פסוק ג:ועשיתם אשה אין זה ציווי וכו׳ הכרחו מדכתיב בתר הכי לפלא נדר וכולי ואם איתא דהך ועשיתם דרישא בשל חובה הוה ליה למימר או לפלא נדר אלא ודאי דלפלא נדר אתא לפרושי ועשיתם דרישא:
פסוק ג:ריח ניחח נחת רוח לפני. כבר ביאר דבר זה רבינו לעיל בפ׳ תצוה ובפ׳ ויקרא ומ״ש דהדר לפרושיה הכא ועוד צריך להבין דהתם מסיים בה רש״י שאמרתי ונעשה רצוני והכא לא קאמר הכי אלא נחת רוח לפני ותו לא. ונראה דחדא מתרצא לחברתה משום דהך ריח ניחח דהכא קאי על נדר ונדבה ועל חובת הרגל ובשלמא על מאי דקאי אחובו׳ דרגל א״צ ביאור דמובן כמו שפי׳ במקום אחר אבל לגבי נדרים ונדבות לא שייך לומר שאמרתי ונעשה רצוני שהרי לא אמר מידי שאין זו חובה לומר שציוה לעשות כן לכך צריך לפר׳ באופן אחר נחת רוח לפני בראות בנים מתנדבים בלב טוב נדרים ונדבות וזהו מה שרצה לפ׳ רש״י בכאן. ובזה מובן ג״כ אמאי שינה סדרא דקרא וביאר מלת ריח ניחח קודם או במועדיכם שהרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא ועפ״י דרכנו מובן ממילא:
פסוק ג:לפלא וכו׳ או שתעשו וכו׳ בא לשלול דלכאורה נראה דה״ק קרא או שהפליאו נדר ונדבה במועדיכם וא״א דהא מאחר דכבר אמר לפלא נדר סתם הרי כייל כל נדרים ונדבות בכל זמן שיהיו בין בחול בין במועד דמהיכ׳ תיתי לחלק לומר דנדבות של חול בעו נסכין ונדבו׳ של מועד לא בעו ואמאי אצט׳ למיהדר ולמכתב או במועדיכם א״ו רוצה לומר או שתהיה האשה לחובת מועדיכם:
פסוק ו:או לאיל לרבות את הפלגס פי׳ הוא הכבש אחר שעברו עליו י״ב חודש כל חודש י״ג פלגס ואח״כ קרוי איל והיינו כר״י בפ׳ שתי מידות דף צ״א דסבר פלגס בריה באפי נפשה הוא ויצא מכלל כבש ולא נכנס לכלל איל ואי לאו דרבוויה קרא לא הוו מייתו ביה לא נכסי כבש ולא נכסי איל כלל שאין זה לא כבש ולא איל מש״ה אצטריך לריבוייא:
פסוק יא:או לשה וכו׳ שהוא בעזים וכו׳ מיהו בעינא דעז ל״ש גדול ול״ש קטן נסכיו שוין דכל מין צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות שוין לעשרון חוץ מן האיל וכל מין בקר שוין לג׳ עשרונים וכו׳ דשור בן יומו קרוי שור כמבואר כל זה שם במנחות:
פסוק יח:בבאכם וכו׳ משונה וכו׳ ההרגש הוא דהואיל וגם הפרשה דלעיל דנסכים תלייה קרא בביאת הארץ וכדכתיב בה כי תבאו אל הארץ וכו׳ הו״מ לכלול גם דין זה דחלה באותה ביאה ומ״ש דהדר וכתב זימנא אחרינא בבואכם אל הארץ הא עד השתא נמי בהכי איירי לכך תירוץ דמשונה ביאה זו מההיא דלעיל. מכל ביאות שבתורה. ומ״ש רבינו משנכנסו בה ואכלו מלחמה ובספרי לא איתמר אלא משנכנסו בה וצריך להבין לאיזה תכלית הוסיף רש״י תיבות אלו ואפשר דכוונתו דלאו דוקא מיד בו ביום שנכנסו בה דאתסר להו למיכל עד י״ו בניסן שהקריבו עומר כדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ועד ההוא יומא אכלו מן המן וכדאי׳ בפ״ק דר״ה ואע״ג דכל ז׳ שנים שכבשו אשתרי להו אפילו דבר טמא ממש וכדילפי׳ בפ״ק דחולין דף י״ז מדכתיב ובתים מלאים כל טוב אפי׳ כתלי דחזירי מ״מ לא אשתרי אלא בשעת שלל כנראה מהסוגיא הנז׳ וע״ש בפירש״י ותו התם מספקא ליה לש״ס דדילמא לא אשתרי להו אלא שלל של כותים דוקא אבל דידהו לא אשתרי כלל שום איסור:
פסוק כא:מראשית וכו׳ שומע אני ראשונה וכו׳ הק׳ הגאון הרא״ם ז״ל מ״ש דלא דרשי׳ הכא כמו מראשית דגבי ביכורי׳ שאין כל הפירות חייבין בבכורים ה״נ נימא שאין כל תבואה חייבת בחלה אלא ה׳ מינים בלב׳ ע״ש ולעד״ן דא״כ לא הול״ל מראשית עריסותיכם אלא מראשית תבואתכם א״ו על העריסה עצמה לומר מקצתה ולא כולה והתם בבכורים לא דרשי׳ כמו הכא לומר שאין כל הפירות של אילן א׳ שבכרו תחלה חייב להביא אלא מקצתן דא״כ הול״ל מראשית פרי כל עץ ומדכתיב מראשית כל פרי האדמה מוכח דאתא לאידך דרשה ועיין מה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא:
פסוק כא:תתנו וכו׳ לפי וכו׳ דק״ל דהול״ל פריו כדלעיל ומשני דכתיב תתנו לדרוש כדי נתינה ומ״מ אין זה אלא אסמכתא בעלמא דמן התורה אין לה שיעור כלל כמ״ש רש״י לעיל וכ״כ הרא״ם ז״ל וראיתי בש״ח בשם הרג״א וז״ל אע״ג דרש״י פי׳ למעלה דאין לה שיעור י״ל דהכא למצוה הוא דקאמר אבל בודאי שם חלה עליה אפי׳ נתן לו פחות מכדי נתינה עכ״ל נראה מדבריו דר״ל דדרשה גמורה היא אלא דאינו אלא למצוה ולא לעכב ושיעור נתינה לדבריו אינו שיעור א׳ מכ״ד וכו׳ שכתב רש״י ז״ל לעיל דמדרבנן הוא אמנם בספרי תנינן להדיא תתנו עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אתה אומר שיעור חלה של ב״ה א׳ מכ״ד ושל נחתום א׳ ממ״ח וכו׳ לכך נאמר תתנו וכו׳ ע״כ הרי בהדיא כדברי הרא״ם ז״ל ושיעור כדי נתינה הוא עצמו השיעור דלעיל א׳ מכ״ד וכו׳ וכ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות בכורים:
פסוק כב:אשר דבר וכו׳ מפי הגבורה וכו׳ פי׳ דק״ל הכפל שהרי כבר כתיב בתר הכי את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה א״כ הך קרא יתירא הוא וניחא ליה דהכא אשמועי׳ דמיירי באותם הדברות אשר שמענו מפיו בבירור שאחר שאמר ית׳ כל הי׳ דברות בדבור א׳ שנה ופירש דיבור אנכי ולא יהיה לך ואז אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו וכו׳ וכן עשה בשאר הדברות וכ״ת א״כ אמאי מסיים הכא אל משה והרי אלו הדברות פירשם בבירור לישר׳ פנים בפנים וי״ל דמ״מ היה הדיבור בל׳ יחיד ה׳ אלהיך וכו׳ לא יהיה לך וכו׳ כאילו לא קאי הדיבור אלא למשה לחוד כדי ליתן פתחון פה למשה שיוכל להליץ בעדם במעשה העגל כמ״ש רז״ל שכך אמר משה וכי אליהם צוית והלא לא צוית אלא אלי שכך אמר׳ לא יהיה לך. אכתי איכא למידק מאי האי דמסיים רש״י אחת דבר אלהים וכו׳ אין דבריו מובנים לכאורה והרא״ם ז״ל נדחק בישובו ע״ש. ואני בעניי מדייק במ״ש רש״י תחלה אנכי ולא יהיה לך מ״פי ה״גבורה ש״מענום שהן הן דברי הש״ס ביחוד לא פחות ולא יותר דנראה דתיבות הללו רמוזי׳ בנוטריקון א״ל מש״ה א״ל היינו הב׳ דברות אנכי לא יהיה לך ומש״ה נוטרי׳ מ״פי ה״גבורה ש״מענום. ולזה כוון לדעתי רש״י ז״ל שהעתיק כל לשון הפ׳ אשר דבר ה׳ אל משה ואין זה דרכו דרך הקדש אלא הול״ל אשר דבר וגומר רק מוציא ברמיזה דבהנך תרתי מילי איתא להא. והשתא קאמר וכי ישאלך בנך אמאי אתא הרמז בתיבת מש״ה דאפיך סדרא התשובה דלא לרמוז זה בלבד באו אלו הב׳ תיבות אל משה אלא מלתא אחריתי קמ״ל בהו דאמטו להכי אצטריך למכתב הכי ודברי תורתנו הקדושה כך הם נדרשים להרבה פנים וע״ז בא הרמז בפ׳ אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו כלומר דיבור אחד מדבר הקב״ה דמשתמע לתרי אנפי ומה מתוק לחכי דבספרי גם כן מייתו להך קרא ומייתי נמי מקרא שכתוב הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש וכולי ולכאורה משולל ההבנה מה עניינו להביא כאן הך קרא ולדרכנו ניחא טובא דידוע מה שדרשו רז״ל כפטיש יפוצץ סלע שהוא מתחלק לכמה ניצוצות וכמ״ש רש״י ז״ל בריש פ׳ וארא:
פסוק כז:עז וכו׳ שאר עבירות וכו׳ אע״ג דהנך מילי כבשי דרחמנא נינהו איכא למסבר טעמא קרוב לדעת במאי דאמור רבנן בגמרא פ׳ המצניע מ״ט עיזי מסגן ברישא והדר אמרי כברייתו ש״ע דברישא חשוכא והדר נהורא והנה דבר ידוע דלא כל החוטאים בשוגג שוין דאיכא תרי מיני שוגג יש שוגג שלא בא מחמת פשיעה וההוא קרוב לימחל ואינו מחשיך ולא פוגם הנשמה ויש שוגג כגון שלא למד דהוי קרוב למזיד כידוע אומרם ששגגת תלמוד עולה זדון ואף על גב שזה נמי חשוב שוגג לענין דחייב קרבן מ״מ הוא שוגג חמיר טפי ומחשיך הנשמה וכנגד אלו צוה ית׳ להראות ההפרש בב׳ מיני קרבן כשבה ושעירה אבל שוגג דע״ז אפילו המין הראשון פוגם בנשמה משום חומרא דע״ז והילכך לעולם דינו בשעירה דוקא:
פסוק לב:ויהיו וכו׳ בגנותם של ישראל וכו׳ הרא״ם ז״ל האריך בזה להק׳ מההיא דת״כ והביאו רש״י בפ׳ אמור דמקושש ומקלל בפרק א׳ היו ומקלל היה בשנה שנייה אחר שהוקם המשכן מדאמרי׳ התם שלגלג על לחם הפנים ועוד שבא ליטע אהלו בתוך בני דן וא״ל למשפחותם לבית אבותם דש״מ שהיה לאחר הדגלים והעלה דלעולם היה בשנה ראשונה כמ״ש כאן ואף על גב דמעשה הדגלים ולחם הפנים לא היה עד שנה שנייה מ״מ אפשר שהצווי של לחם הפנים היה בשנה ראשונה ועל הציווי לגלג והדגלים אף קודם שנצטוו כך היו חונים שבט שבט לבדו וכך העלה גם כן בפ׳ אמור ע״ש ואני עבדו לא ידענא היכי נחה דעתו דעת עליון בתירוץ זה דמלבד כמה דוחקים הגלויים לעין כל בר מן דין מי יתן ידעתי איך הבין המאמר הזה שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה האי ראשונה אימת אי ראשונה כשנצטוו במרה ושנייה דבתר הכי א״א לומר כן דמלבד מה שהק׳ ע״ז הרב גופיה והניח בצ״ע ע״ש תו ק׳ דא״כ היו מעשים אלו דמקושש ומגדף קודם מ״ת והיכי תניא בספרי ומייתי לה רש״י בתר הכי כי לא פורש וכו׳ שיודעים היו דמחלל שבת במיתה מדכתיב מחלליה מות יומת אלא שלא היו יודעים באיזה מיתה וק׳ היכי ידעי הא מחלליה מות יומת בסיני נאמר אבל במרה לא נאמר להם עונש ועוד דנראה בהדיא מלשון הכתובים שאחר מתן תורה היו וכ״נ גם כן ממ״ש ויקב וכו׳ את השם הוא השם המפורש ששמע בסיני. ואם רצ״ל שבת ראשונה שאחר מתן תורה ושניה שלאחריה הרי בשבת שלאחריה לא היה משה במחנה אלא למעלה שעלה בז׳ בסיון לקבל התורה וישב מ׳ יום ולא ירד עד י״ז בתמוז והיכי כתיב ויקריבו אתו וכו׳ אל משה וכו׳ וע״ק על המאמר הזה דמאי גנותן של יש׳ איכא הכא אדרבא שבחן של יש׳ הוא זה שאחד היה ביניהם לבד שחילל את השבת ומיד הביאוהו לב״ד המוצאים אותו ועשו בו דין וה״ז דומה לשלומית בת דברי שאמרו שם שהוא שבחן של יש׳ שזו לבדה היתה זונה. וע״ק דבהדיא נראה ממדרשים אחרים דמעשה זה של מקושש לא הוה אלא בשנה שנייה אחר מעשה המרגלים כמ״ש התו׳ ז״ל בב״ב פ׳ יש נוחלין דף קי״ט דאמרו במד׳ שהוא צלפחד ושלשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחוייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ע״ש מכל הדברים והאמת האלה נמצאו מופרכים דברי הרא״ם ז״ל. ולעד״ן דקושטא ודאי הכי הוא שלא היו שניהם אלא בשנה שנייה וכנראה בהדיא מכל מאי דכתיב׳ ומ״ש בספרי בגנותן וכו׳ שלא שמרו אלא שבת ראשונה וכו׳ צריך לידחק ולומר דה״פ שלא שמרו אלא שבת ראשונה כלומר בשנה ראשונה קודם מעשה המרגלים אבל בשנייה אחר המרגלים אמרו הותרה הרצועה והוצרך זה לבא ולחלל שבת כדי שיקבל דינו ויראו כולם ויקחו מוסר וזהו ודאי גנותן של ישראל ולפי״ז א״ש לישנא דקרא ומובן מאי דמרגיש רש״י דהיינו מ״ש ויהיו ב״י במדבר והלא אף אנו יודעים שבמדבר היו ומאי קמ״ל ולפי האמור ניחא דהיינו דקמ״ל משום שויהיו ב״י במדבר שנגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ואז רצו להתיר להם הרצועה והילכך וימצאו איש מקושש וכו׳ כי לש״ש נתכוון כדבר האמור. ואף על גב דאיכא קצת דוחק בלשון הספרי דקאמר שבת ראשונה טפי ניחא לן לסבול דוחק הלשון ולא דוחק הענין בכמה אנפי שבזה הכל הולך על נכון ואפשר גם כן שיש חסרון אות א׳ בלשון הספרי וצ״ל שבת בראשונה ופי׳ בשנה ראשונה. ודוק:
פסוק לו:ויוציאו אותו מכאן שבית הסקילה וכו׳ הק׳ הרא״ם זכרונו לברכה דל״ל ויוציאו כאן גבי מקושש תיפוק לי ממקלל דכתיב ביה הוצא את המקלל ותירץ דאי מהתם ה״א שאני מקלל הואיל והפליג בעבירה שנגע בעיקר וכו׳ אבל בשאר עבירות אימא לא קמ״ל הכא דאף בשאר עבירות וכ״ת א״כ לשתוק קרא ממקלל ותיתי ממקושש י״ל דאי ממקושש ה״א ישראל הוציאוהו מעצמם מחוץ למחנה לא שהשם צוה על זה קמ״ל הוצא את המקלל עכ״ל וקשיא לן דהא ה״נ במקושש כתיב רגום אתו וכו׳ מחוץ למחנה והיכי הוה מצי׳ למימר שיש׳ הוציאוהו מעצמם והדרא קושיא דלשתוק קרא ממקלל וליתו כלהו ממקושש והנלע״ד דאי כתביה קרא בחד מנייהו לא הוה ילפי׳ אלא מאי דדמי ליה בכל מילי דהיינו חייבי סקילה ונימא דוקא בית הסקילה צריכה מחוץ למחנה אבל מקום שהורגין בו בשאר מיתות אה״נ דלא צריכא מחוץ למחנה קמ״ל אידך קרא דאם אינו ענין לסקילה דגמר לה מאידך תנהו ענין לשאר מיתות דכלהו הכי צריכי וכמ״ש הרמב״ם פי״ב מה״ס מקום שהורגין בו ב״ד היה חוץ לב״ד ורחוק מב״ד ויראה לי שרחוק כמו ששה מילין ע״ש:
פסוק לח:ועשו וכו׳ ע״ש הפתילים וכו׳ היינו החוטין הנתלים דהיינו הענף היוצא אחר הגדיל וצ״ל דקרי ליה כן ע״ש הענף וכמ״ש גם כן הרד״ק בשורש ציץ ועל זה ק״ק דאמאי קרי ליה שם על שם הענף טפי מהגדיל והרי הגדיל עיקר שאף אם נחתך כל הענף ולא נשאר בו אלא בכדי עניבה כשר והגדיל צריך שיהא שלם. לכך מייתי ד״א ולר״א ק׳ שאין הראיה עיקר המצוה ואמאי נקרא שמו על שם הראיה טפי מהעיקר מעשה המצוה לכך מייתי גם כן פי׳ ראשון:
פסוק לח:תכלת צבע ירוק וכולי לאו דוקא ירוק אלא הגוון שקורים בלע״ז בל״ו והוא נוטה לשחרות קצת כמ״ש רש״י בסמוך דומה לרקיע המשחיר לעת ערב:
פסוק מא:אני ה׳ אלהיכם עוד למה נאמר וכו׳ תרתי קשו ליה בקרא חדא דכוליה יתירא ועוד אחרת דאי נמי בעי למהדר ולמימר הוה סגי דלימא אני ה׳ ולשתוק מאלהיכם דהא סליק ליה ממה שאמר להיות לכם לאלהים. ומשני דה״ק שלא יאמרו וכו׳ דהא ציצית לאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא נמצא שאם קונה בגד בת ד׳ כנפות ויטיל בו ציצית יקבל שכר ואם לא יקנה ויתבטל ממצות ציצית אין לו שכר ומיהו עונש נמי ליכא דהא לאו חובת גברא קמ״ל אני ה׳ אלהיכם כדא״ל מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה וכו׳ בעידן ריתחא קנסי׳ אעשה וזהו אני ה׳ אלהיכם דיין ליפרע ממי שמבטל המצוה לפי שאינו לוקח הבגד החייב ולא דמי למ״ש תחלה אני ה׳ אלהיכם דהתם ר״ל דיין ליפרע ממי שלובש טלית בר חיובא ואינו מטיל בו ציצית דעובר על מ״ע בידים אבל הכא מלתא אחריתי קמ״ל דעל כרחכם אני רוצה שתשתדלו לחזר אחר המצוה ולקיימה ולקבל שכר וזהו אני ה׳ ושוב כתב אלהיכם לומר ואם לא תחזרו אחריה אלא תבטלו אותה שתלבשו לעולם בגד דלאו בר חיובא אני אלהיכם דיין ליפרע בעידן ריתחא והיינו דמייתו ראיה מקרא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם ומ״ש ד״א אני הוא שהבחנתי וכו׳ היינו דלפי׳ הא׳ ק׳ מ״ש מצוה זו הרי ע״מ לקיים כל המצות הוציאנו ממצרים ולר״א נמי ק׳ דטפי הול״ל אשר הכיתי כל בכור בארץ מצרים דאין זה ענין על ההוצאה עצמה. ומ״ש רבינו התולה קלא אילן וכו׳ הוא מין צבע הדומה לתכלת ופי׳ הערוך אינדיקו. ומ״ש מיסודו של ר״מ שגם מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היינו כדלעיל שציצית עולה תרי״ג וע״ע לרבינו בחיי מ״ש בענין זה למה היא שקולה כנגד כל המצות:
פסוק מא:על כנפי בגדיהם כנגד וכו׳ דק״ל דבשל בגד שייך כנפות ולא כנפי כמו כנפות כסותך אבל ל׳ כנפי אשכחן בכנפים של עוף כמו כנפי יונה וא״כ אמאי כתב הכא כנפי ותירץ לרמוז שהוא כנגד ואשא אתכם וכו׳ ושוב מרגיש רבינו דמאחר דכתיב הכא על כנפי דמסתמא ד׳ נינהו מעתה על ארבע כנפו׳ דכתב רחמנ׳ במשנה תורה ל״ל ותירץ דאתי לאפוקי בעלת ג׳ דאינה חייבת כלל לאפוקי בעלת חמש שלא יניח בכלם אלא בד׳ הכנפות המרוחקות טפי כמ״ש ז״ל:
פסוק מא:פתיל תכלת וכו׳ כנגד שמנה ימים וכו׳ ק׳ דבשביעי של פסח אמרו שירה על הים וי״ל דחשבי׳ לתחלת גאולה מערב הפסח משעת שחיטת הקרבן וזכר לדבר דקרי ליה רחמנא ליום שחיטת הפסח יום הראשון דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור וכו׳ והטעם דמיד ששחטו הטלה שהיה אלהי מצרים אין לך חירות וגאולה גדולה מזו שאם על אלהיהם שלטו עליהם לא כ״ש א״נ משום דכתיב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה שנתן להם רשות לצאת בלילה וחשבי׳ לענין זה הלילה עם היום הקודם כמו בקדשים דהלילה הולך אחר היום וא״צ למ״ש מהרא״ם ז״ל דמדרשים חלוקים הם ושוב מצאתי כן לרבינו בחיי ז״ל ועל שמו יאמר:
