גבי ספק טומאה ברה״י זה הוה מחלוקת בירושלמי נזיר פ״ח, ופסחים פ״ח, אם הנזיר מגלח עליו ואי סתר את הקודמין. וזהו דדייק במשנה בנזיר שרגלים לדבר, ר״ל, אף דהוה ספק אם נגע מ״מ כיון שירד לטבול מטומאה הוה חזקת טמא. ובזה י״ל דברי הגמ׳ (נזיר סג.) במאי דבעי רמי בר חמא אי הידיעה לאחר מלאת אם אזלינן בתר ידיעה ע״ש ברש״י ותוס׳. וצ״ל כך: דהוה ס״ל דהמשנה רק לענין שלא יעלו לו הימים שמנה בטומאה, אבל לא לסתור מה שמנה קודם. וע׳ ברש״י פסחים דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ושם דף פ׳ ע״ב בשם תוספתא, דקרא לשון ספק. ונ״מ לענין דאין עליו שם טמא מת לענין לסתור מה שמנה בטהרה ולגלח. ומה דר״ל שם דף ס״ד ע״ב גבי נזיר שירד לטבול, שם ר״ל, שירד לטבול מטומאה שאין הנזיר מגלח עליה. וכן גבי עושה פסח, ר״ל כגון הני טומאות דאינו טומאה עצמית, כמש״כ רבינו פ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב. וכן ר״ל הגמ׳ (נזיר) דף ס״ג ע״ב לפי פי׳ רבינו כאן ספ״ט, דגבי תרומה טמא היכא שאין משובר, וגבי נזיר ר״ל לסתור, ולגבי פסח ר״ל לענין להקריב עליו ק״פ בע״פ שחל להיות בשביעי שלו. כן הוא שיטת רבינו. אבל גבי טומאת התהום כה״ג אינו טמא כלל, ואף לכתחלה. וע׳ בספרי נשא פסקא כ״ח, להוציא טומאת ספק, ותוס׳ סוטה דף כ״ח ע״א ד״ה אינו ע״ש דקרי לה לטומאת התהום טומאת ספק. וגם י״ל כמש״כ רבינו לק׳ פ״ז ה״ח גבי נגע באהל המת דנזיר אינו שוה לענין טומאה לשאר דברים, אף דבכ״מ בעי הזיה ג׳ וז׳, גבי נזיר לא בעי. ור״ל דהימים עולין לו ג״כ. וע׳ כאן דף מ״ב ע״ב גבי טומאה בחבורין, ובירוש׳ כאן פ״ז, ובשבועות פ״ב.
שם, פי׳ כח: וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, להוציא את הספק. שהיה בדין ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה יספק כודאי, ת״ל: וכי ימות מת עליו, להוציא את הספק.
נזיר שגילח כו׳ ואם בטומאת התהום נטמא כו׳. עי׳ בכ״מ, וע׳ לקמן פ״ט הי״ח, ובמש״כ רבינו בפ״ד מהלכות ביאת מקדש ה״ז, ובהלכות ק״פ פ״ו הי״א, וי״ג. אך באמת ס״ל לרבינו כך: דאם הך טומאת התהום לא הוי טומאה ודאית שיש איזה סיבה לאמר דלא נגע אז אף אם נודע לו קודם זריקה בנזיר וקודם שחיטה בפסח מותר אף לכתחלה לשחוט ולזרוק, אבל אם ודאי נגע אז רק לאחר זריקה ולאחר ששחט אז אינו סותר, והמשנה קמ״ל דאף ספק אם ירד לטבול מטומאה מ״מ אמרינן חזקת טמא טמא, וגם בטומאת התהום, אך זה רק שאותן הימים לא יעלו לו, אבל לסתור מה שמנה קודם אז לא סתר אף שלא בטומאת התהום אם אינו דבר ברור ודאי שנגע. וזהו כונת רש״י בנדה דף ס״ח ע״ב גבי סככות ופרעות ע״ש. וע׳ בירושלמי שבועות פ״ב ה״א, בהך מחלוקת דר״י ור״ל נבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום אי מגלח או לא ע״ש. וע׳ בירושלמי נזיר פ״ט, אם טומאת התהום הוה טומאה שהנזיר מגלח עליה, וכן גבי ספק טומאה ברה״י זה הוה מחלוקת בירושלמי נזיר פ״ח, ופסחים פ״ח, אם הנזיר מגלח עליו ואי סתר את הקודמין. וזהו דדייק במשנה בנזיר שרגלים לדבר, ר״ל, אף דהוה ספק אם נגע מ״מ כיון שירד לטבול מטומאה הוה חזקת טמא. ובזה י״ל דברי הגמ׳ (נזיר סג.) במאי דבעי רמי בר חמא אי הידיעה לאחר מלאת אם אזלינן בתר ידיעה ע״ש ברש״י ותוס׳. וצ״ל כך: דהוה ס״ל דהמשנה רק לענין שלא יעלו לו הימים שמנה בטומאה, אבל לא לסתור מה שמנה קודם. וע׳ ברש״י פסחים דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ושם דף פ׳ ע״ב בשם תוספתא, דקרא לשון ספק. ונ״מ לענין דאין עליו שם טמא מת לענין לסתור מה שמנה בטהרה ולגלח. ומה דר״ל שם דף ס״ד ע״ב גבי נזיר שירד לטבול, שם ר״ל, שירד לטבול מטומאה שאין הנזיר מגלח עליה. וכן גבי עושה פסח, ר״ל כגון הני טומאות דאינו טומאה עצמית, כמש״כ רבינו פ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב. וכן ר״ל הגמ׳ (נזיר) דף ס״ג ע״ב לפי פי׳ רבינו כאן ספ״ט, דגבי תרומה טמא היכא שאין משובר, וגבי נזיר ר״ל לסתור, ולגבי פסח ר״ל לענין להקריב עליו ק״פ בע״פ שחל להיות בשביעי שלו. כן הוא שיטת רבינו. אבל גבי טומאת התהום כה״ג אינו טמא כלל, ואף לכתחלה. וע׳ בספרי נשא פסקא כ״ח, להוציא טומאת ספק, ותוס׳ סוטה דף כ״ח ע״א ד״ה אינו ע״ש דקרי לה לטומאת התהום טומאת ספק. וגם י״ל כמש״כ רבינו לק׳ פ״ז ה״ח גבי נגע באהל המת דנזיר אינו שוה לענין טומאה לשאר דברים, אף דבכ״מ בעי הזיה ג׳ וז׳, גבי נזיר לא בעי. ור״ל דהימים עולין לו ג״כ. וע׳ כאן דף מ״ב ע״ב גבי טומאה בחבורין, ובירוש׳ כאן פ״ז, ובשבועות פ״ב.
פסוק ט:
ספרי שם.
עי׳ במש״כ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ד״ה אהל מעליא דרק לענין נזיר אז הוה סככות ופרעות דרבנן משום דבעי טומאה מחוורת כמו בהך דפסחים דף פ״א גבי טומאת התהום, וע״ש דף נ״ז ע״א. והנה בירוש׳ פ״ז ה״ג דנזיר מבואר שם דשפיר לוקה על סככות ופרעות, ומקשה שם מהך דתני ר׳ צידניה וכו׳, וט״ס שם, וצ״ל אין חיבין. ור״ל מלקות. וע״ש בסה״פ דמסיק דזה רק לטומאות הפורשות מן המת, ואם ע״ז אין הנזיר מגלח אז אינו לוקה ג״כ. משא״כ בשאר דברים וכו׳, אך לדידן נ״מ לענין הנזיר מגלח אף דלוקה, ולענין פסחים בשביעי שלו לשיטת רבינו בפ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב דאם הוא טמא נפש אין שוחטין עליו וכו׳. ועי׳ מש״כ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״ו גבי טומאה ידועה דהטעם דאין הציץ מרצה הוא משום דעבודתו חולין, משא״כ בטומאת התהום, ר״ל דזה אין הנזיר מגלח כמבואר בירוש׳ הנ״ל, ולק׳ אאריך בזה וא״כ לא הוה טומאת עצם רק דין ולא מקרי חולין רק פסול, ובזה שפיר שייך לומר ציץ מרצה. וזהו כונת רש״י פסחים דף פ׳ ע״ב ד״ה ספק. וע״ש דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ובתוספתא פ״ו ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח, דאמר שם להוציא את הספק וזהו אף קודם זריקה, ולק׳ ספ״ו אאריך בזה. משא״כ בקבר. וע׳ לק׳ פ״ט הי״ח, מש״כ בזה.
עי׳ במש״כ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ד״ה אהל מעליא דרק לענין נזיר אז הוה סככות ופרעות דרבנן משום דבעי טומאה מחוורת כמו בהך דפסחים דף פ״א גבי טומאת התהום, וע״ש דף נ״ז ע״א. והנה בירוש׳ פ״ז ה״ג דנזיר מבואר שם דשפיר לוקה על סככות ופרעות, ומקשה שם מהך דתני ר׳ צידניה וכו׳, וט״ס שם, וצ״ל אין חיבין. ור״ל מלקות. וע״ש בסה״פ דמסיק דזה רק לטומאות הפורשות מן המת, ואם ע״ז אין הנזיר מגלח אז אינו לוקה ג״כ. משא״כ בשאר דברים וכו׳, אך לדידן נ״מ לענין הנזיר מגלח אף דלוקה, ולענין פסחים בשביעי שלו לשיטת רבינו בפ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב דאם הוא טמא נפש אין שוחטין עליו וכו׳. ועי׳ מש״כ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״ו גבי טומאה ידועה דהטעם דאין הציץ מרצה הוא משום דעבודתו חולין, משא״כ בטומאת התהום, ר״ל דזה אין הנזיר מגלח כמבואר בירוש׳ הנ״ל, ולק׳ אאריך בזה וא״כ לא הוה טומאת עצם רק דין ולא מקרי חולין רק פסול, ובזה שפיר שייך לומר ציץ מרצה. וזהו כונת רש״י פסחים דף פ׳ ע״ב ד״ה ספק. וע״ש דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ובתוספתא פ״ו ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח, דאמר שם להוציא את הספק וזהו אף קודם זריקה, ולק׳ ספ״ו אאריך בזה. משא״כ בקבר. וע׳ לק׳ פ״ט הי״ח, מש״כ בזה.
פסוק ט:
שם. וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו.
ספרי שם: אין לי אלא ביום, בלילה -מנין, ת״ל: יגלחנו. אין לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהרה מנין, ת״ל: יגלחנו.
ואם השליכה תחת החטאת וכו׳. עיין פסחים דף ע״ט ע״א במה דפליגי רש״י ותוס׳ אם שילוח תחת הדוד מעכב ע״ש. ור״ל לענין שתית יין כל אותו היום, וכמבואר לקמן בהל׳ ד׳, והל׳ ה׳, דרק לערב מותר אף אם לא גילח, וה״ה לגבי שילוח השער. וע׳ בהך דמוע״ק דף י״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה שלא. וע׳ מש״כ רבינו לקמן בהל׳ ד׳ דמשמע שם דס״ל דלרבנן דפסקינן אנן כן קודם התנופה ג״כ אסור לשתות יין וכהך לישנא דנזיר דף מ״ו ע״ב. וע׳ מש״כ התוס׳ מנחות דף י״ט ע״א ד״ה ואמר. אך הא מבואר בירושלמי כאן שזה רק בזמן שראוי לתנופה אז מעכב, אבל אם אינו ראוי לתנופה אינו מעכב וכו׳. ולכך כיון דקיי״ל דתנופה אינה נוהגת בלילה כמבואר בהך דמגילה דף כ׳, ולכך בלילה מותר לשתות יין ולטמא בל״ז ולמחר נפסל. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דמרבה שם גם תגלחת טהרה בלילה. אך זה רק משום תגלחת, לא מחמת שצריך לשלח תחת הדוד השער דהא צריך שיהיה פתח אהל מועד פתוח ובלילה לא הוה, ועיקר הטעם דאסור אז לטמא הוא משום דהשער הוא קדוש ועתיד לשלוח תחת הדוד, ולכך בלילה מותר. וע׳ כאן דף י״ד ע״ב גבי קידש שערו בדם ונטמא דאין לו תקנה למצות גילוח, ור״ל לענין לשלוח שערו תחת הדוד וכמש״כ, אך מ״מ תגלחת צריך לעשות אחר זמן. וע׳ לקמן בהל׳ ו׳, ולעיל פ״ו הל״ד.
ספרי שם: אין לי אלא ביום, בלילה -מנין, ת״ל: יגלחנו. אין לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהרה מנין, ת״ל: יגלחנו.
ואם השליכה תחת החטאת וכו׳. עיין פסחים דף ע״ט ע״א במה דפליגי רש״י ותוס׳ אם שילוח תחת הדוד מעכב ע״ש. ור״ל לענין שתית יין כל אותו היום, וכמבואר לקמן בהל׳ ד׳, והל׳ ה׳, דרק לערב מותר אף אם לא גילח, וה״ה לגבי שילוח השער. וע׳ בהך דמוע״ק דף י״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה שלא. וע׳ מש״כ רבינו לקמן בהל׳ ד׳ דמשמע שם דס״ל דלרבנן דפסקינן אנן כן קודם התנופה ג״כ אסור לשתות יין וכהך לישנא דנזיר דף מ״ו ע״ב. וע׳ מש״כ התוס׳ מנחות דף י״ט ע״א ד״ה ואמר. אך הא מבואר בירושלמי כאן שזה רק בזמן שראוי לתנופה אז מעכב, אבל אם אינו ראוי לתנופה אינו מעכב וכו׳. ולכך כיון דקיי״ל דתנופה אינה נוהגת בלילה כמבואר בהך דמגילה דף כ׳, ולכך בלילה מותר לשתות יין ולטמא בל״ז ולמחר נפסל. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דמרבה שם גם תגלחת טהרה בלילה. אך זה רק משום תגלחת, לא מחמת שצריך לשלח תחת הדוד השער דהא צריך שיהיה פתח אהל מועד פתוח ובלילה לא הוה, ועיקר הטעם דאסור אז לטמא הוא משום דהשער הוא קדוש ועתיד לשלוח תחת הדוד, ולכך בלילה מותר. וע׳ כאן דף י״ד ע״ב גבי קידש שערו בדם ונטמא דאין לו תקנה למצות גילוח, ור״ל לענין לשלוח שערו תחת הדוד וכמש״כ, אך מ״מ תגלחת צריך לעשות אחר זמן. וע׳ לקמן בהל׳ ו׳, ולעיל פ״ו הל״ד.
פסוק ט:
ספרי שם: מכאן אמרו תגלחת טומאה כיצד, מגלח ואח״כ מביא. ואם הביא ואח״כ גילח לא יצא.
עיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דאמר שם גבי תגלחת טומאה דאם הביא קרבנותיו ואח״כ גילח לא יצא. והנה לענין מה לא יצא הא קיי״ל לקמן בפ״י הל׳ ט׳ דהתגלחת לא מעכב, וצ״ל דכונת הספרי אם הביא קרבנותיו כשעדיין לא טבל דאז הקרבנות פסולים כמבואר כאן בספרי. וע׳ (נזיר) דף ס׳ ע״ב דרק לאחר ביאת מים מגלח. וגם י״ל דלר״א דס״ל תגלחת מעכבת ה״ה תגלחת טומאה מעכבת וצריך לגלח רק קודם הקרבן.
עיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דאמר שם גבי תגלחת טומאה דאם הביא קרבנותיו ואח״כ גילח לא יצא. והנה לענין מה לא יצא הא קיי״ל לקמן בפ״י הל׳ ט׳ דהתגלחת לא מעכב, וצ״ל דכונת הספרי אם הביא קרבנותיו כשעדיין לא טבל דאז הקרבנות פסולים כמבואר כאן בספרי. וע׳ (נזיר) דף ס׳ ע״ב דרק לאחר ביאת מים מגלח. וגם י״ל דלר״א דס״ל תגלחת מעכבת ה״ה תגלחת טומאה מעכבת וצריך לגלח רק קודם הקרבן.
פסוק י:
וביום השמיני יבא שתי תורים וגו׳.
שם, פי׳ כט: וביום השמיני, להוציא את השביעי. אתה אומר להוציא את השביעי או אינו אלא להוציא את התשיעי וכו׳, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן (ויקרא כג, כא) שמיני, מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.
ועיין בירושלמי פ״א דר״ה ונדרים דף ד׳, ותוס׳ בב״ב דף קס״ו ע״ש.
שם, פי׳ כט: וביום השמיני, להוציא את השביעי. אתה אומר להוציא את השביעי או אינו אלא להוציא את התשיעי וכו׳, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן (ויקרא כג, כא) שמיני, מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.
ועיין בירושלמי פ״א דר״ה ונדרים דף ד׳, ותוס׳ בב״ב דף קס״ו ע״ש.
פסוק י:
ספרי שם.
עיין בנדרים דף ד׳ וכו׳. והנה שם מבואר דיש בל תאחר על קרבנות נזיר. והנה גבי נזיר טמא אם יש בל תאחר על קרבנותיו, עיין בירושלמי ר״ה פ״א, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ט דמשמע דליכא בל תאחר, דהקרא קאמר דרק קודם לכן לא. וע׳ בהך דשבת דף קל״ב ע״א משמיני ואילך זמנו הוא ע״ש. ואף דגבי יולדת מבואר שם שישנה בב״ת, יש לחלק בין בל תאחר דרגלים לב״ת סתם. וע׳ כאן בר״ן ובמש״כ רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ח הל׳ א׳ גבי צדקה, ומש״כ רש״י בנדה דף ט״ו ע״ב ד״ה אם זכר וכ׳ שם דיכולים לאחר קרבנו ע״ש, וי״ל דכונת רש״י משום דאשה לא עברה על ב״ת מחמת הך בעיא דר״ה, ודלא כשיטת רבינו לקמן בהל׳ מעה״ק. וע׳ תוס׳ ב״ב דף קס״ו ע״א דכ׳ שם דמשום ב״ת היו דוחקות, אך יש לחלק דהני קרבנות הוה רק גדר חיוב ולא משום הלידה. גם יש לחלק בין אם הפרישם ובין לא הפרישם, וע׳ בתמורה דף י״ד ע״ב גבי עולת יולדת ברגל, ובספרי ס״פ פנחס משמע שם דעשה דרגל לא עבר ביולדת ע״ש.
עיין בנדרים דף ד׳ וכו׳. והנה שם מבואר דיש בל תאחר על קרבנות נזיר. והנה גבי נזיר טמא אם יש בל תאחר על קרבנותיו, עיין בירושלמי ר״ה פ״א, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ט דמשמע דליכא בל תאחר, דהקרא קאמר דרק קודם לכן לא. וע׳ בהך דשבת דף קל״ב ע״א משמיני ואילך זמנו הוא ע״ש. ואף דגבי יולדת מבואר שם שישנה בב״ת, יש לחלק בין בל תאחר דרגלים לב״ת סתם. וע׳ כאן בר״ן ובמש״כ רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ח הל׳ א׳ גבי צדקה, ומש״כ רש״י בנדה דף ט״ו ע״ב ד״ה אם זכר וכ׳ שם דיכולים לאחר קרבנו ע״ש, וי״ל דכונת רש״י משום דאשה לא עברה על ב״ת מחמת הך בעיא דר״ה, ודלא כשיטת רבינו לקמן בהל׳ מעה״ק. וע׳ תוס׳ ב״ב דף קס״ו ע״א דכ׳ שם דמשום ב״ת היו דוחקות, אך יש לחלק דהני קרבנות הוה רק גדר חיוב ולא משום הלידה. גם יש לחלק בין אם הפרישם ובין לא הפרישם, וע׳ בתמורה דף י״ד ע״ב גבי עולת יולדת ברגל, ובספרי ס״פ פנחס משמע שם דעשה דרגל לא עבר ביולדת ע״ש.
פסוק י:
שם. וביום וגו׳ אל הכהן אל פתח אהל מועד.
שם, סוף פי׳ כט: אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שיהא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.
מעילה דף י״ט.
שם, סוף פי׳ כט: אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שיהא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.
מעילה דף י״ט.
פסוק י:
ספרי, שם.
נ״מ אם הך דקבע (נזירותו על ק׳ עולות) ומעכב זה ג״כ להפעולה אשר הקרבן פועל או רק מחמת החיוב וכגון למ״ד במעילה דף י״ט דיוצא אם הביאן בפתח אהל מועד. ועיין נזיר דף מ״ד ע״א ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פיסקא כ״ט חייב בטפול וכו׳, ור״ל דאף דכ״ז שלא הקריב הקרבן לא יצא עד שיזרק, זה רק מחמת קרבן אבל החיוב יצא, ונ״מ דאז אף עשיר יכול להביא קרבן עני, עי׳ בכריתות דף כ״ח דהך דלא יצא רק אחיוב, וכיון שמת הקרבן בעזרה שוב אינו צריך רק מחמת הכפרה, והכפרה די גם בקרבן עני, וכן אם נדר דוקא קרבן גדול והביאו לעזרה ומת יכול אח״כ להתכפר ולהביא גם קרבן עוף, עיין ב״ק דף ע״ח, ותוס׳ תמורה דף כ׳.
נ״מ אם הך דקבע (נזירותו על ק׳ עולות) ומעכב זה ג״כ להפעולה אשר הקרבן פועל או רק מחמת החיוב וכגון למ״ד במעילה דף י״ט דיוצא אם הביאן בפתח אהל מועד. ועיין נזיר דף מ״ד ע״א ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פיסקא כ״ט חייב בטפול וכו׳, ור״ל דאף דכ״ז שלא הקריב הקרבן לא יצא עד שיזרק, זה רק מחמת קרבן אבל החיוב יצא, ונ״מ דאז אף עשיר יכול להביא קרבן עני, עי׳ בכריתות דף כ״ח דהך דלא יצא רק אחיוב, וכיון שמת הקרבן בעזרה שוב אינו צריך רק מחמת הכפרה, והכפרה די גם בקרבן עני, וכן אם נדר דוקא קרבן גדול והביאו לעזרה ומת יכול אח״כ להתכפר ולהביא גם קרבן עוף, עיין ב״ק דף ע״ח, ותוס׳ תמורה דף כ׳.
פסוק יג:
וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו׳.
ספרי, פיס׳ לב: אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם זאת לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה, ת״ל: ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזרו.
ר״ל, דהנה מבע״ל בירושלמי פ״א דנזיר דאם הא דנזיר עולם מגלח ליב״ח אם נטמא אם מצטרף הני דמעיקרא, וס״ל דספק מצטרף ספק סתר כנ״ל. וגם נ״מ אם צריך… דוקא… דקודם… גבי נזיר עולם, עיין בירוש׳ פ״ז דנזיר הל׳ א׳, ועיין תמורה דף י״ד ע״ש. או דר״ל כאן למעט נזיר שמשון מן טמאים, עיין דף ד׳ ע״ש.
ספרי, פיס׳ לב: אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם זאת לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה, ת״ל: ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזרו.
ר״ל, דהנה מבע״ל בירושלמי פ״א דנזיר דאם הא דנזיר עולם מגלח ליב״ח אם נטמא אם מצטרף הני דמעיקרא, וס״ל דספק מצטרף ספק סתר כנ״ל. וגם נ״מ אם צריך… דוקא… דקודם… גבי נזיר עולם, עיין בירוש׳ פ״ז דנזיר הל׳ א׳, ועיין תמורה דף י״ד ע״ש. או דר״ל כאן למעט נזיר שמשון מן טמאים, עיין דף ד׳ ע״ש.
פסוק יג:
ספרי, שם.
מי שאמר וכו׳. ע׳ בהשגות, והנה כ״כ דרבינו ס״ל דנזיר לעולם לא הוה נזיר כלל דעיקר הנזירות הוא שיגלח ויביא קרבן, ונזיר עולם הוה מין נזירות בפ״ע כמבואר בהך דנזיר דף ס״א ע״ב. וכן מוכח בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ב, וע״ש בפסקא כ״ז, דעיקר הנזירות הוא הזמן וכיון דאין לו זמן שוב לא הוה בגדר נזירות, לבד מנזיר עולם דזה הוה הלכה. לכך ס״ל לרבינו דלעולם הוה ג״כ בגדר נזיר עולם, דאל״כ לא הוה נזיר כלל, משא״כ זמן אף דהוא זמן גדול מאד לא איכפת לן. וכעין שכ׳ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח ע״ש. והראב״ד ז״ל לא ס״ל כן. רק דהזמן הוא דין, וכמו שנזר כך צריך לנהוג נזירותו.
מי שאמר וכו׳. ע׳ בהשגות, והנה כ״כ דרבינו ס״ל דנזיר לעולם לא הוה נזיר כלל דעיקר הנזירות הוא שיגלח ויביא קרבן, ונזיר עולם הוה מין נזירות בפ״ע כמבואר בהך דנזיר דף ס״א ע״ב. וכן מוכח בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ב, וע״ש בפסקא כ״ז, דעיקר הנזירות הוא הזמן וכיון דאין לו זמן שוב לא הוה בגדר נזירות, לבד מנזיר עולם דזה הוה הלכה. לכך ס״ל לרבינו דלעולם הוה ג״כ בגדר נזיר עולם, דאל״כ לא הוה נזיר כלל, משא״כ זמן אף דהוא זמן גדול מאד לא איכפת לן. וכעין שכ׳ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח ע״ש. והראב״ד ז״ל לא ס״ל כן. רק דהזמן הוא דין, וכמו שנזר כך צריך לנהוג נזירותו.
פסוק יג:
ספרי, שם.
באמת י״ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע״י הנזירות רק משום עצם הנזירות. וזהו כוונת הגמ׳ דנדרים דף ד׳ ע״ב ל״ל היקשא וכו׳ ואמר משום דאית ליה קיצותא ע״ש, ור״ל כך, דלפי המבואר בספרי פ׳ נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו, ונזיר עולם הוה דבר בפ״ע ע״ש בספרי פסקא כ״ה, נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו, ר״ל דכל זמן שיש עליו נזירות יש עליו הנדר. ונ״מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג״כ משום בל יחל, עיין בנדרים ג׳ ע״ב. זהו כוונת הספרי. וע״ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש. וע״ש בפסקא כ״ז, ובפסקא ל״ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה. ועיין בירושלמי נזיר פ״א דלא ס״ל כן, ובפ״ז סוף הל׳ א׳ דאמר שם דמביא קרבנות. וע׳ תוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב דמבואר ג״כ כן. אך שם רק בלא נטמא. והטעם של הספרי דס״ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם, ונ״מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות. ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם, ע״ש בפ״ג מהל׳ נזירות הל׳ י״א. וע״ש מש״כ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח הל׳ י״ב, וזה רק באומר זמן, וא״כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן, וזהו דין לא נדר, והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ״ל דמועיל, ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ״ג מה דאמר שם ודילמא וכו׳ ממה דלית לה צערא וכו׳ ע״ש בר״ן ורא״ש, אך ר״ל כך, דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל, אך שמא אין כוונתו רק מה שע״י הנזירות נאסרה, ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש.
באמת י״ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע״י הנזירות רק משום עצם הנזירות. וזהו כוונת הגמ׳ דנדרים דף ד׳ ע״ב ל״ל היקשא וכו׳ ואמר משום דאית ליה קיצותא ע״ש, ור״ל כך, דלפי המבואר בספרי פ׳ נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו, ונזיר עולם הוה דבר בפ״ע ע״ש בספרי פסקא כ״ה, נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו, ר״ל דכל זמן שיש עליו נזירות יש עליו הנדר. ונ״מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג״כ משום בל יחל, עיין בנדרים ג׳ ע״ב. זהו כוונת הספרי. וע״ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש. וע״ש בפסקא כ״ז, ובפסקא ל״ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה. ועיין בירושלמי נזיר פ״א דלא ס״ל כן, ובפ״ז סוף הל׳ א׳ דאמר שם דמביא קרבנות. וע׳ תוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב דמבואר ג״כ כן. אך שם רק בלא נטמא. והטעם של הספרי דס״ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם, ונ״מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות. ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם, ע״ש בפ״ג מהל׳ נזירות הל׳ י״א. וע״ש מש״כ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח הל׳ י״ב, וזה רק באומר זמן, וא״כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן, וזהו דין לא נדר, והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ״ל דמועיל, ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ״ג מה דאמר שם ודילמא וכו׳ ממה דלית לה צערא וכו׳ ע״ש בר״ן ורא״ש, אך ר״ל כך, דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל, אך שמא אין כוונתו רק מה שע״י הנזירות נאסרה, ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש.
פסוק טו:
וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וגו׳.
ספרי, פיס׳ לד: וסל מצות כלל, סלת חלות בלולות פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם, אם למדתי לתודה שטעונה ארבעת מינים אף נזיר יטען ארבעת מינים, ת״ל: וסל מצות כלל סולת חלות בלולות בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
עמ״ש מנחות דף ע״ח ע״ש.
ספרי, פיס׳ לד: וסל מצות כלל, סלת חלות בלולות פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם, אם למדתי לתודה שטעונה ארבעת מינים אף נזיר יטען ארבעת מינים, ת״ל: וסל מצות כלל סולת חלות בלולות בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
עמ״ש מנחות דף ע״ח ע״ש.
פסוק יט:
ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד וגו׳.
ספרי, פיס׳ לו: וחלת מצה אחת, אם נפרסה או נחסרה פסולה. ורקיק מצה אחד, מן הסל היה; שאם נפרס או נחסר פסול.
גבי לחמי תודה דמבואר בזבחים דף קי״ז ע״ב, וקי״ט דבבמה קטנה אין בהם הדין דתרומת לחמי תודה. ועי׳ בירושלמי פ״א דמגילה. והנה הגדר דתרומת לחמי תודה, מלבד הדין דזר אסור לאוכלה דשייך רק לכהן, קודם הפרשה יש על כל הלחמים גדר טבל, כמבואר בזבחים דף ל״ו ע״ב, ונדרים דף י״ב ע״ב. וגם נ״מ מי הוא המפריש אותם אם הבעלים או הכהן וכו׳ וגם הארבעה לחמי תודה יש שם ספק בגמרא שחייבין עליהם מיתה וחומש, וא״כ לפ״ז קודם הפרשה היה אסור גם לכהן לאכול כמו טבל וכו׳. וכ״כ דרבינו ס״ל בהל׳ מעה״ק פ״ט הל׳ י״ד על הך דמנחות דף מ״ו ע״ב גבי כהן שיכול להביא קרבן תודה מ״מ הני חלות נשרפות כמו גדר מנחת כהן. וכן נ״מ אם נפרס כל החלות לאחר שחיטה וזריקה של התודה נשאר עליהם שם טבל לעולם, כיון דקיי״ל אחד שלא יטול פרוס, כמבואר פסחים דף ל״ז. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ו, עכ״פ גבי במה קטנה אף דאין צריך ליתן התרומת לחמי תודה לכהן ואוכלם זר עכ״פ הפרשה מעכב.
ספרי, פיס׳ לו: וחלת מצה אחת, אם נפרסה או נחסרה פסולה. ורקיק מצה אחד, מן הסל היה; שאם נפרס או נחסר פסול.
גבי לחמי תודה דמבואר בזבחים דף קי״ז ע״ב, וקי״ט דבבמה קטנה אין בהם הדין דתרומת לחמי תודה. ועי׳ בירושלמי פ״א דמגילה. והנה הגדר דתרומת לחמי תודה, מלבד הדין דזר אסור לאוכלה דשייך רק לכהן, קודם הפרשה יש על כל הלחמים גדר טבל, כמבואר בזבחים דף ל״ו ע״ב, ונדרים דף י״ב ע״ב. וגם נ״מ מי הוא המפריש אותם אם הבעלים או הכהן וכו׳ וגם הארבעה לחמי תודה יש שם ספק בגמרא שחייבין עליהם מיתה וחומש, וא״כ לפ״ז קודם הפרשה היה אסור גם לכהן לאכול כמו טבל וכו׳. וכ״כ דרבינו ס״ל בהל׳ מעה״ק פ״ט הל׳ י״ד על הך דמנחות דף מ״ו ע״ב גבי כהן שיכול להביא קרבן תודה מ״מ הני חלות נשרפות כמו גדר מנחת כהן. וכן נ״מ אם נפרס כל החלות לאחר שחיטה וזריקה של התודה נשאר עליהם שם טבל לעולם, כיון דקיי״ל אחד שלא יטול פרוס, כמבואר פסחים דף ל״ז. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ו, עכ״פ גבי במה קטנה אף דאין צריך ליתן התרומת לחמי תודה לכהן ואוכלם זר עכ״פ הפרשה מעכב.
פסוק כא:
זאת תורת הנזיר אשר ידר וגו׳.
ספרי, פיס׳ לח: אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת״ל: זאת תורת… דברי ר׳ יאשיה.
אפשר דר״ל לבמה, וקמ״ל דנוהג בבמה, עיין זבחים דף קי״ז, ותמורה דף י״ד ע״ש בזה. או ר״ל דנוהג גם שלא בפני הבית אף דליכא קרבנות. ועיין מש״כ (בזה) פ״ג דנזיר על הרמב״ם בזה ע״ש.
ספרי, פיס׳ לח: אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת״ל: זאת תורת… דברי ר׳ יאשיה.
אפשר דר״ל לבמה, וקמ״ל דנוהג בבמה, עיין זבחים דף קי״ז, ותמורה דף י״ד ע״ש בזה. או ר״ל דנוהג גם שלא בפני הבית אף דליכא קרבנות. ועיין מש״כ (בזה) פ״ג דנזיר על הרמב״ם בזה ע״ש.
פסוק כא:
שם. מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו.
ספרי, שם: מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים קורא אני עליו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו וכו׳.
עמ״ש בתוס׳ נזיר דף י׳ ע״ש בזה.
ספרי, שם: מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים קורא אני עליו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו וכו׳.
עמ״ש בתוס׳ נזיר דף י׳ ע״ש בזה.
פסוק כא:
ספרי, שם.
מת אחד וכו׳ וסופר וכו׳. ע׳ כאן בגמ׳ דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. וכ״כ בזה דס״ל דהוה כאילו בשעת נזירות קבע נזרו עליהם. וע׳ בהך דזבחים דף ס״ז ע״ב קבע נדרא ע״ש, ושם דף ק״י ע״א גבי קביעותא דמנא דהוה מחלוקת. וע׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ל״ח דאם קבע נזרו שיגלח על ק׳ עולות דמחויב לעשות כן. ועמש״כ התוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב ד״ה סמי. וה״נ ס״ל לר׳ יהושע כן, ולכך צריך להביא בב״א, אך אנן לא ס״ל כן רק דקרבנות הוין ממילא ולכך יכול להביאן לחצאין. וע׳ מש״כ התוס׳ כאן דף י׳ ע״ב ד״ה ב״ש.
מת אחד וכו׳ וסופר וכו׳. ע׳ כאן בגמ׳ דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. וכ״כ בזה דס״ל דהוה כאילו בשעת נזירות קבע נזרו עליהם. וע׳ בהך דזבחים דף ס״ז ע״ב קבע נדרא ע״ש, ושם דף ק״י ע״א גבי קביעותא דמנא דהוה מחלוקת. וע׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ל״ח דאם קבע נזרו שיגלח על ק׳ עולות דמחויב לעשות כן. ועמש״כ התוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב ד״ה סמי. וה״נ ס״ל לר׳ יהושע כן, ולכך צריך להביא בב״א, אך אנן לא ס״ל כן רק דקרבנות הוין ממילא ולכך יכול להביאן לחצאין. וע׳ מש״כ התוס׳ כאן דף י׳ ע״ב ד״ה ב״ש.
פסוק כא:
ספרי, שם.
עי׳ בהך דנדרים ד״ד ע״ב דאמר שם דלכך גבי חטאת חלב עובר עליו בבל תאחר משום דאתי לו לכפרה, ר״ל ג״כ דשוב הוא בשביל טובתו, אבל חטאת נזיר זה הוי ממילא. ועי׳ במה דפליגי בזבחים דף קי״ז ע״ב גבי קרבנות נזיר אם קרבים בבמה ומסיק דחטאת לכו״ע לא קריב, ובהך מחלוקת דר״מ ורבנן בנזיר ד״ג גבי הרי עלי צפרים אם הוי נזיר, דר״מ ס״ל דהוי, משום דאזיל לשיטתיה דס״ל דקרבנות נזיר הוי ג״כ כמו דבר הנדור. ועי׳ בספרי פר׳ נשא פיסקא כ״ב, הנדור בקרבן לא הוי נזיר, ובהך דשם פיס׳ ל״ח, דאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות חייב להביא, חזינן דהוי שם כמו שקבע נדרו על קרבנות הנזיר, וזה ג״כ רק גדר נדר. וע׳ במשנה סוף קנים, ובדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשין פ״י ה״ג, וזבחים דף ס״ח גבי קבע נדרו, ודף ק״ט גבי קבע, ומנחות דף ק״ד, ובירוש׳ חגיגה פ״א גבי הרי עלי אשם בק׳ סלעים אם זה הוי קבע כיון דהתורה קבע רק ב׳ סלעים אם זה הוה בגדר הך דמנחות דף ק״ב ע״ב כאשר נדרת לא כאשר הפרשת ע״ש כיון דזה מחויב ועומד. ועי׳ נזיר דף נ״ט ע״ב דא׳ שם ר׳ יהושע אם כן נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, ור״ל דס״ד דר׳ יהושע דקרבנות נזיר בשעת שקבל עליו נזיר גם הקרבנות בכלל, והוי כמו קבע ולא יכול להביא קרבנות לחצאין, וכהך מחלוקת דחגיגה דף ח׳, ובירושלמי שם אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות.
עי׳ בהך דנדרים ד״ד ע״ב דאמר שם דלכך גבי חטאת חלב עובר עליו בבל תאחר משום דאתי לו לכפרה, ר״ל ג״כ דשוב הוא בשביל טובתו, אבל חטאת נזיר זה הוי ממילא. ועי׳ במה דפליגי בזבחים דף קי״ז ע״ב גבי קרבנות נזיר אם קרבים בבמה ומסיק דחטאת לכו״ע לא קריב, ובהך מחלוקת דר״מ ורבנן בנזיר ד״ג גבי הרי עלי צפרים אם הוי נזיר, דר״מ ס״ל דהוי, משום דאזיל לשיטתיה דס״ל דקרבנות נזיר הוי ג״כ כמו דבר הנדור. ועי׳ בספרי פר׳ נשא פיסקא כ״ב, הנדור בקרבן לא הוי נזיר, ובהך דשם פיס׳ ל״ח, דאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות חייב להביא, חזינן דהוי שם כמו שקבע נדרו על קרבנות הנזיר, וזה ג״כ רק גדר נדר. וע׳ במשנה סוף קנים, ובדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשין פ״י ה״ג, וזבחים דף ס״ח גבי קבע נדרו, ודף ק״ט גבי קבע, ומנחות דף ק״ד, ובירוש׳ חגיגה פ״א גבי הרי עלי אשם בק׳ סלעים אם זה הוי קבע כיון דהתורה קבע רק ב׳ סלעים אם זה הוה בגדר הך דמנחות דף ק״ב ע״ב כאשר נדרת לא כאשר הפרשת ע״ש כיון דזה מחויב ועומד. ועי׳ נזיר דף נ״ט ע״ב דא׳ שם ר׳ יהושע אם כן נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, ור״ל דס״ד דר׳ יהושע דקרבנות נזיר בשעת שקבל עליו נזיר גם הקרבנות בכלל, והוי כמו קבע ולא יכול להביא קרבנות לחצאין, וכהך מחלוקת דחגיגה דף ח׳, ובירושלמי שם אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות.
פסוק כג:
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו׳.
שם, פיס׳ לט: לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן והביא את בניו לכלל דיבור, שזה כלל שכל זמן וכו׳ דיבר בכל אדם צריך להביא את הגרים.
תוס׳ ישנים כריתות דף ז׳ ע״ב.
שם, פיס׳ לט: לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן והביא את בניו לכלל דיבור, שזה כלל שכל זמן וכו׳ דיבר בכל אדם צריך להביא את הגרים.
תוס׳ ישנים כריתות דף ז׳ ע״ב.
פסוק כג:
שם. כה תברכו את בני ישראל.
ספרי, שם: אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים מנין, ולעבדים ולנשים מנין, ת״ל: ואני אברכם.
עיין בחולין קל״א ע״ב דצריך ריבוי בעבדים שיהיו בגדר כפרה ביוה״כ. וע׳ במאי דפליגי גמרא דילן דסוטה דף ל״ח, דגמרא דילן ס״ל דרק עבדים משוחררים הם בכלל ברכת כהנים, אך הספרי לא ס״ל כן, וס״ל דגם הם בכלל ברכת כהנים. ועיין הוריות דף י״ג, והגדר אם יש בהם גדר השגחה פרטית, או מחמת האדון שלהם. וע׳ נזיר דף ס״א ע״ב, ודף ס״ב ע״ב דאין נפשו קנוי׳, ומה שאוכל בתרומה ובקדשים קלים הוא בשביל רבו ולא בגדר פרט. וכה״ג פי׳ הירושלמי הך דגיטין דף י״א ע״ב, וי״ב ע״ב, מפני שהוא קנינו, ר״ל, דהוא בעצמו אינו בכלל מציאות בפ״ע, רק שהוא בטל לרבו, ולכך לא שייך בזה גדר חוב הוא לו. וכן פי׳ רבינו בפי׳ המשניות בגיטין, ובגדר בהמה, עיין ברכות דף ט״ז, וקידושין דף ס״ב ע״ב מעיקרא בהמה, ודף ס״ט ע״א. וע׳ ביומא דף ע״ה.
ספרי, שם: אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים מנין, ולעבדים ולנשים מנין, ת״ל: ואני אברכם.
עיין בחולין קל״א ע״ב דצריך ריבוי בעבדים שיהיו בגדר כפרה ביוה״כ. וע׳ במאי דפליגי גמרא דילן דסוטה דף ל״ח, דגמרא דילן ס״ל דרק עבדים משוחררים הם בכלל ברכת כהנים, אך הספרי לא ס״ל כן, וס״ל דגם הם בכלל ברכת כהנים. ועיין הוריות דף י״ג, והגדר אם יש בהם גדר השגחה פרטית, או מחמת האדון שלהם. וע׳ נזיר דף ס״א ע״ב, ודף ס״ב ע״ב דאין נפשו קנוי׳, ומה שאוכל בתרומה ובקדשים קלים הוא בשביל רבו ולא בגדר פרט. וכה״ג פי׳ הירושלמי הך דגיטין דף י״א ע״ב, וי״ב ע״ב, מפני שהוא קנינו, ר״ל, דהוא בעצמו אינו בכלל מציאות בפ״ע, רק שהוא בטל לרבו, ולכך לא שייך בזה גדר חוב הוא לו. וכן פי׳ רבינו בפי׳ המשניות בגיטין, ובגדר בהמה, עיין ברכות דף ט״ז, וקידושין דף ס״ב ע״ב מעיקרא בהמה, ודף ס״ט ע״א. וע׳ ביומא דף ע״ה.
פסוק כג:
שם. כה תברכו את בני ישראל אמור להם.
ספרי, שם: כה תברכו את בני ישראל, שיהיה כל הקהל שומע, או בינו לבין עצמו, תלמוד לומר: אמור להם, שיהיה כל הקהל כולו שומע.
(רמב״ם הל׳ תפלה פי״ד הל׳ י״א: כה תברכו בקול רם וכו׳). ע׳ בתוס׳ כאן שהקשו אמאי לא יליף מגזירה שוה דהר גריזים, וע׳ בירושלמי כאן דאמר שם קול מעולה, דהיינו בינוני. וע׳ בספרי דהטעם כדי שישמעו הכל, וכמו דאמרינן כאן כאדם שאומר לחבירו. והנה נ״מ לפי״ז גבי עיר שכולה כהנים דאז מברכין לעם שבשדות, ובלא זה אינם שומעין, א״כ יצא אף בלחש, ולכך ס״ל לרבינו ז״ל דלענין בל תוסיף עובר אף אם הוסיף ברכה אף בלחש, דזה ההוספה אין צריכים לשמוע. ועיין בחגיגה דף ג׳ ע״א, ותוס׳ סוכה דף נ״ב.
ספרי, שם: כה תברכו את בני ישראל, שיהיה כל הקהל שומע, או בינו לבין עצמו, תלמוד לומר: אמור להם, שיהיה כל הקהל כולו שומע.
(רמב״ם הל׳ תפלה פי״ד הל׳ י״א: כה תברכו בקול רם וכו׳). ע׳ בתוס׳ כאן שהקשו אמאי לא יליף מגזירה שוה דהר גריזים, וע׳ בירושלמי כאן דאמר שם קול מעולה, דהיינו בינוני. וע׳ בספרי דהטעם כדי שישמעו הכל, וכמו דאמרינן כאן כאדם שאומר לחבירו. והנה נ״מ לפי״ז גבי עיר שכולה כהנים דאז מברכין לעם שבשדות, ובלא זה אינם שומעין, א״כ יצא אף בלחש, ולכך ס״ל לרבינו ז״ל דלענין בל תוסיף עובר אף אם הוסיף ברכה אף בלחש, דזה ההוספה אין צריכים לשמוע. ועיין בחגיגה דף ג׳ ע״א, ותוס׳ סוכה דף נ״ב.
פסוק כג:
ספרי, פיס׳, לט: ומנין שחזן צריך לומר להם אמרו, ת״ל: אמור להם.
גבי ברכת כהנים כבר כתבתי דיש נ״מ בין מקדש בין גבולין. ובמקדש ג״כ הי׳ שם ב׳ גדרי נשיאות כפים, א׳ בגדר ברכה, וא׳ בגדר קריאת פרשה. והקריאת פרשה צריך דוקא בספר וכו׳, ובגבולין באמת נראה דתליא בב׳ הגירסות דמגילה דף כ״ה ברכת כהנים, כי בגמ׳ דילן גרס נקרין ולא מתרגמין, ובירוש׳ ובתוספתא גרסינן לא נקרין ע״ש. ור״ל, לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר׳ בתורה דאז הוי כמו כל פרשה דצריך ליקרות ולתרגם, רק דר״ל, בזמן נשיאת כפים, דלפי הגרסא שלנו הוי אז ג״כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס״ת, רק לא מתרגם, ולכך גרס הרי״ף ז״ל דסומא לא ישא כפיו כלל, משום דזה הוי קריאת פרשה וא״א בסומא כמבואר בכמ״מ. ועיין תוס׳ סוטה דף ל״ט ע״א, ולכך מבואר במגילה דף כ״ד ע״ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר. ובאמת בזה נ״מ בין מקדש לגבולין, עיין בסוטה דף מ׳, ודף ל״ט ע״ב, ודף ל״ח ע״ב, דבגבולין הי׳ הציבור יוצאים בהקריאה, ולכך היו צריכין לענות אמן, וע׳ תוס׳ ברכות דף ל״ד ע״א, וכ״כ בזה, משא״כ במקדש. וע׳ רש״י ברכות דף מ״ז ע״א, וסוכה דף נ״ב ע״א בתוס׳. ואך דמדברי הירושלמי בפ״ה דברכות לא משמע כן, דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן, והירוש׳ אזיל לשיטתיה דגרס לא ניקראים, אבל בגמ׳ שלנו ה׳אמן׳ הוי לצאת וכו׳, אבל הירוש׳ והתוספ׳ ס״ל דאז הוי רק ברכה וגרסי לא נקראים, וגם סומא בב׳ עיניו יכול לפרוס כפיו. וגם בזה תלי׳ הגרסא עי׳ סוטה דל״ט ע״ב דלא גרס שם דצריך שיהי׳ מקרין את הכהן. אך בספרי ותוס׳ ברכות דל״ד, וברמב״ם גרסא זה, משום דהוי בגדר קריאה בס״ת דצריך שנים, כמבו׳ בירוש׳ מגילה הובא בתוס׳ ב״ב דט״ו.
גבי ברכת כהנים כבר כתבתי דיש נ״מ בין מקדש בין גבולין. ובמקדש ג״כ הי׳ שם ב׳ גדרי נשיאות כפים, א׳ בגדר ברכה, וא׳ בגדר קריאת פרשה. והקריאת פרשה צריך דוקא בספר וכו׳, ובגבולין באמת נראה דתליא בב׳ הגירסות דמגילה דף כ״ה ברכת כהנים, כי בגמ׳ דילן גרס נקרין ולא מתרגמין, ובירוש׳ ובתוספתא גרסינן לא נקרין ע״ש. ור״ל, לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר׳ בתורה דאז הוי כמו כל פרשה דצריך ליקרות ולתרגם, רק דר״ל, בזמן נשיאת כפים, דלפי הגרסא שלנו הוי אז ג״כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס״ת, רק לא מתרגם, ולכך גרס הרי״ף ז״ל דסומא לא ישא כפיו כלל, משום דזה הוי קריאת פרשה וא״א בסומא כמבואר בכמ״מ. ועיין תוס׳ סוטה דף ל״ט ע״א, ולכך מבואר במגילה דף כ״ד ע״ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר. ובאמת בזה נ״מ בין מקדש לגבולין, עיין בסוטה דף מ׳, ודף ל״ט ע״ב, ודף ל״ח ע״ב, דבגבולין הי׳ הציבור יוצאים בהקריאה, ולכך היו צריכין לענות אמן, וע׳ תוס׳ ברכות דף ל״ד ע״א, וכ״כ בזה, משא״כ במקדש. וע׳ רש״י ברכות דף מ״ז ע״א, וסוכה דף נ״ב ע״א בתוס׳. ואך דמדברי הירושלמי בפ״ה דברכות לא משמע כן, דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן, והירוש׳ אזיל לשיטתיה דגרס לא ניקראים, אבל בגמ׳ שלנו ה׳אמן׳ הוי לצאת וכו׳, אבל הירוש׳ והתוספ׳ ס״ל דאז הוי רק ברכה וגרסי לא נקראים, וגם סומא בב׳ עיניו יכול לפרוס כפיו. וגם בזה תלי׳ הגרסא עי׳ סוטה דל״ט ע״ב דלא גרס שם דצריך שיהי׳ מקרין את הכהן. אך בספרי ותוס׳ ברכות דל״ד, וברמב״ם גרסא זה, משום דהוי בגדר קריאה בס״ת דצריך שנים, כמבו׳ בירוש׳ מגילה הובא בתוס׳ ב״ב דט״ו.
פסוק כד:
יברכך ה׳ וישמרך.
שם, פיסקא מ: יברכך ה׳, בברכה המפורשת וכו׳.
עיין מגילה דף י״ח ע״א ע״ש.
שם, פיסקא מ: יברכך ה׳, בברכה המפורשת וכו׳.
עיין מגילה דף י״ח ע״א ע״ש.