פסוק א:וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה שנכחה באותו מעמד וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
פסוק ב:וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ – היינו מתים בשלום ובשקט.
פסוק ג:וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, כנען לִנְפֹּל בַּחֶרֶב?! במקום למות בשלום באופן טבעי, נמות קודם זמננו במלחמה, ונָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז. הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.
פסוק ד:וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, הבה נמנה מנהיג כלשהו, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. לא כדאי שנמשיך במסע לכיוון כנען.
פסוק ה:וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ו:וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה שהיו מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ, מן המרגלים, קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.
פסוק ז:וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.
פסוק ח:ובנוגע לחששותיכם – אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' – וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. הארץ מצוינת, והכול תלוי ברצון ה'.
פסוק ט:אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ בסירובכם לבוא אל הארץ, וְאַתֶּם, שהובטחתם על ידי ה' אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, גם אם אחרים אמורים לירא מהם, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם. ננצח אותם בקלות כאכילת לחם. סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם, כבר אין להם מחסה ומגן. וַה' אִתָּנוּ, לכן אַל תִּירָאֻם, תתייראו מהם.
פסוק י:וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם – את יהושע וכלב, ואולי באותה הזדמנות – גם את משה ואהרן בָּאֲבָנִים. וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה, מתי יְנַאֲצֻנִי, יבזו אותי, יחללוני הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל, למרות כל הָאֹתוֹת, הנסים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ?!
פסוק יב:אַכֶּנּוּ, אכה את העם הזה בַדֶּבֶר, במגפה וְאוֹרִשֶׁנּוּ, אכלה אותם, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ, משה, לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. במקום בני ישראל יקום עם חדש, בני משה.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי, שהֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה, את ישראל מִקִּרְבּוֹ, מתוכם.
פסוק יד:ואם תשמיד אותם – וְאָמְרוּ אֶל, על יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, כנען, שישראל אמורים לבוא אליה. מכיוון שעד כה המצרים שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' מצוי בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, ישראל אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה, ה', אתה נגלה לישראל, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.
פסוק טו:ועכשיו – וְהֵמַתָּה, אם תמית אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד במגפה. וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:
פסוק טז:" אמנם ה' הוציאם ממצרים, אך מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, אין ביכולתו לנצח את עמי כנען – וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
פסוק יז:וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, יתגלה כוחך לישראל באופן נעלה ורם יותר מאשר עד עכשיו, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, כפי שלימדת והבטחת לאחר הכפרה על חטא העגל לֵאמֹר:
פסוק יח:"ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלני וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא, מוחל, מרים את משאם של עָוֹן וָפָשַׁע. ומצד שני – וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה את העוון. אף על פי שה' מוחל על העוון וממתין לחוטא שישוב, אין העוון מתנקה לחלוטין, אלא פֹּקֵד, זוכר וגומל עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". בהיותו רב חסד, אין הוא מעניש על עוונותיו של אב את כל צאצאיו לדורותיהם, ומאידך גיסא, גם אינו מעניש כאחת בכיליון, אלא פוקד את העוון על הצאצאים ארבעה דורות, ואם אלו אינם מזכירים את העוון על ידי חטאים נוספים, הוא נמחק ונעלם לחלוטין.
פסוק יט:סְלַח נָא, והחלף עונשם החמור בעונש קל יותר לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה, סבלת וסלחת לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר ה': סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, כמו שאתה אומר, שהרי נימוקיך טובים. אמנם תפילתו של משה הועילה לבטל את הגזרה הראשונית להכות את העם כולו בבת אחת, ולהעמיד ממשה עם חדש,
פסוק כא:וְאוּלָם חַי אָנִי, אני נשבע בחיי, וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, ביטוי שבועה נוסף,
פסוק כב:כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר – כל עם ישראל, וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי–
פסוק כג:אִם יִרְאוּ, אני נשבע שכל העם הזה לא יראו אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם, ובוודאי שכָל מְנַאֲצַי בין שהם המסיתים למרד, ובין שהם המוסתים, בין מי שהיו אחוזי אימה מדיבת הארץ ששמעו מן המרגלים, ובין המתנגדים להנהגתו של משה על בסיס אישי – לֹא יִרְאוּהָ.
פסוק כד:ולעומתם עַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, אף שהיה אחד המרגלים, וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, נשאר נאמן באופן מלא לרצוני ולפקודותי – וַהֲבִיאֹתִיו בעוד שנים כאחד הכובשים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה עתה לתור אותה. וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה.
פסוק כה:אם תתעקשו להיכנס לארץ למרות גזרתי – וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק, והם יחסמו את כניסתכם לארץ. לפיכך, מָחָר פְּנוּ אחורנית וּסְעוּ לָכֶם לעבר הַמִּדְבָּר ולכו שוב בדֶרֶךְ יַם סוּף.
פסוק כו:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
פסוק כז:עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, בעיקר המרגלים אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, גורמים לתלונות עָלָי?! אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה – המרגלים מַלִּינִים עָלַי – שָׁמָעְתִּי.
פסוק כח:לכן אֱמֹר אֲלֵהֶם: חַי אָנִי, נְאֻם ה', אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי, כפי מה שאמרתם, שלא תצליחו לכבוש את הארץ ותמותו לפני שיעלה בידכם לכבשה, כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
פסוק כט:בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם, וְכָל פְּקֻדֵיכֶם, כל המנויים לְכָל מִסְפַּרְכֶם, לכל דבר ועניין שאתם נספרים בשבילו, כלומר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אתם אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אמירתכם תתממש – לא במלחמה, אלא במדבר.
פסוק ל:אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, נשבעתי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ. לא תזכו להגיע אל הארץ המובטחת, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, המבוגרים היחידים שייכנסו לתוכה.
פסוק לא:וְרק טַפְּכֶם, ילדיכם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם "לָבַז יִהְיֶה", יילקחו בשבי על ידי עמי כנען במלחמה עמם, וְהֵבֵיאתִי אֹתָם אל הארץ, וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.
פסוק לב:וּלעומת זאת פִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, ולא תימלטו ממנו.
פסוק לג:וגם בְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים, מיטלטלים הנה והנה בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם, סטיותיכם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, עד שכולכם תמותו במדבר.
פסוק לד:בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם – יוֹם לַשָּׁנָה, יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם – אַרְבָּעִים שָׁנָה, וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי, התרחקותי, הסלקותכם ממני, או: מחיר הסירוב בי.
פסוק לה:אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי – בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, יִכלו וְשָׁם יָמֻתוּ. רק הדור הבא יכבוש את הארץ.
פסוק לו:וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, המרגלים עצמם, וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ, המשיכו בדברי תעמולה כנגד הכניסה לארץ –
פסוק לז:וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה, בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. הם הראשונים שמתו, ובמיתה לא טבעית.
פסוק לח:וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. ברור אפוא שלא הייתה זו מחלה מדבקת שלקו בה המרגלים, אלא עונש מדויק שפגע רק במוציאי דיבת הארץ רעה.
פסוק לט:וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה הודיע לכל בוגרי העם שכיוון שבארץ מאסו, ולמצרים אין טעם לחזור, נגזר עליהם להישאר במדבר עד מותם. וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד, שהרי האמינו בה' ובמשה.
פסוק מ:על כן, וַיַּשְׁכִּמוּ בני ישראל בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אל ארץ כנען כִּי חָטָאנוּ בסירובנו לעלות אליו.
פסוק מא:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה'– וְהִוא, יזמתכם זו לֹא תִצְלָח.
פסוק מב:אַל תַּעֲלוּ להילחם על הארץ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, ועל כן אין סיכוי שתנצחו, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. חבל שתנחלו תבוסה.
פסוק מג:כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם בדרך, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן, הואיל ושַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', סרתם מדרכו, וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
פסוק מד:ובכל זאת – וַיַּעְפִּלוּ, העזו, התעקשו וחיזקו את לבם, או: עברו על האיסור ומרו לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר שעמד בדרכם לכנען, ואולם אֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ, זזו מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
פסוק מה:וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם כיתתו, כתשו אותם עַד הַמקום שלבסוף נקרא חָרְמָה מפני שבו היה חורבנם. הם הובסו במלחמה, ונסוגו בבושה.
