פסוק א:ואמר (תרגום י"ז א – ד) ... מאה שנים. כמו שאברהם נימול אחרי שעבר את המאה. ונימוק זה אפשרי, ועדיף ממנו הנימוק שכך היה רצון הבורא. ובאשר אמר לו: אני אל שדי, נאמר, שאלהים חידש לעצמו את השם הזה, משום כמה טעמים: א', כאילו אמר לו, אני די לך, כי מלת שדי נגזרת מן "והמלאכה היתה דים", וכדומה לזה. והוצרך לומר לו כך בגלל מצות המילה כדי שלא יחוש שגופו יחלש כשיקצוץ ממנו דבר, או שאויביו יקומו עליו בחליו או שהאומות יגמלוהו(?) כשיהיה ... ולפיכך אמר לו: אני עומד לך נגד כל הדברים האלה......ויהיה נזכר בשם שדי, מספיק ... ואמר "מדוע משדי לא נצפנו עתים" כי הוא יודע בלא סיבה. ואמר "אם על שדי יתענג", כלומר גמולי לא יפסק. ואמר: "כשוד משדי יבוא", כי עונשו לא......למען ידע אברהם שזה לשם גדולה וכבוד. התהלך לפני, רצונו לאמר, שיקיים מצוותיו, כמו שאמרנו בענין ויתהלך נח. ותוסיף (על שאר המצוות) את המצוה שתתמם את יראת אלהים שלך, כי היא החשובה שבהן ... הזכר, כשהוא קיצץ דבר מגופו......השלם הוא מי שאין בו תוספת ולא מגרעת. וכל זמן שלא הוסרה הערלה מגופו, לא היה תמים. ולפיכך אמר לו להסיר את התוספת הזאת, ויהיה שלם. והג', שלא יעלה על הדעת ששינוי השם של אברהם הוא לשם קסם ועינון. ולפיכך אמר לו קודם: והיה תמים. כי המשתמש בכשפים אינו תמים, ככתוב "לא ימצא בך מעביר וג' תמים תהיה" וג'. ובענין אומרו "ואתנה ברית", והלא כבר עשה זאת כשאמר: "ביום ההוא כרת את אברם ברית לאמר" וג'? אלא הברית ההיא היתה על נתינת הארץ הנבחרת לבניו, ככ': "לזרעך נתתי" וג' ואילו הברית הזאת, להרבות את מספרם, כמו שאמר: "וארבה אותך במאד מאד". ומפני מה הוצרך להסמיך את (הבטחת) הרבוי למצות מילה? כדי שלא יחשוב שגופו יחלש וזרעו ימעט על ידי המילה...או שזה עילוי לתורה(?) כשיפרה בזכות מצוותיה. ובמאמר "אני הנה בריתי אתך" מלה נסתרת. (ושיעורו): ... אני הנה כורת בריתי אתך. ובמאמר "והיית לאב המון גויים" ארבעה עניינים: א. והוא הקרוב יותר ללשון הכתוב, רמז הוא לג' אומות: ישראל אדום וישמעאל, ואברהם אב לכולם. ב. רמז לנבואה שתשרה על בניו, והיא הנקראת המון, ככ' וקול דבריו כקול המון. ג. התפלה לבורא יתע' והתשובה (עליה) ככ': "המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו". ד. (רמז) לתורה שתנתן לבניו, שנאמר בה: "ואהיה אצלו אמון".
פסוק ה:ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כלומר, זה יהיה במקום זה. ואומרו שם: "לא יקרא את שמך עוד יעקב כי אם ישראל" וג', רצונו, שלא יקרא עוד יעקב לבד, אלא יעקב וגם ישראל. ומבחינת הלשון (?) באברהם רצה שיהיה (שם) זה במקום זה, וביעקב, זה עם זה. וחזר ואמר: "כי אב המון גוים", לפרש את הגיזרה של השם אברהם. והפרתי אותך במאד מאד, אלה בני קטורה וילדיהם. והקמתי את בריתי, תוספת (לברית הקודמת). (ונצטוה) לימול גם את הזכרים שהם קנין לאברהם, ואת הנלוים אליו. ובין זרעך אחריך, זו מילת התינוקות ביום השמיני. להיות לך לאלהים, הוא שפותחין באלהי אברהם, ולזרעך אחריך, הפתיחה באלהי יצחק ואלהי יעקב, אלה השמות שהם ... לגדולה. ונתתי לך ולזרעך אחריך וג' והייתי להם לאלהים, שיהיה נקרא אלהי צבאות אחרי שייכנסו לארץ ויהיו צבאות, כמאמר הראשונים "לא נקרא הקב"ה צבאות אלא על שם צבאות ישראל", כי אין אתה מוצא את השם הזה אלא לאחר כניסתם לארץ, ככ': "ועלה האיש מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח ליי צבאות בשלה".
פסוק ט:ואחר כך אמר: ויאמר אלהים לאברהם וג' זאת בריתי אשר תשמרו וג', דיבור שפירושו תלוי במסורת כי לא מתחוור לשומע מילה זו מהי ואיך היא, ואין אופן לעמוד על טיבה אם לא מן המסורת. כי הוא (השומע) בא במבוכה, איזה אבר הוא (הנימול). ואם יבוא להביא ראיה מן המלה ערלה, הרי ימצאנה בשלושה אברים: ערלת לב, ככ': "ומלתם את ערלת לבבכם", וערלת שפה, ככ': "ואני ערל שפתים", וערלת אוזן ככ': "הנה ערלה אזנם". וכך יסתבך ויעיין באיזה משלושה האיברים היא המילה...ואם יחשוב אדם להביא ראיה מ"בשר ערלתם" ... אתה מוצאו במקרא שאפשר לפרשו בשר (ממש) וגוף וגשם ... כי כשאמר: "רור בשרו את זובו או החתים בשרו" ... אין אנו יודעים שהכוונה לאבר הערוה. כי היינו ... ויהיה רור בשרו זוב הרור מפיו.
פסוק יא:והיה לאות ביני וביניכם, מצאנו אופנים שונים (לברית). ומן הראוי (להבין) כל אחד מהם כהבטחה נגד פורענות. הקשת, והיא הראשונה מהן, הבטחה שלא יהיה מבול, כמו שבארנו בענין "אנכי כרתי ברית את אבתיכם ביום הוציאי אותם" הבטחה מפני החרב והרעב. ובנוגע לתורה אמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", ביטוח מפני העבדות ... ויצאה מן הארץ הנבחרת ... בספר...ברית מלח עולם היא שהלוים...את לוי, ובמלכות, כרתי ברית לבחירי "כרת יי את אברם ברית לאמר" כי ארבע אלה יפסקו.
פסוק יב:יליד בית ומקנת כסף. יליד בית, זה שנולד בבית יהודי מאמה שנתגיירה. ומקנת כסף זה שנתגייר כשהוא גדול, ונימול ביומו, ושהוא יליד בית נימול לשמונה ימים.
פסוק יג:ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, הקדימה למצות השבת, שתהיה מילה דוחה את השבת וכן קדם הקרבן לשבת, שידחה את מצות השבת, ויקריב וימול בשבת. ויכל לדבר אתו, הודיענו שלא נתגלה לאבות בחיות ואופנים וכרובים, אלא האור (הנברא) בלבד, כפי שתדע שהיו טהורים קדושים ככרובים. וחזר ואמר: בעצם היום הזה נמול אברהם, ביום שנשלמו לו צ"ט שנים בדיוק, כמו שאמר משה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" ואמר לו "בעצם היום הזה לאמר"...