פסוק א:וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי. שם מיוחד זה מבטא, לדעת רוב המפרשים, את עצמתו של אלוקים ואת מעורבותו במציאות, כמשדד מערכות וכיוצר מערכות חדשות בעולם. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, שרת אותי, וֶהְיֵה תָמִים, מושלם. ה' כבר כרת עם אברם את ברית בין הבתרים, שהיו לה מאפיינים קיומיים-קנייניים — אלוקים הבטיח לאברם את הארץ לנחלה לזרעו לעולם.
פסוק ב:הברית הנכרתת כאן אישית יותר — וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, ברית זו נכרתת עם אברם כאדם יחיד, ואף עם כל אחד מבניו באופן אישי. וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.
פסוק ג:וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו מחמת הנבואה, מחמת היראה וכביטוי להכנעתו הגמורה כלפי מה שאלוקים עומד לומר לו, שהרי ההבטחה נושאת עמה גם התחייבות. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
פסוק ד:אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ, אני כורת אתך ברית, וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. זהו מעמד חדש
פסוק ה:וְעל כן — לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, שם שמשמעותו פשוטה — אב רם. וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. כחלק מהברית מוחלף השם שנתנו לו הוריו, בשם שנותן לו אלוקים. משמעותו של שם זה מורכבת יותר, והכתוב עצמו דורש אותו — אב המון, או: אב רם המון. בניגוד לנח, שהוצג כצדיק תמים בראשית סיפורו, על אברם לא נמצא עד כה שיפוט ברור, אלא נפרשו מאורעותיו בזה אחר זה. שינוי שמו מן השם שניתן לו בלידתו — אברם, לשם שזכה בו בזכות פעולותיו וחייו — אברהם, הוא ביטוי לתמורה שעברה דמותו.
פסוק ו:כחלק מהיותו אב להמון גויים, מובטח לו: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם, לעמים שונים, וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ, כל אחד מהם ימלוך במקומו.
פסוק ז:וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, קשר פרטי ואישי, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם, לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. אלוקי העולם ומלכו, בורא כל העולמות, הכוכבים והשמשות, כורת עתה עם אברהם ועם זרעו ברית אישית ומשפחתית, המבטאת קשר שונה מן הקשר שלו עם שאר האנשים, הבריות והעולמות. כחלק מן הברית הזאת :
פסוק ח:וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, בכך הוא חוזר על ההבטחה הקודמת, ובזאת הוא גם מודיע כי הברית הזאת אינה מחליפה את ברית בין הבתרים כברית רוחנית ותיאולוגית חדשה, אלא היא תוספת על הברית הקודמת. ועליה מופיעה הבטחה נוספת — וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. מכאן ואילך יופיע הביטוי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, משום שמעתה הקדוש ברוך הוא אינו רק קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אלא הוא גם אלוקינו שלנו, של בני אברהם.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. גם עליך מוטלת חובה:
פסוק י:זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.
פסוק יא:וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה חיתוך הבשר לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. הברית היא עצם הקשר, ואילו המילה היא אות הברית, הסימן המציין את הברית. הטקס המכונה בפינו 'ברית מילה' אינו יוצר את הברית, אלא הוא ציון האות והסימן לקיומה. כשם שצורבים בבשרם של בעלי חיים — להבדיל — סימני שייכות לבעליהם, כך המילה היא חתימת שייכות בבשרם של בני אדם. הסימן לברית ניתן בכם דווקא, משום שהסימן אינו מיועד לאלוקים אלא הוא מהווה תזכורת לאדם כי ה' הוא אלוקיו, וכי עמו כרותה לו ברית. דומה הדבר לאות הברית של הקשת בענן, שבאה אף היא כדי להזכיר לאדם שהקדוש ברוך הוא נאמן בבריתו.
פסוק יב:וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, יְלִיד בָּיִת, בן משפחה וכן כל מי שנולד במשפחה הזאת, אף שאינו צאצא ביולוגי של אברהם, וּמִקְנַת כֶּסֶף, העבדים שאתם קונים מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. לא רק זרעו של אברהם צריך להימול, אלא אף כל קניינו.
פסוק יג:הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. עליכם לשמור את הברית מדור לדור.
פסוק יד:וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ מבין צאצאיכם — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ. זהו העונש החמור ביותר: הנפש תכלה ותנותק. עונש זה מתחיל במוות, וממשיך בחיי הנפש בעולמות העליונים לאחר המוות, כי אֶת בְּרִיתִי הֵפַר. הברית חלה על כל אנשי בית אברהם משעה שנולדו, אך אות הברית ניתן בבשרם ביום השמיני. מי שאינו נימול נחשב כמפר ברית, כלומר הוא מכריז, כביכול, שאינו מעוניין בברית, ולכן נענש בחומרה כה רבה. .
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, שמכאן ואילך נקרא אַבְרָהָם בלבד, ושמו הקודם לא יופיע בהמשך: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ. לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. אם מתפרש השם שָׂרָי כ'שרה שלי', הרי שהוא מבטא צמצום מסוים בשררתה. עתה, כשבעלה עובר מגדר אדם פרטי לאב המון גויים, אף היא, שרי, 'השרה שלי' או 'המלכה שלי', הופכת להיות 'המלכה', 'השרה' של הכול.
פסוק טז:וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ בברכות שונות וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן. וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה גם היא לְגוֹיִם, למנהיגים, או: לשבטים. מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. שרה אינה מתברכת רק בשמה החדש, המציין התקדמות למעלה חדשה, אלא אף בבשורה שתלד בן מאברהם. לצד חשיבותה האישית של ברכת שרה בבן, היא מתבשרת גם בהיותה ראשיתו של עם שלם.
פסוק יז:בעקבות הדברים הללו — וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו בהכנעה וַיִּצְחָק. וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד? באותה עת אברהם בן תשעים ותשע. מאה הוא הגיל שבו ייוולד לו בן, אם שרה תהרה עתה. וְאִם שָׂרָה, הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד? שזה בוודאי אינו מתיישב עם חוקי הטבע.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. אתה מבטיח לי הבטחה נסית, החורגת מגדר הטבע, אך יש לי כבר בן, ישמעאל. הלוואי שייחשב הוא בני ויתברך בברכה זו.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל, אכן, באמת שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, שם הקשור בוודאי בצחוקו של אברהם, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. הוא יהיה הבן שאִתו תישמר הברית המיוחדת.
פסוק כ:וּלְיִשְׁמָעֵאל, ובעניין בקשתך על חייו של ישמעאל — שְׁמַעְתִּיךָ. בקשתך לא תשוב ריקם — הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ, וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ, וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. גם ממנו יצא עם גדול,
פסוק כא:וְאולם אֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת, עם יִצְחָק. ה' מדגיש את ההבדל בין בני אברהם: ישמעאל, בנו הראשון, שגדל בביתו, והיה מן הסתם אהוב על אביו, מתברך בפריון רב ובהתעצמות, אבל הקשר המיוחד והאישי המגולם בברית שמור רק ליצחק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. בעוד שנה באותו תאריך.
פסוק כב:וַיְכַל, אלוקים סיים לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אלוקים יורד, כביכול, אל הנביא בכך שהוא מדבר אתו, ומשמסתיימת הנבואה הוא מתעלה למרום.
פסוק כג:וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ, כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם, וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, באותו יום שבו שמע את דבר ה', כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. בהקשרים שונים ניתן לראות כי אברהם אינו משתהה בעשיית דברים. תיכף לאחר ששומע את דבר ה' הוא מציית לו, בלא שיתעכב ויהרהר בעצם הדבר או בשאלות הגותיות. מיד לאחר שה' שינה את שמו — הרי שיש לו שם חדש; מיד לאחר שהצטווה למול את עצמו, את משפחתו ועבדיו — הוא מממש צו קשה זה, אף שבאותה עת הוא קשיש —
פסוק כד:וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
פסוק כה:וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, ואף על פי שגם בגיל הזה קשה היא המילה מבחינות שונות.
פסוק כו:בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.
פסוק כז:וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר, נִמֹּלוּ אִתּוֹ.
