פסוק א:וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, מלכות גדולה באזור בבל, אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר, נראה שזהו אזור הנמצא מצפון מזרח לבבל, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, אף היא מצפון מזרח לבבל. עילם היתה אימפריה עצמאית ובעלת שפה משלה, אך במהלך ההיסטוריה נבלעה בממלכה הפרסית. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. ייתכן שמלך על עמים שונים שהתאגדו, תופעה שהיתה קיימת כבר בימי קדם.
פסוק ב:המלכים הללו עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת, עם בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ העיר בֶּלַע, הִיא העיר שנקראה אחר כך צֹעַר. לפי מה שיתברר להלן, סדום, עמורה, אדמה וצבויים היו ערים חשובות, ואילו צוער היתה יישוב קטן, נספח. כל הערים הללו שכנו בבקעת הירדן סביב ים המלח של ימינו. אמנם אין להשוות בין מלכי הצפון הגדולים, שכללו את המעצמות עילם ושנער, לבין המלכים הקטנים הללו; ובכל זאת, הם ירדו להילחם במלכי הערים המקומיות. המניע למלחמה יוסבר מיד.
פסוק ג:כָּל אֵלֶּה, מלכי סדום, עמורה, אדמה, צבויים ובלע חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים— צורת ריבוי נוספת של 'שדה', הוּא מקום יָם הַמֶּלַח. ים המלח המוכר לנו לא היה קיים אז כפי שהוא. ייתכן שהיה אז אגם קטן של מים מלוחים. בהמשך יבואר כיצד הפך מאורע קטסטרופלי את עמק השידים המושקה והפורח למקום שרובו שמם.
פסוק ד:שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, מסתבר שהוא היה האיש החזק ביותר בקואליציה של מלכי הצפון, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ, ייתכן שבשנה השלוש-עשרה התנערו משעבודם זה. ניתן לשער, שקודם שהגיע אברם לארץ כנען, כבר נכבשו האזורים הללו על ידי מלכי הצפון.
פסוק ה:וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בשנה הארבע-עשרה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, כדי לדכא את המרידות הללו. נראה כי בכל האזור התקוממו כנגד השליטים הזרים, שלשונם ותרבותם זרות, ואשר באו מרחוק מתוך שאיפות אימפריאליסטיות. וַיַּכּוּ כדרלעומר וחבריו באמצעות צבאותיהם אֶת רְפָאִים, שרידי הענקים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם שבצפון עבר הירדן וְאֶת הַזּוּזִים, שֵׁם אחר לרפאים בְּמקום ושמו הָם וְאֵת הָאֵימִים, גם הוא שם של הרפאים, בְּשָׁוֵה, מישור העיר קִרְיָתָיִם. מלכי הצפון נעו ממקום למקום, ערכו קרבות נגד השליטים המקומיים וניצחו אותם בזה אחר זה.
פסוק ו:וְאֶת הַחֹרִי, עם חשוב מיושבי הארץ הקדומים, שאחד משבטיהם התגורר בְּהַרְרָם, בהר שלהם, שהוא הר שֵׂעִיר, ארץ אדום. מאוחר יותר כבשו עשו ומשפחתו את האזור מידם והתבוללו בהם. נראה שנתיב ההתקדמות של המלכים הללו היה מצפון לדרום דרך עבר הירדן המזרחי. הם ניצחו והביסו את כל המלכים והשבטים שם עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר, עד קצה מדבר סיני.
פסוק ז:וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִיא קָדֵשׁ, שני אלה הם שמותיו של אותו מקום. ייתכן שהוא זהה לקדש ברנע, קדש הדרומית (שכן היו גם קדש בצפון ). לאחר שהכו את כל עבר הירדן, שבו צפונה, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי, אזור בשדה אדום. עמלק עדיין לא נולד, אך המקום נקרא על שם העתיד, כמקום שבו יגורו לאחר זמן צאצאיו. וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר, היא עין גדי. מלכי הצפון עברו ממקום למקום והכו כל עם או שבט שהתנגד להם. ללא ספק ניסיונם הרב ועצמתם הצבאית הקנו להם יתרון גדול מול המלכים הקטנים הללו.
פסוק ח:וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר, וַיַּעַרְכוּ אִתָּם, עם מלכי הצפון מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים, שהיה שטח מישורי הראוי לכך.
פסוק ט:אֵת, עם כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר — אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. אמנם היו אלה ארבעה מלכים כנגד חמישה, אך יחסי הכוחות היו הפוכים בתכלית: חמישה מלכי ערים קטנות מול נציגיהן של ארבע מעצמות. אולם ראוי לציין כי כדרכם של מלכים גדולים בעבר, לא המלך עצמו נלחם, אלא נשלח חיל חלוץ כדי לדכא את המרד.
פסוק י:וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים אף על פי שהיה שטח פורה, היו בו בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר. ייתכן שזהו חֵמר אספלטי. וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה, בבורות. דווקא הנפילה לבורות היא שהצילה אותם, שכן כיוון שנפלו, המלכים הגדולים מן הצפון לא הקדישו זמן לרדוף אחריהם. הרי לא יצאו למסע כיבוש אלא למסע עונשין לשם דיכוי המרידה. על כן לאחר שנשבר כוח אויביהם, הם פנו הלאה. וְהַנִּשְׁאָרִים, אלה שלא נפלו לבורות הֶרָה נָּסוּ, ברחו להרים.
פסוק יא:וַיִּקְחוּ, ארבעת מלכי הצפון אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, אדמה, צבויים וצוער, כמובן. הם עברו בערים אלו, ללא שום התנגדות ובזזו את הרכוש וְאֶת כָּל אָכְלָם, משום שצבאם זקוק היה גם לאוכל, וַיֵּלֵכוּ, פנו צפונה כדי לשוב למקומות המוצא שלהם.
פסוק יב:וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ, שהוא היה בֶּן אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ. וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. כמי שאינו חלק מתושבי הערים הללו מימים ימימה, נראה שלוט לא רצה להיכנס למלחמה. הוא לא גילה עניין גם כשמלכי עילם ושנער נלחמו במלך סדום, הקרוב אליו. אף על פי שגם לוט היה נווד שהגיע מן הצפון, לא דקדקו בכך אנשי צבאות כדרלעומר ואמרפל. כיוון שלוט ישב במקום המרידה, וכיוון שהיה לו רכוש — הם שבו אותו ובזזו את רכושו.
פסוק יג:וַיָּבֹא הַפָּלִיט, אחד מפליטי המלחמה שזהותו אינה ידועה. וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי. וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי שהיה אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. אברם בנה יחסי קרבה עם שכניו, ממרא ואנשיו, שהיו שליטי חברון או שליטי אלוני ממרא שליד חברון, ואף היה ביניהם הסכם של ערבות הדדית. תמיכתם של בעלי בריתו של אברם חיזקה כנראה את רוחו.
פסוק יד:וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. לאמתו של דבר המלחמה כולה לא היתה מעניינו של אברם, אך לקיחת לוט בשבי הניעה אותו לפעולה — וַיָּרֶק, הוציא, רוקן, כלומר הורה לצאת ממקומותיהם אֶת חֲנִיכָיו, שלפחות חלקם יְלִידֵי בֵיתוֹ, נולדו וגדלו במחנה שלו, ובסך הכול שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. אברם הצליח, ללא מאמץ גדול ובאופן מידי, לגייס כמה מאות חיילים. יש להניח אפוא שמחנה אברם לא היה משפחה אחת ונלווים מועטים שהצטרפו אליה; אברם היה מנהיג של שבט גדול, שכן עלה בידו לגייס צבא — אמנם קטן, אבל משמעותי. לאחר שמחנה המלכים סיים מלאכתו בסדום ועמורה, הוא הזדרז לשוב צפונה, לארצותיו. וַיִּרְדֹּף אברם אחריו עַד דָּן שבצפון כנען. אף שם זה יינתן למקום רק לאחר דורות רבים.
פסוק טו:וַיֵּחָלֵק את אנשיו עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם. במצב זה לא העלו המלכים על הדעת כי יותקפו. אף על פי שהיה זה מחנה גדול, הוא לא היה מבוצר ומאורגן להגן על עצמו. עצמת ההפתעה הביאה למנוסת המלכים, שלא ידעו מי מתקיף אותם, ומה גודל מחנה התוקפים. אכן, תקיפתו הלילית של אברם לא היתה צפויה כלל. הרי לאמתו של דבר, לולא נשבה לוט, אברם לא היה מתערב כלל בעניין זה. וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה, מיקומה של חובה איננו ידוע. הפרט היחיד שהמקרא מספר הוא אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, מצפון לְדַמָּשֶׂק.
פסוק טז:וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, הרכוש שנלקח בשבי היה מזומן בידו להשיבו, כי הבורחים הנסים על נפשם אינם לוקחים אותו עמם. וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. חלק מהרווח של המנצחים במסעות מלחמה כאלה הוא השלל והשבי. מלכי הצפון שבו גברים כעבדים ונשים לכל צורכיהם. את כל אלה שחרר אברם ופנה לשוב לאזור חברון.
פסוק יז:וַיֵּצֵא אולי מתוך אחד מבארות החמר, מֶלֶךְ סְדֹם, שהיה כנראה מרוט ומוכה מפגעי המלחמה, לִקְרָאתוֹ, לקראת אברם, שהרי אברם נראה ככוח העולה באזור, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. בהמשך יסופר כי מלך סדום מבקש להשיב לעצמו חלק מאבדותיו באמצעות משא ומתן עם אברם.
פסוק יח:וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, היא ירושלים, הנזכרת בשם זה גם בספרים אחרים. אף שמו של מלך אחר שמלך בירושלים מסתיים בסופית צֶדֶק, ואולי היה זה כינוי מיוחד שאפיין את מלכי העיר, שלעתיד תיקרא עִיר הַצֶּדֶק. לא רק מלך סדום שיחר את פניו של אברם, לאחר שניצח את מלכי הצפון. כאן הגיע אליו אף מלך שלם שישב באזור אחר. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, כביטוי טקסי מקובל לקבלת פנים חגיגית. באופן זה ביקש מלכי צדק לכבד את אברם, ששב כמצביא גדול. וְהוּא, מלכי צדק, לא היה רק מלך, אלא גם כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. אף על פי שחי בין העמים המקומיים עובדי האלילים, הוא היה בין האנשים המועטים שהאמינו באל אחד ששמו אינו ידוע, ושעבדו לו. מלכי צדק, שלפי האגדה הוא שם בן נח, היה אחד מהיחידים שלא סגדו לאליל כלשהו, אלא היו קרובים לאמונתו של אברהם אבינו.
פסוק יט:וַיְבָרְכֵהוּ, בתור כהן. ייתכן שאברם לא היה רוצה להתברך מפיו של מלך סדום, אך כיוון שמלכי צדק היה כהן לאל עליון, אברם קיבל את ברכתו. וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה, הבורא והאדון של שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
פסוק כ:וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן, שבר, הרס או: הסגיר את צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. בברכה רשמית זו בירך מלכי צדק הן את אברם על אישיותו הברוכה לאלוקים, והן את אלוקים על הניצחון. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. אברם מתייחס אל הכהן בכבוד ונותן לו מתנה גדולה — מעשר מכל הרכוש שפדה.
פסוק כא:כיוון שאברם גילה נדיבות רבה במתנתו למלכי צדק — וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. תן לי את אנשי עירי, סדום, שכן אני אחראי להם וזקוק להם. ואנו נוותר על השלל. השאר בידיך את הרכוש שהמלכים בזזו מאתנו, שאותו לקחת מהם.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִימֹתִי יָדִי— הרמת היד או הידיים כלפי מעלה היא מחוות גוף המציינת שבועה. אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
פסוק כג:אִם מִחוּט של בגד וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל של עור, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: "אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם"— ובלבד שלא תייחס את הונו של אברם לך ולכספה של סדום. על כן אשיב לך את כל הרכוש.
פסוק כד:בִּלְעָדַי, הוצא אותי מן החשבון, אל תערב אותי בהחלטתך. רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, מה שאנשַי כבר אכלו מתוך הרכוש שהשבנו, שהרי היה בידם מקנה, והם הזדקקו למזון בדרכם מהצפון עד ירושלים, וזאת אין להשיב. ובנוסף לכך — וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי — עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, ידידי אברם ובעלי בריתו, וכנראה לא נמנו בין שלוש מאות ושמונה עשר חייליו. כיוון שבכך שנספחו אלי ונלחמו עמי, הגדילו את כוחי, מגיע להם חלק מן השלל, ואל לי לוותר עליו, לכן אני עומד על כך שהֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. ובאשר אלי, למרות שאני המצביא המנצח, שהיה אמור לזכות ברוב השלל — אני מוותר על כל חלקי.
