א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃ ג וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃ ד וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ ה לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃ ו לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ ז לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃ ח לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ ט לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃ י לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ יא לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ יב לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ יג לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ יד לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃ טו לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃ טז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃ יז וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃ יח וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ יט וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ כ וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃ כא וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃ כב וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃ כד לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כה וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ כו וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃ כז וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ כח אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃ ל וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃ לא וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃ לב וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ לג וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ב:
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. פירש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר והקשו העולם מה זו קושיא למה נסמכה דבאמת הסמיכות הוא כך דקודם לזה כתיב ויחנו במדבר פארן ומשם נשלחו המרגלים רק נראה דאיתא במשנה תורה ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ובזה ג"כ חלה קושיית העולם למה לא שלחו מקודם לכן אם היה בדעתם לשלוח אבל נראה דמקודם לכן היה סבורים ישראל דמרגלים יוציאו דבה על א"י ולא רצו לשלוח מהאי טעמא אבל אחר שראו דמרים לקתה על עסקי דבה ובודאי בל יכזבו להוציא דבה על א"י כי מקרה אחד יהיה לכולם כהם כמרים ולכך אמרו אז נשלחה אנשים לפנינו וזהו שפירש רש"י למה נסמכה והיינו למה המתינו עד אחר צרעת מרים רק לומר לך דמקודם לכן לא רצו לשלוח שחששו להוצאת דבה אבל השתא שראו הכליון חרוץ המגיע לנפשם לראות חובה לעצמם לבל יעמדו בשוא והבל לאמר דברים אשר לא ראו ולא לקחו מוסר בתמיה דודאי יעשו זאת ויקחו מוסר. באופן אחר נראה לתרץ קושיא זאת דלמה לא שלחו מקודם דידוע שהיו בטוחים במשה דכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו כדאיתא ולכל היד החזקה וגו' ועל מה שהיו אומרים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו קום עשה לנו אלקים זה היה על דלא ידעו ממשה רצו לעבוד כוכבים ומזלות אבל במשה ודאי הבטיחו א"ע ולפנים כסבורים היו דודאי ישתדל משה להכניסם לארץ והבטיחו בו אבל לאחר ששמעו נבואת אלדד ומידד משה מת סרו מדרכיהם ולא האמינו שיבואו בקל לא"י כמאמר הש"י:
פסוק ב:
איתא במדרש שלח לך להנאתך ולטובתך ולהבין מה היה טובתו של משה בזה בשליחות מרגלים נראה דאיתא בש"ע א"ח דהיו רגילין להתענות ז' אלול על מיתת מרגלים דאיתא בשל"ה דבאמת צדיקי' גמורים היו דהיה כוונתם לטובה שרצו דוקא ונוחה דעתם בזה ללמוד תורה מפי משה רבינו ע"ה אשר תורתו עולה יפה למי שלמד ממנו על דהוא שמע מפי הגבורה והם שמעו מנבואת אלדד ומידד דיהושע מכניס אותם לא"י ומשה יסתלק מן העולם והיה קשה להם מיתת משה יותר מפרידת הארץ ולכך התעוללו עלילות בארץ והוציאו דבה להחטיא את ישראל ולהוליכם במדבר זה ימים רבים ללמוד תורה מפי מרע"ה רק באמת קשה להולמו וכי הקדוש ב"ה מקפח שכר לכל בריה ובפרט למשה שחייו תלוים לו מנגד שע"י הוצאת דיבת מרגלי' נתוספו חייו מ' שנה שהיה במדבר ובלא זה כשיכנסו מיד לארץ והוא ימות יפחתו לו מ' שנה מחייו ח"ו וכי תעלה על דעתך לומר כן הא הקדוש ברוך הוא ממלא כל שנותיהם של צדיקים מיום ליום ונראה לבאר דגם בלא הוצאת דבה של מרגלים היו ישראל מתאחרין מעצמן לכבוש א"י ולכנוס לתוכה דאיתא במדרש כששמעו כנענים מביאת ישראל לארצם קצצו כל אילנות טובות שהיו שם א"כ גם בלא מרגלים היו ישראל נוחים לשמור את הדבר ושלא לכנוס לא"י עד אשר ימלא הארץ כל מיני מגדים ובזה חטאו המרגלים גם שכוונתם היה לש"ש כדי להתעכב עוד במדבר כדי לשמוע תורה מפי משה היה להם לומר האמת שקצצו האילנות טובות וע"כ היו ישראל ג"כ מתעכבים עוד במדבר רק הם אמרו בזה האמת שבזכות ישראל הוא ארץ זבת חלב ודבש ודבר זה אינו מזיק במה שקצצו האילנות והוציאו דבה אפס כי עז העם כדי להחטיא לישראל לעכבן במדבר כדי שילמדו תורה ממשה ובזה חטאו וז"ש במדרש שלח לך להנאתך ולטובתך לאריכת ימיך:
פסוק ב:
ויבואר נמי הגמרא כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שהיה כותב ארך אפים א"ל משה למה ארך אפים לשון רבים א"ל הקב"ה אף לרשעים אמר לו משה רשעים יאבדו א"ל חייך שתצטרך לכך ובשעת חטא מרגלים אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר כאשר דברת אף לרשעים וקשה למה לא התפלל משה בחטא העגל כשרצה הקב"ה להשמידם נמי את זאת ונראה דצריכין להבין על אמירת הקב"ה שאמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים הא צדיקים אינם צריכים לאריכת אף רק דהענין הוא דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים דאפי' פושעי ישראלים נקראים צדיקים נגד עובדי אלילים כמ"ש חז"ל כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנים שבך מלאים מצות כרמון והם הם הצדיקים שאמר הקב"ה שצריכים ג"כ לאריכות אף ומ"ש אף לרשעים הם העובדי אלילים שהם רשעים נגד פושעי ישראל שגם לעכו"ם מאריך אף וז"ש משה בתמיה אפילו על רשעי עכו"ם תהא ארך אפים רשעים יאבדו א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך דבאמת היה אז עת וזמן ביאת הארץ כדאיתא בפסוק ודור רביעי ישובו הנה דאז נתמלא סאתם של כנענים ע"כ בחטא מרגלים כשאמר הקב"ה לכלות את ישראל רק ע"י תפלת משה אמר סלחתי כדבריך רק לבל יבואו מיד לארץ האריך הקב"ה להוליכם עוד במדבר מ' שנה ובזה אריכות אף לכנענים שנתיישבו עוד מ' שנה בא"י ולכך התפלל משה כאן ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר היינו אף לרשעים עכו"ם איתא במדרש שישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים הטעם כי כששמעו כנעניים שישראל יכנסו לארץ טמנו מטמוניות וילכו המרגלים לפניהם לעמוד על המטמוניות שנאמר ויחפרו לנו ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ והוא תמוה וכי כל שבעה עממין לא יעכבו לי"ב אנשים מלבוא לפתח המטמוניות וכי יעלה כך על הדעת רק נראה דלכאורה קשה על יהושע שראה דלא עלתה למשה שליחות המרגלים ושנה בו עוד הפעם לשלוח המרגלים אבל הענין הוא דכסבורים היו הכנענים שה' ילחם בישראל ולא יהיה להם כח לעמוד כנגדם כי עפ"י ה' יצאו ועל פי ה' יבואו ומי יכול להלחם נגדם ולכך עשו מטמוניות ואפי' דבר קטן לא נמצא אתם מכספם וזהבם על כן שלחו מרגלים להטעות אותם שיאמרו אם על פי ה' נהייתה הדבר מה להם לשטות זה לשלוח מרגלים לראות החזק הוא הרפה הלא אצל ה' הכל הוא כאפס וכאין אלא ודאי בדרך הטבע באו ובטחו הכנענים בגבורתם ופתחו מטמוניות ואוצרות שלהם וזש"ה במדרש דשליחת מרגלים היה לחפור מטמוניות שהכנענים יחפרו אותם ואח"כ שע"י שליחות מרגלים ראו הכנענים שנגזר עליהם שיהיו במדבר מ' שנה דהשליחות לא היה מרצון הקב"ה ע"כ נתירא יהושע כשיבואו לספר א"י יטמנו שם מטמוניות ע"כ שלח מרגלים להטעות אותם כדי שיחפרו מטמוניות שלהם:
פסוק ב:
שלח לך אנשים. איתא במדרש והביאו רש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח ונראה לבאר לשון לדעתך דבלא"ה קשה קושיא הנ"ל דמה עלה על דעת יהושע לשלוח מרגלים בראותו הקלקול שעלה למשה בשליחות מרגלים רק דאמרו חז"ל דיהושע שלח ג' דברים לא"י הרוצה להשלים ישלים דהיינו שיגיירו את עצמם וכאשר מצינו באמת בגבעונים וכדמצינו ברחב הזונה שגיירה את עצמה וכל בני ביתה ועם כל משפחתה וזה כוונת המדרש שפירש עלו זה בנגב אל עם עולים ומדויק לפי דברינו כי הגרים הם נקראים עולים שנאמר הגר אשר בקרבך יעלה מעלה ולהכי שלח משה מרגלים להביא משם כל איש תם וישר אשר רוח אלהים בקרבו ובזה רמז הפסוק היש בה עץ רק הקב"ה לא ניחא ליה בהכי דע"י הגרים מסתלק השכינה מישראל כדאיתא קשים גרים לישראל כספחת רק משה כבר קיבל ערב רב במצרים והורגל בכך ומוכח דסבר דטובים הם גרים לישראל ולכך א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך היינו לפי דעתך ואני איני מצוה אותך מטעם המבואר:
פסוק ב:
ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. דהיינו אשר אני נותן וזהו כל ארץ ישראל ולא כחושב שרק עד חברון ילכו ומשם יחזרו והקב"ה רצה דוקא שילכו בכל גבול א"י וזה שדייק אשר אני נותן:
פסוק ב:
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. איתא במדרש דאמר הקב"ה בעת שליחת מרגלים לאברהם כבר קיימתי דיבורי ודור רביעי ישובו הנה והוא לכאורה תמוה דהא האריך הזמן עד דור החמישי דעוד היו במדבר מ' שנה ונראה לבאר דשלוחו של אדם כמותו והמרגלים היו נשיאי ישראל והם היו שלוחים של ישראל ושפיר הוי הליכתן בארץ עד דור רביעי דקאי על מרגלים דהם היו דור רביעי ובאו לא"י ושפיר אמר הקב"ה לאברהם כבר קיימתי דבורי וכו' וזה שאמר הכתוב כאן איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם מטעם המבואר:
פסוק ג:
וישלח אותם משה ממדבר פארן כולם אנשים ראשי בני ישראל המה. נראה לבאר דאיתא בזוהר שהמרגלים אמרו אי יעברו ישראל לארעא יעברינן משה מלהוי ראשין וזהו פירוש הכתוב כאן כולם אנשים לשון חשיבות וקשה אם באמת היו חשובים מה עלה על דעתם להוציא דבה על א"י ולכך אמר ראשי בני ישראל המה ועלתה יראתם בלבם שיעבירו מנשיאתם רק דבאמת על מה להם לירא שיורידו אותם מנשיאתם וימנו אחרים תחתיהם דמה להם להחליפם כיון דאנשים חשובים היו רק ידוע מה דאיתא בגמרא שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ואחד מהם להעמיד להם מלך ואינן צריכים לנשיאים כלל ולכך הוציאו דבה:
פסוק ג:
ואיתא בגמרא דמרגלים נתכוונו רק לבושתה של א"י נאמר כאן ויחפרו את הארץ ונא' להלן וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים וקשה כיון דאינו רוצה רק להביא ראיה דויחפרו הוא לשון בושה מה לו לאריכות הלשון להביא סוף הפסוק כי מלך ה' צבאות וגו' שהוא ללא צורך רק נראה דבאמת עדת ישראל לא היו צריכין למלכות כלל כי ה' צבאות היה מלכנו ונשא אותנו על כנפי נשרים רק עובדי אלילים צריכים המה לבחור עליהם מלך כפי מתכונתם וכפי המובחרים ע"י החוזי כוכבים ואצטגנינות שלהם מי הוא אשר נשא וגדל במזלו הוא ישב על כסא מלכותו וזהו הפירוש שדייקו ישראל לאמר לשמואל תנה לנו מלך ככל הגוים דייקא היינו לבחור אותו ע"י המזלות כאשר העובדי אלילים היו עושים והקב"ה לא היה רצונו בכך רק הוא מלכנו וז"ש הקב"ה לשמואל לא אותך מאסו כי אם אותי שלא רצו לבחור בי להיות מושל עליהם רק שרצו מושל על ידי מזל ובאמת רק ח"ל יושב תחת המזל אבל א"י יניקתו מהקב"ה ומהשפעתו בעצמו כמ"ש עיני ה' אלקיך בה ובחשבם זאת אמרו בלבם מה נאמר להם אם נאמר להם האמת שא"י יושבת תחת הקב"ה ואינו תחת המזל א"כ אין צריכין עוד לנשיאתם בבואם לארץ וא"כ אם נוציא דבה על ארץ ישראל למען שלא יבואו לשם יאמרו דכוונתינו הוא לטובתנו ומכח דאגה ופחד דברנו דבה מיראת נטילת השררה מידינו ולכך כוונו לבושתה ואמרו דא"י יושבת תחת המזל ונסתר טעם הנ"ל ויכולים באמת להיות שררות אפי' בא"י כי דין אחד להם וזה שדייקו לומר והערים בצורות בשמים דייקא דהיינו במזל ולכוונתם הנ"ל נתכוונו אבל באמת לא כן היה רק ה' יושב בציון ומביא סיפא דקרא כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים דייקא לסתור כוונתם:
פסוק יא:
למטה יוסף למטה מנשה. נראה דלכך הזכיר אצל מנשה יוסף ולא באפרים אשר בלתי ראוי להיות למנשה אחד מן המרגלים כי כבר נטל חלקו בעבר הירדן ומה להם להוציא דיבה על א"י ולחייב בנפשם לאביהם שבשמים בדבר שאינו מעלה ומוריד להם ולכך אמר למטה יוסף שהוא גרם לו לזאת על עסקי לשה"ר שדיבר על אחיו:
פסוק טז:
אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע. נראה לבאר דכתיב ויהס כלב ואינו מובן לכאורה דלמה שתק יהושע ולא הס גם הוא כל ישראל רק יש לומר בזה דיהושע ירא דיאמרו ישראל יהושע לגרמיה הוא דעבד הכי בשמעם נבואתן של אלדד ומידד מתנבאים משה מת ויהושע מכניס אותן לא"י ושפיר ירא לבל יאמרו יהושע לכבוד עצמו הוא דורש ולכך שתק אבל קמה וגם נצבה הקושיא על משה איך שלחו הלא בודאי יאמרו כל העם דיהושע ודאי לא יוציא דבה ולכך אמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע אבל בפי כל העם היה נקרא שמו הושע ואלדד ומידד היו מתנבאין יהושע מכניסן ולא ידעו מי הוא יהושע אבל יהושע היה ירא לנפשו דישראל חכמים ונבונים הם דלמא ירגישו בזה ויאמרו כנ"ל ע"כ שתק וזהו שפירש התרגום יהונתן וכד חמא משה ענותנותיה של יהושע קרא לו יהושע כי ראה בענותנותו שאינו חפץ אפי' ברשות להיות שר ומושל בישראל ולכך קרא לו יהושע:
פסוק טז:
עוד נראה לבאר יהושע פירש י"ה יושיעך דאיתא ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וא' מהן להכרית זרעו של עמלק ואיתא אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק שנאמר כי יד על כס יה וזה שאמר י"ה יושיעך דהיינו שם של י"ה יושיעך שיהיה שלם:
פסוק יז:
ויאמר אליהם עלו זה בנגב וגו' וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין וגו'. ונראה דכוונת משה היה עלו זה בנגב שילכו עד חברון שהקצוה לבית הקברות ומשם ילמדו ק"ו על שאר א"י כי זהו הסדר המקום הפחות שבקרקע הם מקצים לבית הקברות ולכן אמר מכח זה וראיתם את הארץ מה היא ושמא תאמר דלפעמים ארץ שמינה וטובה למאוד מגדלת בטבעה אנשים חלשים ולכך אמר ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה ושמא תאמר דמתים בפתע פתאום ולא בחולאות וחולשות ולכך אמר המעט הוא אם רב וראיתם את הארץ השמנה היא וקשה וכי יבדקו כל הקרקע והלא הזמן יכלה והם אינם כלים אך איתא במדרש דשנה אחת לפני ביאת מרגלים כסבורים היו הכנענים דיבואו ישראל לא"י והיו קוצצים כל אילנות נמצא אם יבואו ויראו דכבר נתגדל בה עץ מסתמא ארץ שמנה היא כאשר ממהר להצמיח ולכך אמר השמנה היא אם רזה ושמא תאמר איך ידעו זאת ולכן אמר היש בה עץ אם אין:
פסוק כ:
והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורי ענבים. נראה לבאר דזה הוא הסימן כשתקחו הפירות בע"כ ולא יעמדו נגדכם שודאי נמס לבבם בקרבם וש"ת מחמת רוב פירות לא יהיה נחשבת אצלם לכך הניחו אתכם לבא בכרמים לעשות כטוב בעיניכם כי לא נחשב להם דבר מרוב הפירות אשר להם לכך אמר והימים ימי ביכורי ענבים דכבר נתבשלו באותו זמן וחיבבוה מאוד ואעפ"כ לא יעמדו נגדיכם וזה הסימן שנימס לבבם:
פסוק כב:
ויעלו בנגב ויבא עד חברון וגו'. הענין הוא דרוח צפון הוא רע בטבעו לגדל צמחים כמ"ש ורוח צפון הוא סובב והולך אל דרום וגם לצד מזרחית שואף וזורח והצמחים שם אינם בשלימותן והם כוונו לבושתה של א"י ולכך הלכו כמין ג"ם בשלש רוחות כמ"ש רש"י משא"כ במערבית ששם שואף רוח מזרחית וטוב ומטיב הוא ולכך כתיב ויבא עד חברון והיינו כלב לבדו דבאמת אפי' בחברון שהיה שם מקום קברות היו שם פירות טובים וארץ זבת חלב ודבש היא ואם היו נוטלין משם היו ישראל באמת למדין ק"ו אם מקום קבורה כך שאר א"י עאכ"ו והם היה כוונתם הכל לבושתה של א"י ולכך מיאנו ללכת לחברון רק כלב לבדו הלך לשם:
פסוק כב:
ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. שלא תטעה לומר דלכך הקצוה לחברון לבה"ק על דאנשים שהיו דרים שם היו חלשים ואינם ראוים לעבוד שום עבודה וא"כ אין ללמוד ק"ו מחברון לשאר א"י ע"כ אמר דז"א כי שם אחימן ששי ותלמי:
פסוק כב:
וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. והקשה רש"י אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה צוען למצרים בנו הגדול אלא שהיתה מבונה בכל טוב על א' משבעה בצוען ובא להודיעך שבחה של א"י וכו' ולכאורה יש להבין דהא עדיין קושית רש"י במקומה עומדת וכי שייך ליתן לבנו הקטן חלק טוב יותר מבנו הגדול שבע פעמים אבל באמת יתורץ זאת במה שסיים רש"י ובא להודיעך שבחה של א"י אף שחברון היתה שבע פעמים מעולה מצוען הקצוה לביה"ק מחמת שהיא פחותה משאר א"י ומחברון ילמד ק"ו לשאר א"י ע"כ לא נתן חברון לבנו הגדול אף שהיתה מעולה מצוען משום שהקצוה לביה"ק וזהו באמת רוע מעללי מרגלים אשר זממו מחשבת און דאם ילמדו הק"ו מחברון שהקצוה לביה"ק לשאר א"י יאמרו דמזה הטעם לא יתכן ליתן לבנו הצעיר את חברון היותר טוב מצוען ע"כ הוכרחו לבא ברשעם ובכזבם ארץ אוכלת יושביה היא ע"כ לא נתנו לבנו הגדול כי הוקצה לבית הקברות ומאבות העולם נסתעף חטא זה לכך ויבא עד חברון היינו כלב לבדו נשתטח על קברי אבות התפללו בעדי כי גרם אתם בנזקין. ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וגו' דנחל הוא בקעה והגפן אינו גדל בבקעה כבהרים והם כוונו לבושתה של א"י ולכך הלכו בנחל ליטול הפירות הפחותים והגרועים:
פסוק כג:
וישאוהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים. נראה לבאר למה שנים דידוע דארבעים יום הלכו וסבבו כל א"י בשוה ח' פרסה והוכרחו לילך בשבת רק בעת ההיא לא היה איסור תחומין רק דתיקשי על הוצאות משא דהוצרכו לשאת את הגפן רק דקיי"ל שנים שעשו מלאכה פטורין לכך וישאוהו במוט בשנים לבל לחייב אחד מהן:
פסוק כג:
(אמר המעתיק מ"ש הרב הגאון שבעת ההוא לא היה איסור תחומין עיין במסכת שבת דף פ"ז ע"ב כתו' ד"ה אתחומין לא איקפוד וכו' ומ"ש לכך כתיב בשנים שיהא הוצאה ע"י שנים ופטורים צ"ל שהרב מפרש הפסוק לפי פשוטו ולא לפי דרש רז"ל כמו שפירש"י כמה פעמים המקראות והדרש ידרוש דלפי דרש חז"ל במסכת סוטה דף ל"ד ע"א אחד נטל רמון ואחד נטל תאנה ותקשי איך עברו על הוצאת משא ואף לפי הירושלמי שהביא התוספות שם בד"ה טורטוני וכו' דלדעת ר"י היו שמונה בתאנים ורמונים ונושאי כלים מ"מ הא מוכח דבשנים לא אתא לארויי שנשאו שני בני אדם להיות פטורים רק במוט בשנים בשני מוטות ונשאוהו שמונה בני אדם וע"כ צ"ל דהרב מפרש פשטא דקרא לדעת עצמו עכ"ל המעתיק) או נראה דידוע דעץ הדעת הוא עץ הדעת טוב ורע והיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא רק המ"ט שערי טומאה אינם בשלימתן ונתחלק וזהו שרמזו במלת טמא מ"ט ונחלק הנון מה שהם אינם בשלימותם דהטית מתהפך לפנים והולכת לבד אך טהור הוא נרמז במטה משה ובו נרמז הפנים טהור כי הם באחדותן ולכך לפעמים מתהפך לנחש ולפעמים היה מתהפך למטה כי עץ הדעת טוב ורע וכאן היו בשפלותן וחטאן קא גרם ולכך וישאוהו במוט בשנים דהמטה היה נתחלק בסרחונם:
פסוק כד:
למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול. זה בא להורות שהאשכול אין בו שום סניף לדבר עבירה מדלא שינו את שמו הראשון מוכח דאין בו שום סרחון רק דהם פעלו במעשיהם המכוערים והתהפכו מזגם:
פסוק כז:
ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה אפס כי עז העם וגו'. כדי שלא יאמרו ישראל כי פיהם הכשילם דאמרו וגם ילידי הענק ראינו שם אפס כי עז העם והאיך שייך שלא הכום במכת מות בקוצרם את קציר ארצם ולכך אמרו ודייקו אשר שלחתנו ושלוחי מצוה אינם נזוקים אפי' בחזירתן ולכך לא קראנו אסון ואף על פי כן אנשי חיל המה ועוד וגם זכת חלב ודבש היא ולא נחשבת אצלם לכלום ולכן לא השגיחו בנו:
פסוק כח:
אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם. נראה לבאר ע"פ מה דאיתא בגמ' דלישראל הקב"ה מנכה להם יד על יד כדי שיחזרו בתשובה כמו שמצינו בחורבן הבית כמה שנים מקודם ניטל כבודם וכל זיו תפארתם והכל כדי להדריכם בדרך הטוב והישר אבל בעכו"ם אינו כן רק מניח להם עד שנתמלא סאתם ואדרבה קודם מפלתם נהפכו לשרים ומלכים וז"ש לפני שבר גאון ולכאורה יש לדייק כאן אפס כי עז העם דא"א לכבוש אותם מחמת גבורתם דלמא העם שהיו יושבים לפנים בארץ היו יותר גבורים מהם ואפ"ה כבשו אותם רק דהוכיחו את הדבר בטענותם כי יש לדייק כאן בקרא דהא משה באמת שלחם וראיתם את הארץ ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה ופרש"י אם הם יושבים במחנים חזקים הם ואם במבצרים חלשים הם ואיך אמרו שני דברים סותרים רק זהו טענותם אפס כי עז העם והאיך יתכן להיות במבצרים אלא שמקדם היו חלשים והוכרחו למבצרים רק אח"כ שהטיבו מעשיהם ועשו תשובה נתגדלו ונתגברו ובודאי אין יכולת בידינו לעמוד נגדם וגם ילידי הענק ראינו שם ובודאי לא ישבו לפנים יותר חזקים מהם עמלק יושב בארץ הנגב וגו' והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן דהיה אסור לישראל להעמיד להם מלך רק בא"י ואין להם להכרית עמלק רק לאחר העמדת המלך ולכך עמלק יושב ואין לכם כח לאזור חיל נגדו וגם הכנעני יושב על יד הירדן ואין לכם זכות כלל לעשות לכם נס לקריעת הירדן כמו לקריעת ים סוף ואיך תרצו לבוא אל הארץ:
פסוק כח:
וגם ילידי הענק ראינו שם. הנה ידוע מה שכתבו המחקרים דלמה אין בזמנינו ענקים כלל כאשר היה בימי קדם רק נראה דלכאורה יש להבין מה דאיתא בגמ' דלמה נק' שמם ענקים שמעניקים חמה בקומתן ובמדרש איתא שמעניקים חמה בגרונם רק נראה דבאמת מהיכן היה מסתעף לפנים שהולידו ענקים רק שהיו מורידים מכח השפעת החמה ומשם הולידו גבורים ואנשי חיל משא"כ עתה שכבר נתבטל כח הכישוף מהשפעת ז' כוכבי לכת וז"ש בגמרא שמעניקים חמה בקומתן היינו מהשפעת החמה:
פסוק ל:
ויהס כלב את העם אל משה. דמהיכן נסתעף גודל גבורתם מהחמה כאשר נתבאר ומשה היה מעמיד החמה במלחמות סיחון ועוג וא"כ אין להם כח ללחום כנגדו בכשופם כי נתבטל ולכך יהושע בהכנסו לארץ היה מעמיד החמה מטעם הנ"ל וז"ש ויהס כלב את העם היינו לבל תיראו מכישוף אל משה שיבטל כישופם בהכנסם לארץ יהיה תחלה מלחמת סיחון ועוג ויעמיד משה מקודם את החמה וזהו הפירוש כי יכול נוכל לה כי יכול כבר במלחמת סיחון ועוג ונוכל אחר כך במלחמת א"י וזהו שדייק במלת לה היינו להחמה וחמה לשון נקיבה אשר בלתי זאת אינו מובן לשון נקיבה דנקט אבל למ"ש קאי על החמה:
פסוק לא:
והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. נראה לבאר משום דכלב אמר דמשה יעמיד החמה ואין בהן כח לעשות כישוף והם אמרו בהיפך כדאיתא בגמרא למה נקרא כישוף שמכחישין פמליא של מעלה וז"ש כי חזק הוא היינו כח הכישוף ממנו. ועוד דבאמת הם ידעו דכבר ניבאו אלדד ומידד דמשה מת ואמרו שזה הוא כח המזלות דיראו מביאת משה לארץ וידום לחמה ואין בהם כח כלל ולכך הטילו אותו אחורנית לבל יבא לא"י וז"ש כי חזק הוא ממנו:
פסוק לב:
ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. היינו דאמרו לישראל דכוונתם לש"ש דא"י אינה סובלת טומאה ושיקוצים כלל ולכך אוכלת יושביה היינו כנענים דחטאו יום יום ולא היו מחזיקים לישראל לצדיקים וחסידים כלל ולכך אמרו ארץ אוכלת יושביה דהארץ מקפדת על עבירות וא"ת דלכך אוכלת יושביה דחלשים הם והארץ אינה טוב לבריאות ומגדלת חלשים לכך אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ומוכח כנ"ל:
פסוק לג:
ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים. היינו דידוע דמי שהיה קצת במדריגה עליונה היה חוזה להקב"ה כמ"ש בבלעם מחזה שדי יחזה אבל לפעמים היה במדריגה פחותה כמ"ש נופל וגלוי עינים וכאן לא היה הכישוף כ"כ כמו בבלעם רק הנפילים מל' נופל וגלוי עינים:
פסוק לג:
ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. היינו דענקים היו גדולים כ"כ אשר שאר המון שבא"י אף שהיו אנשי מדות היו כנגדם כתינוקות והמרגלים בעצמם היו נדמים להם קטנים יותר עד שהיו בעיניהם רק כחגבים ואיתא במסכת שבת חגב כדי ליתן לתינוק לשחוק בו ומרגלים היו אומרים דענקים יתננו אותנו לכנענים לשחוק בנו כחגבים אשר ג"כ ינתן לתינוק: