פסוק ה:לאמר, מוסב על דבר ה' עמכם. דאי, לאו הכי אין פירוש למלת לאמר דדוקא סמוך, לדבור או לאמירה שייך לאמר, אלא דקאי על מה שנאמר דבר ה' עמכם והיינו דבר ה' פנים אל פנים לאמר אנכי ה' אלהיך וכל מה שאחריו, אלא שהפסיק ביניהם אנכי עומד לומר שלא כל הדברות דבר ה' פנים בפנים אלא אנכי ולא יהיה לך ובזה מתורץ למה לא אמר מוסב על ראש הפסוק הזה עצמו שאמר להגיד לכם את דבר ה' לאמר, דא"כ היה קשה וכי משה אמר כל הדברים והלא אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וא"ל הא כשהוא מוסב על דבר פנים אל פנים נמי תקשה וכי כל הדברות נאמרו ע"פ הקב"ה והא לא שמענו אלא שנים, זה ל"ק דלהכי באמת הפסיק לומר אנכי עומד כו' כדי לפרש דמשה שאמר פנים בפנים לא קאי אלא על שני דברות:
פסוק ז:על פני, בכל מקום שאני שם. דל"ת דדוקא בארץ ישראל שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו' אלא גם בכל העולם אין מקום ריקן בלי השפעת השי"ת שם, וא"י יש לה מעלה, שהנהגה שלה לא ע"י מלאך אלא הקב"ה בעצמו ויש כאן להקשות דבפרשת יתרו לא פירש"י אלא פירוש הד"א שמביא כאן ולא פירוש זה. ונראה לתרץ דבאמת יש ב' לימודים על על פני כמו שמביא כאן, והפירוש השני הוא יותר קרוב לפשוטו ע"כ הביא לעיל פירוש השני דכאן ולא הפירוש הראשון כי היכי דלא תקשה מנלן הפירוש הראשון דילמא אין לנו אלא הפירוש השני, אבל כאן שהיו מול בית פעור כמ"ש לעיל בסמוך וגם שם הזהיר בעל פני ודאי אפילו בח"ל יש איסור ע"ז, ע"כ מביא כאן שני הפירושים הנ"ל, ובזה מתורץ למה הביא רש"י פירוש זה על על פני הא כתב אחר זה עשרת הדברות כבר פירשתים:
פסוק יב:כאשר צוך כו' במרה. בפ' ר"ע (פ"ז:) הקשו התוס' מנלן דבמרה דילמא כאשר צוך בפ' המן דנזכר שם דיני שבת, ותירצו דכיון דגבי כיבוד אב ואם נאמר ג"כ כאשר צוך וע"כ היינו במרה ע"כ אמרו גם כאן כן. ותמהתי לכאורה דאין כאן קושיא דהא מרה היתה קודם פ' המן ונקט הקודם, ולק"מ דהא דאמרינן במרה נצטוו על שבת הוא מחמת דלא מצינו ציווי קודם מתן תורה אלא מכח שהיו שם שאר ציוויים, וע"ז הקשו דילמא בפ' המן היה הציווי ולא במרה דבפ' המן נזכר בהדיא שבת אבל גבי כיבוד אב דאין שום מקום בהדיא מסתבר טפי דבמרה היה עם שאר ציוויים:
פסוק טו:וזכרת כי עבד היית, על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו צריך טעם למה תלה יציאת, מצרים בלהיות עבד להקב"ה מאי שנא משאר מצות. ונראה דה"ק בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו דאילו ב"ו הפודה עבד מן רבו ודאי עושה כדי שיהיה לו עבד וישתעבד בו, אבל הקב"ה פדה ישראל ממצרים שעבדו שם עבודת פרך ועשה אותם לעבד, בלי עשיית מלאכה אלא אדרבה לשבות ממלאכה ביום השבת ובזה יהיו לו עבדים. ובזה מתורץ מה שאנו אומרים בכל יו"ט זכר ליציאת מצרים כגון ר"ה יו"כ שבועות, ומה זכר ליציאת מצרים בהם, ולפי מה שכתבתי ניחא דבמה שנצטוינו לשבות בהם מכל מלאכה אנו עבדים שלו, ובזה נזכר החסד של יציאת מצרים שהיו שם עבדים ע"י מלאכה כבידה. וז"ש רש"י שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו, כלומר שע"י שמירת המצות שלא נעשה מלאכהנהיה לו עבדים ונקבל שכר, וזהו חסד עליון ב"ה:
פסוק יז:ולא תנאף, אין לשון ניאוף אלא בא"א. כפל פירוש זה כאן ללמדנו דין חדש דהיינו אע"ג דלא נאמר לא תחמוד אלא באשת רעך מ"מ יש איסור חימוד אפילו בפנויה וזה ילפינן מהכא דכתיב גבי חימוד לאו שני שנאמר ולא תתאוה ואע"ג דשם לא נזכר אשה מ"מ מדאמר ולא תתאוה בוי"ו משמע דמיירי ג"כ באשה, וה"ק קרא באשת חבירו יש ב' איסורים, אחד מכח הרהור זנות, והשני מכח דאסור לחמוד הרהור החמוד, מצד דבר שאינו שלך כי גוף האשה שלה ואתה חומד למה שהוא של אחר כמו שמצינו לענין ז' מצות בני נח דאסור ביאת פנויה שלא מדעתה מצד איסור גזל שגזל את גופה כשאר עניינים כגון ביתו ועבדו יש בו איסור אחד בחמוד, ונלמד מזה דבפנויה איכא ג"כ איסור חמוד דלא גרע מביתו, ואמר רחמנא באשת חבירו יש שני לאוין בחימוד לא תחמוד ולא תתאוה, משא"כ בדברות ראשונות לא נאמר אלא לא תחמוד הו"א כיון דנזכר באשת רעך לא תחמוד וכלל עמה ביתו ממילא באשה פנויה מותר לחמוד ועדיף מביתו, ע"כ כפל רש"י כאן דגם בפנויה יש איסור חימוד מכח לא תתאוה, ע"כ אמר רש"י כאן דיוקא אין לשון ניאוף אלא בא"א, פירוש איסור ניאוף שיש עליו מיתה אינו אלא בא"א אבל איסור חימוד שאין בו מיתה הוא אפי' בפנויה אבל לעיל לא נתכוון רש"י לדיוק אלא לפשוטו דאין ניאוף בפנויה. כנ"ל נכון:
פסוק כד:ואת תדבר אלינו, התשתם את כחי כנקבה וע"כ אמר ואת לשון נקבה לא ואתה כמו שאומרים לזכר וצריך ביאור למה אמרו ישראל ואת תדבר וכאילו התישו הם כחו בכוונה ורצון. ונראה דבאמת אף קולו של משה היה בו כביכול קול הקב"ה כמ"ש משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ופירש"י שקול הקב"ה מסייע לתת בו כח שמגביר והולך, והיו ישראל עדיין יראים מתגבורת הקול אפי' במה שידבר משה, ובקשו שידבר משה בקולו של עצמו לא בסיועת קול הקב"ה. ובזה יש לתרץ מאמר הכתוב דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים דקשה כפל דודאי אם ידבר משה עמהם א"צ לסיים ואל ידבר עמנו אלהים, אלא כדפרישית דאל ידבר עמנו אלהים, אפילו בקול שלך כי חזק הוא ממנו, וע"כ אמר התשתם את כחי כנקבה, שכל זמן שהיה קולו של הקב"ה מסייעו ומגבירו היה נחשב לזכר שמשפיע לנקבה משא"כ כשאין שם אלא קול של עצמו הוא דומה לנקבה שמקבלת מזכר כן היה משה מקבל מן הקב"ה כנקבה, משא"כ אם הקב"ה מסייע בקולו הוא כאילו הקדוש ברוך הוא אמר בעצמו ב"ה וב"ש: