פסוק ב: עצרני ה׳ מלדת. שהרי לך הבטיח הקב״ה זרע וע״כ רק ממני אין זרע ויהיה לך מאשה אחרת. טוב שיהיה משפחתי:
פסוק ב:בא נא אל שפחתי. לא כדבר רחל ליעקב הנה אמתי בלהה. דאמה משמע לא כשפחה ממש שהיא קניית הגוף אלא סרה למשמעתה. כמו אמה העבריה והיינו דאע״ג שלבן נתן אותה לשפחה מ״מ מאז מסרה רחל אותה ליעקב היתה בתורת אמה. משא״כ שרה התנהגה גם אח״כ בתורת שפחה כמו שיבואר:
פסוק ב:אולי אבנה ממנה. רחל אמרה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. הכונה בזה שהיא תגדל את הולד ותהא כאלו ילדה. משא״כ שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה. ע״כ אמרה אולי אבנה. שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו זרע:
פסוק ג: לאברם אישה לו לאשה. תיבת לו מיותר. וביעקב כתיב ותתן אותה ליעקב לאשה. אלא כדברינו שכך היה התנאי. דלגבי אברם לבד תהא לאשה ולא לשפחה. אבל לגבי שרה תהא לשפחה כמו שהיה וע׳ להלן כ״א י״ב י״ג שכ״ז הי׳ נוגע אח״כ לענין:
פסוק ו: הנה שפחתך בידך. אני איני יכול לעשות לה כלום שהרי אשתי היא אבל את שפחתך היא :
פסוק ז: וימצאה. כתב הראב״ע מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה. פי׳ היה ראוי להיות הא׳ בסגול והה״א בקמץ. אבל בא ללמד בזה שאין הכונה שהמלאך חפש אותה וימצאה. אלא להיפך שהיא מצאה את המלאך בהיותה הולכת בודדת ואין איש להרחיב לבבה כמעט. והנה מצאה את המלאך בדמות איש הולך. וא״כ יתפרש וימצאה כי המלאך עשה שהיא תמצאהו:
פסוק ח: אנכי בורחת. לכן אין אני יודעת לאן אני הולך רק בורחת למקום שישאו רגלי אותי:
פסוק ט: והתעני תחת ידיה. והתעני ממנה מיבעי. כלשון ותענה שרי. אבל באשר משמעות והתעני ממנה שתרצה לסבול ממנה כשפחה המקבלת ברצון דבר הגברת כי קנין כספה היא. אבל להגר אמר כי באמת שמע ה׳ אל עניה כאשר יבשרנה עוד המלאך. ורק בעת שהיא עם שרה תתראה כנכבשת תחת ידיה. ותהי סבורה כי הגר מתענה ברצון ממנה. וע״ז דייק לשון תחת ידיה בשעה שהיא שולטת בה. ובאמת אחר שילדה לא השתמשה שרה בה כעם שפחה אלא כמו עם אמה כמבואר להלן כ״א י׳ שאמרה גרש האמה:
פסוק יא: כי שמע ה׳ אל עניך. את עניך מיבעי. אלא ה״פ שמע ה׳ תפלתך בצירוף עניך באשר ידע צרתך. מש״ה נתקבלה התפלה. ולא כתפלת שרה שאם היא מתפללת גם בעד אחרים הקב״ה שומע תפלתה כי כך סגולת א״א וביתו כמש״כ פ׳ י״ב ב׳ אבל את יש לך דין אוה״ע שהקב״ה שומע תפלתם מתוך צרה:
פסוק יב: פרא אדם. אם נפרש שהוא גדל במדבר פראי. להיפך מיבעי אדם פרא. שיהא משמעו אדם אוהב להיות במדבר כפרא. כפרש״י. אבל פרא אדם משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת ד״א וחשיבות אנשים אלא הכל הפקר ופראי אצלו. והכי איתא ברבה. בוזז את האנשים.
פסוק יב:והוסיף המלאך ידו בכל ויד כל בו. כי כמו שהוא מתנהג עם אנשים כך יתנהגו אנשים עמו. והכל מחשבים שהוא פרא והפקר נמצא נכלל בלשון פרא אדם שני משמעות שהוא חושב כל אדם להפקר. והוא הפקר בלב כל אדם:
פסוק יב:ועל פני כל אחיו ישכן. עם מי שהוא רגיל ובברית אהבה הוא שוכן בלי פראות ורק עם מי שאין לו הכרה הרי הוא מתנהג בפראות אבל לא עם מי שהוא אחיו וכך דרך ערביים גוזלים את כל הולך בדרך כאלו שלו הוא. ואם נעשה רגיל אצלו וטוב עמו ה״ז מתנהג במדת הכנסת אורחים ומטיב כפי האפשר:
פסוק יג: הדבר אליה. פי׳ בסוף דיבורו. וע״כ הוא דבר המלאך השלישי. דשני דיבורי המלאכים הראשונים כבר עברו ולא אמרה מאומה אך בסוף דבור השלישי אמרה.
פסוק יג:אתה אל ראי. אתה מלאך המיוחד להשגיח עלי תמיד. היינו השר של ישמעאל. ולא כמלאכים הראשונים שלא באו אלא לשעה והוכיחה.
פסוק יג:כי אמרה הגם הלום. דבזה מובדל נביא ממלאך דנביא כשגומר דיבורו והולך לו הרי נראה מאחוריו עד שהולך מרחוק. משא״כ מלאך נעלם תומ״י. וכן אמר מנוח אחר כי לא יסף עוד מלאך ה׳ להראה וגו׳ אז ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא פי׳ מדלא יסף לראות כלל הבין כי מלאך ה׳ הוא. אכן כאן נשתנו המלאכים. הראשון וגם השני לא ראתה עוד אחרי רואה. משא״כ השלישי נתעכב אצלה והיה דובר אליה גם זולת המאמר אשר נשתלח בשם ה׳. ומזה הבינה כי הוא מלאך ה׳ הממונה להשגיח עליה ועל זרעה תמיד וזהו מאמרה.
פסוק יג:הגם הלם. עתה דבבית אברהם היתה רגילה לראות מלאכים גם בלי ענין ואם היו המלאכים הראשונים שמה היתה רואם גם אחרי רואה. אבל הגם הלם ראתה אחרי רואה אותם המלאכים הראשונים כאשר אני רואה אותך ומזה הנני מבין שאתה אל ראי תמיד:
פסוק יד: באר לחי ראי. פי׳ לחי כ״ז שאני חי אתה רואי ומשגיח עלי לחוש עבורי:
